תוקפו של הסכם פשרה מול התחייבויות עבר 7709-1
תקציר
(1) כאשר צד חותם על הסכם בו נכתב ויתור על תביעות קודמות, יש לבדוק האם הייתה לו מודעות בפועל להיקף הוויתור. ויתור שלא נעשה בידיעה – נחשב למחילה בטעות ואינו תקף. (2) בפרשנות תנאים בחוזה ככל שמדובר בהסכם בין שני צדדים (ולא בהצהרה חד-צדדית), יש ללכת אחר הלשון – אלא אם קיימת "אומדנא דמוכח" המעידה אחרת. (3) תנייה בהסכם הפוטרת מתביעות "על כל מקרה מכל סוג שהוא עד ליום החתימה" חלה רק על תביעות שהתגבשו בפועל ולא על התחייבויות שמועד פרעונן טרם הגיע. (4) כאשר בהסכם נקבע שהתמורה מותנית בכך שלא תוגש תביעה – אך אין פירוש מובהק לתחום התחולה – יש לפרש באופן שמצמצם את הביטול רק לתביעות הנובעות ישירות מהסעיפים שבגינן ניתן הפיצוי. פרשנות מרחיבה תידחה בהיעדר ודאות. (5) מחילה על זכות ממונית כשהמוחל אינו מודע לקיומה – בטלה לפי רמ"א (חו"מ רמא, ב). (6) כאשר התחייבות היא לשימוש בנכס (כגון קראוון), אין להסיק ממנה זכות לתשלום במידה והשימוש לא מומש, אלא אם הדבר נאמר מפורשות. (7) כאשר חוזה מתייחס למצב מסוים (למשל, כניסת זכיין), ולא מתייחס לאפשרויות אחרות (כגון העברת השליטה לגורם שלישי), לא ניתן להחיל את התחייבויות ההסכם על מקרה אחר. (8) כאשר קיימות שתי פרשנויות אפשריות לתנאי חוזי – נטל ההוכחה להחלתו המרחיבה מוטל על הטוען לה.
בס"ד , כ"ו באדר א' תשע"ט
03 למרץ 2019
תיק 77095-1
פסק דין חלקי
בעניין שבין:
התובע – עובד
הנתבעת – אגודה שיתופית
תמצית המחלוקת
התובע עבד באתר ת' כ-10 שנים וסיים את עבודתו קצת לפני 2005. בתום תקופת העסקתו, במסגרת הליך גישור נחתם הסכם בין התובע לנתבעת ובו בין השאר הנתבעת התחייבה לפצות את התובע עבור עבודתו בכמה דרכים.
בשנת 2014 נחתם הסכם נוסף בין התובע לנתבעת בעקבות נזקים שנגרמו לתובע וסכסוך שהיה בינו לבין רבש"ץ הנתבעת. במסגרת ההסכם הנתבעת התחייבה לפצות את מר התובע בכמה דרכים. בהסכם נקבע כי אין יותר מחלוקות ותביעות בין הצדדים.
כעת טוען התובע כי הנתבעת לא קיימה חלק ההתחיבויות שלה בהסכם 2005. כנגד זה טוענת הנתבעת כי הסכם 2014 ביטל את ההתחייבויות מהסכם 2005. זו תמצית המחלוקת העיקרית שבין הצדדים. כעת נפרט את העובדות המוסכמות ואת טענות הצדדים.
פרטי הסכם 2005 ומימושו
כאמור, התובע עבד באתר ת' וסיים את עבודתו קצת לפני 2005. בתום תקופת העסקתו, נחתם הסכם בין התובע לנתבעת ובו התחייבויות של שני הצדדים. במסגרת ההסכם הנתבעת התחייבה לפצות את התובע עבור עבודתו באופנים הבאים, להלן ההתחייבויות והתייחסות לביצוע שלהן:
הנתבעת התחייבה לפנות לחטיבה להתיישבות כדי שזו תאשר סיוע בסך 150 אש"ח לתובע לצורך יוזמה חקלאית. מתוך הסיוע, עד 50 אש"ח יהיו הלוואה אותה תחזיר הנתבעת לתובע תמורת חשבוניות (סע' 7-8 להסכם 2005). מוסכם שהנתבעת סייעה לתובע לקבל את הסיוע בסך 150 אש"ח אולם לא שילמה את חלק ההלוואה.
הנתבעת תכננה להכניס לאתר ת' זכיין שיפעיל את האתר. הנתבעת התחייבה לכלול בהסכם שיחתם עם הזכיין החדש התחייבות של הזכיין לפצות את התובע בסך 50 אש"ח, אולם, אם הנתבעת עצמה תפעיל את האתר היא לא תשלם את הסך הנ"ל לתובע (סע' 13). מוסכם שאתר ת' הופקע על ידי המועצה האזורית ללא הסכם בינה לבין הנתבעת. מוסכם שהמועצה האזורית לא שילמה פיצוי לתובע.
מחיקת חשבון המים של התובע כלפי הנתבעת. סוכם שאם התובע לא יקבל את הפיצוי מהזכיין, כאמור לעיל, הוא יקבל מים לחקלאות בשווי 10 אש"ח ללא תשלום (סע' 9 שם). התובע טוען בוודאות שלא בוצעה מחיקה, ואילו הנתבעת טוענת שאינה יודעת.
הנתבעת תשכיר לתובע מבנה תעשיה בשטח 100 מ"ר עבור 1 ₪ לחודש למשך 10 שנים בקירוב (סע' 10א). מוסכם שהנתבעת השכירה לתובע את המבנה כפי שסוכם.
הנתבעת תשכיר לתובע חצי קראוון באזור מגורי עובדים זרים למשך 5 שנים עבור 1 ₪ לחודש (סע' 10ב). התובע טוען בוודאות שפריט זה לא בוצע והנתבעת טוענת שאינה יודעת.
הנתבעת תשכיר לתובע שטח עבור חוות דבורים עבור 1 ₪ לחודש למשך 10 שנים בקירוב (סע' 10ג). החטיבה להתיישבות תשקיע 30 אש"ח בהכשרת השטח. לחילופין התובע יעשה זאת, הנתבעת אינה אחראית להשקעה זו. מוסכם שהנתבעת השכירה לתובע את השטח עבור חוות הדבורים.
חשוב לציין שהתובע לא פנה לנתבעת בדרישה למלא את ההתחייבויות הנ"ל שלא מולאו עד להתגלעות המחלוקת בשנת 2015.
הסכם 2014 ומימושו
כאמור, בשנת 2014 נחתם הסכם נוסף בין התובע לנתבעת. במסגרת הסכם זה סוכם כך:
הנתבעת התחייבה לפצות את התובע עבור הנזקים שנגרמו לו, מבלי לקבל אחריות עליהם, זאת, על ידי מחיקת חובותיו בכרטיס החקלאות בסך 78 אש"ח בקירוב.
הנתבעת התחייבה להשכיר לתובע את בית האריזה למשך חמש שנים נוספות באותם תנאים.
בסוף ההסכם נכתב כך:
לאחר החתימה על הסכם זה לא יהיו שום טענות נוספות או תביעות מצד החבר [התובע] על כל מקרה מכל סוג שהוא עד היום חתימת הסכם זה (אלו שצוינו במסמך זה ואלה שלא).
שני הצדדים מסכימים שהנתבעת מילאה את שתי ההתחייבויות שלה בהסכם זה.
המחלוקת העיקרית בין הצדדים היא, האם סעיף ויתור התביעות המופיע בסוף ההסכם מבטל את ההתחייבויות של הנתבעת כלפי התובע שפורטו בהסכם 2005. הנתבעת טוענת שהסכם 2014 ביטל את הסכם 2005 ואילו התובע טוען שהסכם 2014 לא ביטל את הסכם 2005, אלא מבטא התחייבויות נוספות. כעת נפרט את טענות הצדדים.
המו"מ בין הצדדים לאחר החתימה על הסכם 2014
המזכיר של הנתבעת שניהל את המו"מ מול התובע בשנת 2014 היה מר י' שסיים את כהונתו בשנת 2014.
החליף אותו מר ה'. התובע פנה אליו בשנת 2015 בדרישה שהנתבעת תמלא את ההתחייבויות שלה מהסכם 2005. בעקבות זאת התקיימו שתי ישיבות מזכירות בחודש 04.16 שהפרוטוקול שלהן הוצג לבית הדין. בישיבות סוכם שהמזכיר יבדוק האם הסכם 2014 ביטל את הסכם 2005. לטענת הנתבעת אין בידיה פרוטוקול של ישיבה נוספת שהתקיימה בעניין זה.
בשנת 2017 פנה התובע למזכיר הנוכחי ח' בטענה שהנתבעת לא מילאה את ההתחייבות שלה מהסכם 2005. ובעקבות זאת הגיעו הצדדים לבית הדין.
טענות התובע
הנתבעת לא ביצעה חלק מההתחייבויות שלה המפורטות בהסכם 2005, ובכלל זה:
לא שילמה את חלק ההלוואה לחטיבה להתיישבות שעומד כיום על יותר מ-60 אש"ח.
לא מחקה חוב מים בסך 10 אש"ח.
לא השכירה לתובע חצי קראוון למשך 5 שנים, שווי השכירות עומד על 36 אש"ח.
לא שילמה עבור הכשרת חוות הדבורים 30 אש"ח.
לא דאגה לכך שהזכיין יפצה את התובע בסך 50 אש"ח.
התובע טוען שלא עמד על זכויותיו בהסכם 2005 כיוון שחלה במחלה קשה, והנתבעת נצלה זאת.
לטענת התובע הסכם 2014 לא ביטל את הסכם 2005, וזאת מכמה טעמים שיפורטו בהמשך.
בנוסף, לאחר הסכם 2014 גרם טרקטור של הנתבע לתובע נזק בסך 7,650 ₪.
בנוסף מבקש התובע פיצוי על עגמת הנפש הרבה שנגרמה לו וכן החזר הוצאות משפט.
טענות הנתבעת
הסכם 2014 ביטל את הסכם 2005, כפי שעולה מהכתוב בו שלא יהיו עוד תביעות נוספות, ומכך שהוזכרה בו הארכת תקופת השימוש בבית ההאריזה על ידי התובע שסוכמה בהסכם 2005.
בנוסף, העיד מר י' שניהל את המו"מ מצד הנתבעת שהסכם 2014 ביטל את הסכם 2005. אמנם דברי מר י' עמדו בניגוד לדברי המזכיר ה' שהחליף אותו, ובניגוד לדברי חבר המזכירות א', אולם, הם לא הכירו את הפרטים.
לא התקבלה החלטה סופית של המזכירות הקובעת שהסכם 2014 לא ביטל את הסכם 2005, אף שהיתה הצעה כזו שהוחלט לבדוק.
התובע כתב במסרון למר ה' אחרי חתימת הסכם 2014 שהוא החליט לפתוח פרק חדש בהסכם 2014, למרות שחלק גדול מפרטי הסכם 2005 לא בוצעו. לטענת הנתבעת, משתמע מכך שהתובע מחל על מה שלא בוצע.
יש מקורות בהלכה מהם עולה שאדם אינו נאמן לטעון שחברו חייב לו כסף כאשר הלווה לו כסף נוסף. במקרה זה, לא סביר שהנתבעת חייבת לתובע כסף, שהרי לאחר הסכם 2014 התובע חזר לשלם את חובותיו לנתבעת כסדרם. וזאת בשעה שלטענתו (כעת) הנתבעת היתה חייבת לו כספים.
בהסכם 2014 נכתב שהוא מותנה בכך שהתובע לא יתבע שוב את הנתבעת. עכשיו שהתובע הגיש תביעה, ההסכם בטל ועל הנתבע לשלם 161 אש"ח בקירוב עבור חובות שנמחקו לתובע.
התייחסות לפרטי הסכם 2005:
תשלום עבור חלק ההלוואה – התובע לא הגיש חשבוניות, ובכל מקרה מדובר על תשלומים בפריסה לשנים רבות.
פיצוי לתובע במסגרת הסכם עם זכיין המפעיל את ת' – לא נחתם הסכם, המועצה האזורית לקחה את ניהול התל ללא הסכם עם הנתבעת.
זיכוי בגין 10 אש"ח עבור צריכת מים – הנתבעת אינה יודעת האם בוצע זיכוי, אולם מציינת שהתובע לא העלה טענה זו במהלך המו"מ עם מזכירויות הנתבעת. בנוסף, יתכן שזיכוי זה כלול במחיקת חוב מים בהסכם 2014.
פיתוח שטח לגידול דבורים – בהסכם 2005 נכתב במפורש שהנתבעת אינה אחראית לקבלת מענק הפיתוח.
שימוש בחצי קראוון – הנתבעת אינה יודעת האם ניתן חצי קראוון, ומציינת שהתובע לא ביקש זאת לאורך השנים. בנוסף, ההתחייבות היתה לשימוש ולא לתשלום. יתכן שהתובע פשוט לא היה זקוק לו כיוון שלא נדרש להלין פועלים. בכל מקרה, בשנת 2005 הושכר קראוון שלם תמורת 500 ₪ לחודש כך ששווי השכירות עומד על 15 אש"ח בלבד.
תביעה נגדית
הנתבעת הגישה תביעה נגדית ע"ס 281,195 ₪.
ע"פ הפירוט הבא:
112,988 ₪ – צריכת מים
6,610 ₪ - חיוב בכרטסת אישית לנתבעת
78,200 ₪ - חובו של התובע שנמחק בהסכם 2014 בתנאי שלא יתבע את הנתבעת
83,397 ₪ - שווי בית האריזה שקיבל התובע בהסכם 2014 בתנאי שלא יתבע את הנתבעת
סה"כ 281,195 ₪
בנוסף, בית הדין מתבקש לחייב את התובע לחתום על הוראת קבע כפי שהתחייב בהסכם 2014.
וכן מבוקש שבית הדין יקבע שהמשך השכרת בית האריזה לתובע מותנית בהסכמת הצדדים.
תגובת התובע לתביעה הנגדית
טענת הנתבעת שהסכם 2014 היה מותנה באי תביעה לא נטענה בעבר ואין לקבלה. בנוסף, באותו סעיף כתוב שהדברים אמורים רק בנוגע לתביעת "אחד הסעיפים שבמסמך זה", ואילו כאן מדובר על תביעה בנוגע לנושאים אחרים.
בהודעת סמס ששלח התובע לנתבעת בחודש יוני 2015 הוא כותב שהוא זכאי לחצי קראוון, לסיוע בפיתוח שטח לגידול דבורים, ובפיצוי מצד הזכיין של אתר ת'.
ע"פ עדותו של מר א', הוא וחבר מזכירות נוסף עשו הגהות להסכם 2014 שניסח מר י', ולכן גם להבנתו של מר א' את ההסכם יש משקל גדול.
הסכם 2014 לא מתייחס לפרטים רבים מתוך הסכם 2005 שלא בוצעו, ולכן אין בו ביטול של כל פרטי הסכם 2005.
התביעה למימוש הסכם 2005 אינה חדשה, ולכן היא אינה כלולה בויתור המוזכר בהסכם 2014.
הודעת סמס למר ה' מדברת על פרק חדש בהתנהלות ולא על ויתור על זכויות.
הסכם 2014 נועד לתת פיצוי לתובע עבור התביעות שלו כנגד הנתבעת. לכן, אין ממנו ראיה לויתור של התובע על זכויות נוספות המגיעות לו.
על הנתבעת לשלם את החוב לחטיבה כולל הריביות ע"פ לשון ההסכם ובאופן מיידי, כדי שלא ייווצר מצב בו הנתבעת לא משלמת והתובע נתבע על ידי הסוכנות.
הנתבעת לא מחקה חוב מים בסך 10 אש"ח.
הנתבעת לא השכירה לתובע קראוון בחינם
50 אש"ח מהזכיין – בפרוטוקול ישיבת המזכירות של הנתבעת נכתב שהתובע מבקש את הסכום שלכאורה מגיע לו – ומכאן שהנתבעת הודתה בחוב, וכך יש להסיק גם מעדותו של ה'.
נושאי הדיון
האם הסכם 2014 ביטל את הסכם 2005?
ההלוואה מהחטיבה להתיישבות.
מחיקת חוב מים בסך 10 אש"ח והשכרת חצי קראוון.
הכשרת חוות הדבורים.
פיצוי לתובע על ידי הזכיין החדש שמפעיל את ת'.
הפגיעה בשטח של התובע.
החובות המוסכמים של התובע לנתבעת.
הטענה שהתובע הפר את הסכם 2014.
האם הסכם 2014 ביטל את הסכם 2005?
טענות התובע:
התובע טוען שהסכם 2004 לא ביטל את הסכם 2005 ולכך שתי ראיות:
בהסכם מוזכר שמדובר בו על פיצוי על נזק שהנתבעת גרמה לתובע ולא מוזכר בו הסכם 2005.
הפיצוי עליו התחייבה הנתבעת עומד ביחס לתביעה של התובע באותה עת, שאף היתה גדולה יותר. אולם, הוא אינו עומד בשום יחס להתחייבויות של הנתבעת כלפי התובע בהסכם 2005 שלא בוצעו.
בנוסף, גם אם התובע מחל בהסכם 2014 על זכויות מהסכם 2005, הדבר אינו הוגן ולא היה ראוי שהנתבעת תנהג כך ותנשל אותו מהפיצוי הקטן יחסית שקיבל בהסכם 2005 על שנים ארוכות של עבודה בת' ללא שכר.
הודעת הסמס ששלח התובע למר ה' על פתיחת דף חדש עסקה בצורת ההתנהלות של הצדדים ולא בוויתור על זכויות.
טענות הנתבעת
כאמור, הנתבעת טענה שהסכם 2014 ביטל את הסכם 2005, ולכך כמה ראיות:
כתוב בהסכם 2014 שלא יהיו עוד תביעות נוספות.
בהסכם 2014 הוזכרה הארכת תקופת השימוש בבית ההאריזה על ידי התובע שסוכמה בהסכם 2005.
כך העיד מר י' שניהל את המו"מ מצד הנתבעת (עדותו תובא לקמן). אמנם, בניגוד לדבר המזכיר ה' שהחליף אותו ובניגוד לדברי חבר המזכירות א', אך יש להעדיף את עמדת מר י' כיון שהשניים האחרים לא הכירו את הפרטים.
לא התקבלה החלטה סופית של המזכירות הקובעת שהסכם 2014 לא ביטל את הסכם 2005, אף שהיתה הצעה כזו שהוחלט לבדוק.
בהודעת סמס כתב התובע למר ה' שהחליט לפתוח פרק חדש בהסכם 2014 למרות שחלק גדול מהפרטי הסכם 2005 לא בוצעו. כלומר, משמע שמחל על מה שלא בוצע.
יש מקורות בהלכה מהם עולה שאדם אינו נאמן לטעון שחברו חייב לו כסף כאשר הלווה לו כסף נוסף. במקרה זה טענת התובע שהנתבעת חייבת לו כסף אינה סבירה לאור העובדה שלאחר הסכם 2014 הוא חזר לשלם את חובותיו כסדרו בשעה שלטענתו (כעת) הנתבעת היתה חייבת לו כספים.
עדותו של מר י': מר י' שכאמור ניהל את המו"מ עם התובע על הסכם 2014 העיד בטלפון במהלך הדיון הראשון ואמר שהיה ברור לכל שהסכם 2014 מבטל את הסכם 2005.
עדותו של מר ה': מר ה' שהחליף את מר י' סמוך לשנת 2014 העיד בטלפון בדיון הראשון שהתובע טען בפניו שהסכם 2014 לא מבטל את הסכם 2005, הנושא נדון במזכירות היישוב שקיבלה את טענת התובע. הוא לא זכר מדוע החוב לא שולם בפועל.
דיון:
מצד אחד, מפשט לשונו של הסכם 2014 עולה שהוא מבטל כל תביעה של התובע כלפי הנתבעת באותה עת:
לאחר חתימה על הסכם זה, לא יהיו שום טענות נוספות או תביעות מצד החבר [התובע] על כל מקרה מכל סוג שהוא עד יום חתימת הסכם זה (אלו שצוינו במסמך זה ואלה שלא).
כך גם טען בוודאות המזכיר שחתם על ההסכם ויש היגיון רב בכך שהנתבעת שהיא גוף ציבורי שמנוהל על ידי מתנדבים (חברי מזכירות) שמתחלפים היתה מעוניינת לעשות "יישור קו" על כל המחלוקות בינה לבין התובע.
מצד שני, התובע כתב בהודעה למזכיר החדש ה' בשנת 2015 שמצא את הסכם 2005 וגילה שהנתבעת חייבת לו מספר דברים. משמע שלפחות אז, זמן קצר יחסית אחרי חתימת הסכם 2014, התובע טען שכלל לא זכר בעת החתימה על הסכם 2014, מה סוכם בהסכם 2005 למעט פריטים מסוימים. ממילא, ברור שלא התכוון למחול על זכויות שלא ידע שמגיעות לו. אם כך היה, הרי שהמחילה בהסכם 2014 היתה מחילה בטעות שאינה תקפה (רמ"א חו"מ רמא, ב).
כמו כן, המזכיר החדש ה' לא טען בשנת 2015 שהסכם 2014 מבטל את הסכם 2005, והדבר תמוה מאד לאור סמיכות הזמנים בין חתימת ההסכם לבין הזמן בו העלה התובע את טענותיו. לכאורה, היה מצופה ממר ה' ליצור קשר עם קודמו בתפקיד ולשמוע ממנו שאכן הסכם 2005 בוטל בהסכמה. בניגוד לכך מר ה' טען אז וחזר והעיד כעת שהסכם 2014 לא ביטל את הסכם 2005.
נמצא שיש במקרה זה פער בין הכתוב בהסכם 2014 (ביטול כל תביעות קודמות) לבין טענות חלק מהצדדים לכוונה אחרת מהכתוב. בעניין זה נפסק בשולחן ערוך (חו"מ ס, טז):
יש מי שאומר שתנאי שאדם מתנה עם חבירו אין הולכים אחר הלשון הכתוב, אלא אחר הכוונה.
האחרונים כתבו שבבסיס דין זה עומדת ההשוואה בין דיני ממונות לנדרים, וכשם שבנדרים אנו הולכים אחר כוונת הנודר כך גם בתנאי ממון (ראו למשל סמ"ע סא, כו). הגר"א (שם) הפנה לשולחן ערוך (חו"מ מג, כח): כל זמן הכתוב בשטר, כגון עד הפסח או עד הקציר, דנים אותו כמו בנדרים.
אלא שבהלכות נדרים כתב הרמ"א (יו"ד ריח, א) הסתיגות חשובה: "הגה: וכל זה דוקא בנודר בינו לבין עצמו, אבל בנודר לחבירו, כל שלשון הנדר כולל הולכין אחריו, אם לא באומדנא דמוכח". דהיינו, בנדר הנוגע לאדם אחר הולכים אחר הכוונה רק כשיש אומדנא דמוכח.
בספר מראות הצובאות (ליקוטים בסוף הספר על סימן סא) העיר שלפי הסתייגות זו יוצא שבשטרי ממון, הואיל ויש צד שני לעסקה, הרי זה דומה לנודר לחברו ויש ללכת אחר לשון השטר ולא אחר הכוונה! ומשום כך פסק בספר בית מאיר (קיח, יט) ובספר נחל יצחק (סא, טז), שהולכים אחר הפרשנות המילולית, אלא אם כן יש אומדנא דמוכח שלא זו היתה כוונת הצדדים, ואז נלך אחר כוונתם.
לפיכך עלינו לקבוע האם במקרה זה היתה אומדנא דמוכח שלצדדים היתה כוונה שונה ממה שנכתב. מעדותו של מר י' עלה שכוונתו היתה לבטל את מחלוקות העבר, ואילו מהודעת סמס של התובע עלה שכל הנראה הוא כלל לא ידע מה היו זכויותיו ועל מה הוא מוותר בעת חתימת הסכם 2014.
בנוסף, יש לציין שבכל מקרה הסכם 2014 לא ביטל את כל הסכם 2005 אלא רק את התביעות הפתוחות עבור התחייבויות שמועד פרעונן כבר הגיע. שהרי נאמר בהסכם כאמור:
לאחר חתימה על הסכם זה, לא יהיו שום טענות נוספות או תביעות מצד החבר [התובע] על כל מקרה מכל סוג שהוא עד יום חתימת הסכם זה (אלו שצוינו במסמך זה ואלה שלא).
מסתבר שלגבי חובות שמועד פרעונם טרם הגיע, טרם התעוררה כל מחלוקת ולכן לא היתה מחילה.
לפיכך, אנו קובעים שלא ניתן להכריע בשאלה האם הסכם 2014 ביטל את הסכם 2005. לפיכך, נדון בכל אחת מהתביעות לגופה.
בשולי הדברים יש להעיר לתובע שאמנם עבר תקופה קשה באופן אישי, אולם, עליו להבין שיש קושי גדול לגוף ציבורי להתנהל מול תושב. כיוון שהגוף הציבורי מיוצג על ידי עובדים ומתנדבים מתחלפים, ולכן האחריות לזכור מה סוכם עם התושב, ולעקוב אחר ביצוע הסיכומים, מוטלת על התושב. במקרה זה על פניו התובע עצמו לא פנה למזכירות במשך עשור שלם כדי שזו תממש את הסכם 2005. במצב כזה לא ניתן להאשים את המזכירות במצב שנוצר, גם בנסיבות המיוחדות של התובע.
ההלוואה מהחטיבה להתיישבות
מוסכם שהנתבעת עמדה בהתחייבות שלה, והביאה לכך שהתובע קיבל הלוואה מהחטיבה להתיישבות (להלן, החטיבה). מוסכם שהנתבעת התחייבה בהסכם 2005 לפרוע את חלק ההלוואה ומוסכם שלא עשתה זאת.
הנתבעת טענה שאינה יודעת מהם תנאי ההלוואה. מהמסמך של החטיבה שהגיש התובע עולה שיש להחזיר שליש מסכום התמיכה שניתן כהלוואה, והשאר הוא בגדר מענק. מועד החזרת ההלוואה מתחיל עשר שנים לאחר מתן ההלוואה, בפריסה למשך עשרים שנים נוספות (כך שחלק ההלוואה נפרע במלואו לאחר 30 שנה מיום קבלת התמיכה).
דיון: לטענת התובע יש חיזוק מהכתוב בסעיף 7 להסכם 2005, שם נאמר שהתובע יקבל מהחטיבה 150,000 ₪ כאשר הנתבעת תחזיר את חלק ההלוואה ולא יותר מסך 50,000 ₪. כמו כן, מהמסמכים שהגיש התובע עולה שאכן הוא נדרש להתחיל ולהחזיר את חלק ההלוואה בשנת 2015, עשר שנים לאחר קבלת התמיכה. וכך גם העיד מר ה' (פרו' 1, עמ' 7). לפיכך, אנו מקבלים את טענתו העובדתית של התובע לגבי תנאי התמיכה.
בנוסף, כיוון שהחטיבה לא דרשה את החזר ההלוואה בשנת 2014, נמצא שלא היתה תביעה פתוחה של התובע כלפי הנתבעת. ולכן, הסכם 2014 לא ביטל סעיף זה בהסכם 2005, כפי שהוסבר לעיל. לגבי טענת הנתבעת שלא שילמה כיוון שהתובע לא העביר לה חשבונית, יש לומר שטוב היה אילו טענה זו לא נטענה כלל. ברור שהתובע לא העביר חשבונית על חוב כל זמן שהנתבעת מסרבת לשלם אותו.
לפיכך, על הנתבעת לפרוע את החוב לחטיבה להתיישבות.
לבקשת בית הדין התובע הגיש מסמך של החטיבה להתיישבות המפרט את גובה החוב וממה הוא מורכב. כעת התובע דורש שהנתבעת תשלם את החזר ההלוואה בתשלום אחד, כדי למנוע מחלוקות בעתיד. נושא זה טרם נדון והצדדים יתבקשו להתייחס אליו לקראת מתן פסק דין סופי.
מחיקת חוב מים בסך 10 אש"ח והשכרת חצי קראוון
לגבי השכרת חצי קראוון אנו מקבלים את טענת הנתבעת שלא הובטח לתובע בהסכם 2005 תשלום בשווי שכירות של חצי קראוון אלא מתן חצי קראוון בעין. יש הבדל גדול בין הדברים, כיון שהקרוואן ממילא עמד לרשות הנתבעת ויתכן שלא היה לה קושי מיוחד להעביר אותו לשימוש התובע בשנת 2005 (למשל, כאשר ממילא אין שוכר אחר), בעוד שתשלום גורע באופן ישיר מתקציב הנתבעת.
לגבי מחיקת חוב בסך 10,000 ₪ עבור מים – בהסכם 2014 נמחק חוב גדול הרבה יותר של התובע לנתבעת עבור מים, במסגרת הסכם פשרה. קשה מאד לשער מה היה תוכן הסכם הפשרה אילו התובע היה מעלה אז את הטענה שהוא זכאי למחיקת חוב בסך 10 אש"ח, יתכן שהוא היה מקבל פיצוי נוסף, ויתכן שהוא לא היה מקבל פיצוי נוסף.
לאור הספק אנו מחליטים כפשרה לחייב את הנתבעת בסך 6,500 ₪ עבור סעיף זה.
הכשרת חוות הדבורים
בעניין זה נקבע בהסכם 2005 כי ההכשרה תמומן על ידי החטיבה להתיישבות או על ידי התובע ולא על ידי הנתבעת. מכאן, שהנתבעת מעולם התחייבה בעניין זה.
לפיכך, תביעת התובע בעניין זה – נדחית.
פיצוי לתובע על ידי הזכיין החדש שמפעיל את ת'
התובע דרש פיצוי בסך 50,000 ₪ על בסיס סעיף 13 להסכם 2005.
הנתבעת טענה שע"פ תוכן הסעיף היא פטורה מתשלום.
דיון: בסעיף 13 להסכם 2005 נכתב כך:
הזכיין שינהל את האתר יקבל על עצמו לשלם בתוך 6 חודשים מיום קבלת הזיכיון סכום של 50,000 ₪ ל[תובע] כנגד חשבונית. [הנתבעת] מתחייבת בזאת לכלול סעיף הקובע חיוב זה בכל הסכם שייחתם עם הזכיין הנ"ל... סעיף זה יהיה בתוקף לתקופה של 5 שנים בלבד מיום החתימה על ההסכם. כמו כן מובהר בזאת כי במידה ולא יימצא זכיין מתאים, ו[הנתבעת] תנהל בעצמה את האתר, [הנתבעת] לא תחוב בתשלום הסך של 50,000 ₪ הנזכרים לעיל או חלק מהם.
כפי שאפשר לראות, בהסכם נקבע מה יקרה אם יהיה זכיין שיהיה לו הסכם עם הנתבעת – הזכיין ישלם לתובע. כמו כן, כתוב שאם הנתבעת תפעיל את האתר – היא לא תשלם לתובע. אין התייחסות למה שקרה בפועל, שהמועצה האזורית הפקיעה את האתר מידי הנתבעת. על פניו, כיוון שאין התייחסות לכך בחוזה, התובע אינו זכאי לתשלום (יד בעל השטר על התחתונה). יתירה מזו, בחוזה היתה התייחסות למקרה בו הנתבעת עצמה תפעיל את האתר ונקבע שהיא לא תשלם לתובע פיצוי. מכאן ניתן להסיק שהנתבעת ביקשה לשחרר את עצמה מהתחייבויות כספיות נוספות כלפי התובע, כך שבכל מקרה היא לא תהיה חייבת לשלם לו כספים מכיסה. ההתחייבות היתה לעזור לו במקרה של מו"מ מול זכיין שיפעיל את האתר, אך לא באופן שיחייב את הנתבעת לשלם מכיסה.
לפיכך, תביעת התובע לפיצוי בסך 50,000 ₪ על בסיס סעיף 13 להסכם 2005 – נדחית.
הפגיעה בשטח של התובע
מעבר לתביעה על בסיס חוזה 2005 דרש התובע סך 7,650 ₪ עבור נזק שגרמו נציגי היישוב לפרחים שלו. לטענתו המזכיר דאז ה' כתב לו (במכתב מחודש 08.16) להביא הצעות מחיר מקבלנים. הוא קיבל שתי הצעות ולקח את הזולה יותר (הוגשה חשבונית מחודש 07.17).
דיון: במכתב של ה' נכתב שההצעה בתוקף לשנה אחת, ואכן העבודה בוצעה בתוך שנה.
הנתבעת לא הגיבה לתביעה זו, ומזכיר הנתבעת הודה בחוב לאחר המחילה שבהסכם 2014, ולכן טענת התובע מתקבלת.
החובות המוסכמים של התובע לנתבעת
הנתבעת דרשה שהתובע ישלם את חובו לנתבע כפי שמופיע בכרטסת שלו.
התובע לא הכחיש את החוב.
לפיכך, תביעת הנתבעת מתקבלת והתובע חייב סך 112,988 ₪ – עבור צריכת מים וכן 6,610 ₪ - עבור חוב בכרטסת האישית.
הטענה שהתובע הפר את הסכם 2014
הנתבעת טענה שבהסכם 2014 נכתב שהוא מותנה בכך שהתובע לא יתבע שוב את הנתבעת. משתבע, ההסכם בטל ועל הנתבע לשלם 161 אש"ח בקירוב עבור חובות שנמחקו לתובע.
התובע השיב שטענת הנתבעת שהסכם 2014 היה מותנה באי תביעה לא נטענה בעבר ואין לקבלה. בנוסף, באותו סעיף כתוב שהדברים אמורים רק בנוגע לתביעת "אחד הסעיפים שבמסמך זה", ואילו כאן מדובר על תביעה בנוגע לנושאים אחרים.
בנוסף, דרשה הנתבעת מהתובע לבצע את אשר התחייב בהסכם 2014 ולחתום על הוראת קבע לנתבעת.
דיון: בסעיף ו' להסכם 2014 נקבע כך:
כל פיצוי לפנים משורת הדין יהיה בטל ומבוטל במידה ויעקב יתבע את היישוב באחד הסעיפים שבמסמך זה.
הנתבעת טוענת שהכוונה לכל מה שהוזכר בהסכם, ממילא, כיוון שנאמר בהסכם שלתובע לא יהיו תביעות על מקרה שאירע לפני חתימת ההסכם, ובפועל התובע כן תבע על בסיס הסכם 2005 – נמצא שהסכם 2014 בטל ועל התובע להשיב את הסכומים שקיבל באותו הסכם בסך 160 אש"ח בקירוב.
לעומת זאת, התובע טען שהתנאי בהסכם 2014 מתייחס לתביעה על בסיס אחת מעילות הפיצוי שניתן לתובע באותו הסכם (בהסכם מוזכרים 3 נזקים שהתובע טוען שהנתבעת גרמה לו).
על פניו שתי הפרשנויות סבירות, ולכן הכלל הוא שהמוציא מחברו עליו הראייה. במקרה זה, הנתבעת היא המוציא ולכן טענת התובע מתקבלת לפחות מספק.
לכך יש להוסיף שהדעת נותנת שהתנאי היה שרק אם התובע יפר את ההסכם במזיד ויתבע מהנתבעת פיצוי על נזק שכבר סוכם – ההסכם יתבטל. אולם, במקרה זה, מוסכם שלא נאמר בהסכם במפורש שהוא מוחק את הסכם 2005, ולכן, התביעה של התובע הוגשה ככל הנראה בתום לב מתוך הבנה שהסכם 2005 לא הוזכר בהסכם 2014. בית הדין קיבל במקצת את טענת התובע, מה שמחזק עוד יותר את הקביעה שהוא פעל בתום לב.
לפיכך, אנו מקבלים את דרישת הנתבעת מהתובע לחתום על הוראת קבע כפי שהתחייב, ודוחים את התביעה של הנתבעת לקבל בחזרה כספים או לשחזר חובות שנמחלו עבור הפרה של התובע את הסכם 2014.
סיכום
לא ברור האם הסכם 2014 ביטל את הסכם 2005.
ברור שהסכם 2014 לא ביטל את ההתחייבות של הנתבעת לשלם את חלק ההלוואה מתוך המענק שקיבל התובע מהחטיבה להתיישבות. לבקשת בית הדין התובע המציא מסמך מהחטיבה להתיישבות המפרט את גובה החוב. כעת התובע דורש שהנתבעת תשלם את החזר ההלוואה בתשלום אחד, כדי למנוע מחלוקות בעתיד. נושא זה טרם נדון והצדדים יתבקשו להתייחס אליו, ואל מרכיבי החוב לחטיבה, לקראת מתן פסק דין סופי. בית הדין מציין כי לאור חובו הגדול של התובע לנתבעת משמעות הבקשה שלו היא להקזז מחובו לנתבעת.
לגבי חוב מים בסך 10 אש"ח והשכרת חצי קראוון נפסק שהנתבעת חייבת לתובע פיצוי בסך 6,500 ₪.
עלות הכשרת חוות דבורים בסך 30 אש"ח – נפסק שהנתבעת מעולם לא התחייבה לשלם סכום זה.
פיצוי לתובע בסך 50 אש"ח מהזכיין שיפעיל את אתר ת' – נפסק שהנתבעת מעולם לא התחייבה לשלם סכום זה.
עבור הפגיעה בשטח של התובע חייבת הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך 7,650 ₪.
על התובע לשלם לנתבעת את חובותיו המוסכמים בסך 119,598 ₪, וכן עליו לחתום על הוראת קבע לנתבעת כפי שהתחייב בהסכם 2014.
טענת הנתבעת שהתובע הפר את הסכם 2014 ועל כן היא זכאית לפיצוי נדחית.
החלטות
הנתבעת חייבת לתובע 14,150 ₪.
הנתבעת חייבת לשלם לתובע עבור חלק ההלוואה מתוך התמיכה שקיבל מהחטיבה להתיישבות. על הנתבעת להגיש בכתב את טענותיה לגבי אחריותה לגובה החוב, למרכיביו השונים, ולהסדר התשלומים שמבקש התובע (תשלום כל החוב בתשלום אחד), וזאת, תוך 10 ימים מהתאריך הנקוב על פסק דין זה. התובע יגיב ובית הדין יכריע.
התובע חייב לשלם לנתבעת סך 119,598 ₪ עבור חובותיו המוסכמים ועליו לחתום על הוראת קבע לנתבעת.
ניתן יהיה לערער על החלטה זו לאחר מתן פסק דין סופי.
פסק דין זה ניתן ביום כ"ו באדר א' תשע"ט, 03 למרץ 2019
והאמת והשלום אהבו
בזאת באנו על החתום
הרב דניאל רוזנפלד הרב עדו רכניץ, אב"ד הרב עקיבא גרין