בס"ד, ‏‏ל' תשרי תשפ"א

‏18 אוקטובר 2020

תיק מס' 77074

פסק דין בערעור

בעניין שבין התובע שכנגד

לבין הנתבע שכנגד

א.         רקע

בין הצדדים היתה מחלוקת בנוגע לבעלות על בית. מחלוקת זו הוכרעה בפס"ד חלקי של בית דין קמא מתאריך ו' ניסן תשע"ט. בנוסף, היתה בין הצדדים מחלוקת נוספת: התובע שכנגד (להלן: התובע) טען כי הנתבע שכנגד (להלן: הנתבע) הגיש נגדו תלונת שווא במשטרה שעניינה אלימות או חשש מאלימות, אשר גרמה לו נזק ובושת, ואילו הנתבע טען כי התלונה הוגשה כדין.

בית הדין קמא בחן את הראיות אשר ביניהן סרטון של האירוע שבבסיס התלונה. בפסק הדין הראשון, אשר עסק בעיקר בעניין המחלוקת על הבית, קבע בית הדין קמא שלא התבצעה תקיפה, והורה לנתבע לבטל את התלונה שהגיש במשטרה. בית הדין קמא הוסיף שלאחר מחיקת התלונה ידון בית הדין בעניין תביעת לשון הרע. בפסק הדין שני בתיק זה מתאריך י"ח טבת תש"ף קבע בית הדין קמא כי על הנתבע לבטל את התלונה במשטרה תוך זמן קצוב, ואם לא יבטל את התלונה הוא יחויב בפיצוי גדל והולך עד לסך 35,000 ₪.

הנתבע הגיש בקשת רשות ערעור (בר"ע) כנגד פסק הדין השני של בית הדין קמא וזו התקבלה על ידי הרב עדו רכניץ משני נימוקים:

1.         יש חשש שההוראה לביטול התלונה לוקה בכך שהיא סותרת את תקנת הציבור.

2.         הנתבע ביקש לקיים דיון הוכחות בעניין זה, ובית הדין לא אפשר זאת מבלי לנמק את החלטתו (יתכן מתוך טעות).

בעקבות זאת, התקיים דיון בפני בית הדין לערעורים ובו שטחו הצדדים את טענותיהם, ולאחר מכן הוגשו סיכומים על ידי הצדדים. בנוסף, הצדדים המציאו לבית הדין חומרים מהמשטרה המתעדים את תלונות וחקירות הצדדים בעניין זה.

ב.         אירועים עיקריים

טרם שנסקור את טענות הצדדים, נפרט את האירועים העיקריים הנוגעים לעניין שלפנינו.

17.05.17 – מועד האירוע שבו נכנס התובע לבית, והנתבע טען שהתובע דחף אותו.

17.05.17 – פתיחת תיק מס' 214354/2017 (להלן התיק הראשון) במשטרת אריאל בטענה לתקיפה.

18.05.17 – תלונה נוספת של הנתבע במשטרת אריאל על ניתוק הבית מחשמל ומים על ידי שליחיו של התובע, נרשמה בתיק הנ"ל.

08.06.17 – עדות של הנתבע במשטרת אריאל על ניתוק מים וחשמל, צורפה לתיק הראשון.

15.06.17 – תלונה של הנתבע במשטרת אריאל על פריצה, הסגת גבול וסחיטה, נפתח תיק מס' 261649/2017 (להלן התיק השני).

18.06.17 – דיון בבית המשפט השלום בפתח תקווה במעמד הנתבע בלבד. דיון בבקשתו של הנתבע למתן צו בגין הטרדה מאיימת כנגד התובע, על בסיס התיק הראשון במשטרה. הוצא צו ונקבע מועד לדיון נוסף. השופטת ריבה שרון המליצה לצדדים לפנות לבירור המחלוקת הכספית שביניהם.

הצו הומצא לתובע על ידי משטרת ישראל.

25.06.17 – דיון בבית המשפט בפתח תקווה בנוכחות שני הצדדים, בו ניתנה החלטה בהסכמת שני הצדדים על הוצאת צו בגין הטרדה מאיימת כנגד התובע למשך 3 חודשים ממועד הדיון הראשון.

28.04.19 – החלטת המשטרה לסגור את התיק בשל מה שמכונה "חוסר עניין לציבור".

ג.          טענות התובע

התובע ניהל פרויקט בניה למגורים מתוך מניעים אידיאולוגיים, והנתבע רכש בית בפרויקט. הנתבע לא שילם את יתרת התשלום ולכן לא קיבל את החזקה בבית ובתגובה פלש לבית. כאשר נודע על כך לתובע הוא הגיע לאזור הבית בתאריך 17.05.17, התפתח דו שיח בינו לבין הנתבע תוך שהתובע מצלם את האירוע. במהלך השיחה נכנס התובע לבית כאשר נוצר מצב שבו הנתבע עמד בגבו אל אחת המזוזות והתובע בגבו אל המזוזה השנייה. בשלב זה הנתבע דחף את התובע בעזרת בטנו כדי למנוע ממנו כניסה לבית, אבל התובע התחמק והצליח להיכנס ותיעד את החפצים הרבים שהנתבע הכניס לבית. לאחר מכן התובע יצא מהבית. בסרטון אפשר לראות שהנתבע אינו נראה מאוים. בנוסף, הנתבע ידע שהתובע הוא נכה צה"ל אשר ידו פגועה ולגלג על התובע במהלך האירוע, ולכן ידע היטב שהתובע אינו יכול לפגוע בו.

תוך כדי האירוע התקשר הנתבע למשטרה והתלונן על השגת גבול, וכשהשוטר הגיע ולקח את הצדדים למשטרת אריאל התלונן הנתבע בשקר על כך שהתובע דחף אותו. גם אחרי שהשוטר שאל אותו האם הוא רוצה לבטל את התלונה הוא עמד על דעתו. בזמן הנסיעה לתחנת המשטרה התייעץ הנתבע עם עורך הדין שלו.

בלילה שאחרי האירוע, אנשים מטעמו של התובע נתקו את הבית מחשמל ומים, לאור טענתו של התובע שהנתבע פלש לבית ללא היתר, טרם ששילם את התמורה עבורו.

בכתבי בית הדין כתב ב"כ הנתבע כי התובע נגע בנתבע בלבד, ונגיעה מוגדרת כתקיפה בחוק. אולם, בחקירת הנתבע בבית הדין הוא שיקר ואמר שעמד לרוחב הדלת והתובע דחף אותו לתוך הבית כדי להיכנס. טענה זו הוכחשה על ידי הסרטון שצולם בזמן האירוע.

הנתבע הגיש שלוש תלונות במשטרה אשר בהן טען כי הוא חושש מאלימות ומסכנה לחייו, אשר גרמו לתובע בושה גדולה בקהילתו כאשר המשטרה הגיעה לביתו, והכתמת שמו ברישום פלילי אשר עלול לפגוע ביכולתו להעביר הרצאות עבור מערכת הביטחון כפי שנהג בעבר.

הנתבע הגיש בקשה לצו בגין הטרדה מאיימת, הצו נמסר לתובע על ידי משטרת ישראל, ובייש את התובע אשר שכניו ראו ניידות משטרה מגיעות לביתו בלילה. בנוסף, נשקו נלקח ממנו למשך שלושה חודשים, מה שסיכן את חייו כתושב השומרון.

התברר לו שהתיקים נגדו נסגרו מחוסר עניין לציבור רק לאחר שפקעה הארכה לבקש את סגירתם מחוסר אשמה. לפיכך כעת יש לו רישום פלילי שעלול לפגוע בעבודתו ובמעמדו.

לאור כל האמור טען התובע כי הנתבע הגיש בזדון תלונה שווא במשטרה, אשר על פי החוק מאפשרת פסיקת פיצוי בסך 140 אש"ח אותם מבקש התובע לקבל.

ד.         טענות הנתבע

עוד לפני האירוע פנה התובע במכתב לנתבע והודיע לו כי אם לא ישלם 600 אש"ח עבור הבית, אזי הבית יימכר לרוכשים אחרים. בניגוד לכך בית הדין קמא פסק כי החוב של הנתבע לתובע עמד על סך 1560 ₪. הנתבע סבר באותה עת שהבית כבר שלו והוא רשאי להיכנס אליו, וכך עשה. בנוסף, בגלל המצב המשפטי של השכונה ועל בסיס ההסכמים ניתן להבין שהבית היה שייך לרוכשים ולא ליזם גם בתקופת הבניה.

בנוגע לאירוע עצמו, הנתבע טען בבית הדין שחשש מהתובע שהיה חמוש באקדח, בנוסף, היה מקרה בו ראה את התובע קורא בכעס מכתב וחשש ממנו. לגבי הכניסה לבית טען הנתבע בבית הדין שהוא חסם את הפתח לרוחבו והתובע הדף אותו כדי להיכנס.

בסיכומים כתב ב"כ הנתבע כי התובע הוא שנגע בנתבע במהלך האירוע בו שני הצדדים נכנסו לבית ביחד כאשר הם פנים אל פנים. לטענתו, הגרסאות השונות שמוסר התובע מלמדות על כך שהתובע משקר כאשר הוא אומר שהנתבע דחף אותו בעזרת בטנו.

לטענת ב"כ הנתבע תלונת הנתבע במשטרה הוגשה בתום לב מחמת המצוקה הנוראה שהיה מצוי בה. בתלונתו הוא אמר שהתובע דחף אותו אך לא נגרם לו כל נזק. בסיכומים כתב ב"כ הנתבע כי מהסרטון עולה ש"הנתבע קפא במקום, ואילו התובע נגח ונכנס פנימה".

הנתבע ציין שהתובע הודה שבהמשך לאירוע, הוא הורה לחשמלאי לנתק את הבית מחיבור החשמל שביצע הנתבע. בטענה שהחיבור היה מסוכן. הנתבע העיר שלא הובאו כל ראיות לטענה שהחיבור לא היה תקין, ובנוסף, הנתבע הוא חשמלאי מוסמך שחיבר בתים נוספים בפרויקט לחשמל, ולא סביר שדווקא את הבית שלו הוא חיבר באופן לא תקין. מטרת הניתוקים הייתה לגרום לנתבע לשלם 600 אש"ח נוספים עבור הבית שלא כדין.

הנתבע הגיש במשטרה תלונה על תקיפה, אשר כוללת על פי החוק גם נגיעה ללא הסכמה, כפי שהתרחש באירוע. הנתבע פעל בתום לב, כפי שהגדיר זאת בית המשפט, ובהתאם לדרישות ההלכה (הובאו מקורות לכך בסיכומים, אשר ידונו לקמן). בנוסף, הנתבע לא פרסם את דבר התלונה.

לאור כל האמור מבקש הנתבע לדחות את התביעה ולחייב את התובע בהוצאות משפט.

ה.         נושאי הדיון

1.         הרקע החוקי ומעמדו ההלכתי.

2.         הכרעה בשאלה העובדתית בנוגע להתנהלות באירוע.

3.         האם מדובר בתלונת שווא המזכה בפיצוי.

ו.          הרקע החוקי ומעמדו ההלכתי

בפנינו תביעה לפיצוי בגין תלונת שווא. הבסיס לתביעה בגין תלונת שווא הוא כפול. חלקו האחד נמצא בסעיף 60 לפקודת הנזיקין:

נגישה היא פתיחתו או המשכתו של הליך נפל – למעשה, ובזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת – נגד אדם, בפלילים או בפשיטת רגל או בפירוק, וההליך חיבל באשראי שלו או בשמו הטוב או סיכן את חירותו, ונסתיים לטובתו, אם היה ההליך עשוי להסתיים כך; אך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים.

החוק לא קבע במקרה זה פיצוי מיוחד ללא הוכחת נזק, אלא קבע באופן כללי שבית המשפט מוסמך "ליתן תרופה לעוולה על פי פקודה זו" (סעיף 71 לפקודת הנזיקין).

הבסיס השני לתביעה נמצא בחוק איסור לשון הרע. בסעיף 15 לחוק לשון הרע נקבע כך:

15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:...

(8)   הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה.

אם נדייק בלשון החוק, הרי שאדם זוכה להגנת החוק כאשר התקיימו שני תנאים: האחד, שהוא פעל בתום לב, והשני, שהוא פנה בתלונה לרשות מוסמכת. לא ברור מהחוק האם רק הגשת תלונת שווא נכללת כאן, או שמא גם תלונת אמת אלא שנעשתה בחוסר תום לב.

נראה שיש תשובה לשאלה לו בסעיף 14 לחוק הנ"ל, שם נקבע:

14.  במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש.

בסעיף זה נקבע שיש הגנה למי שפרסם מידע אמיתי ובלבד שהיה בפרסום גם עניין ציבורי. משמע שאם אין עניין ציבורי בפרסום – יתכן שגם דבר אמת יהווה לשון הרע המזכה בפיצוי. לפיכך, מסתבר יותר שהגשת תלונה המבוססת על מידע אמיתי שנעשתה מחוסר תום לב יכולה באופן עקרוני להיות בגדר לשון הרע.

לגבי שיעור הפיצוי, בסעיף 7(א) לחוק איסור לשון הרע נקבע פיצוי מיוחד ללא הוכחת נזק במקרה של לשון הרע:

7א.     (א)  הורשע אדם בעבירה לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייבו לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק; חיוב בפיצוי לפי סעיף קטן זה, הוא כפסק דין של אותו בית משפט, שניתן בתובענה אזרחית של הזכאי נגד החייב בו.

כפי שנקבע בבית דין זה בעבר (ראו בתיק 74050), לחוק לשון הרע יש תוקף הלכתי, כיוון שהוא מממש את האיסור הלכתי החמור להלבין פני חברו ברבים ויש לו תקדימים בדברי הפוסקים שכתבו שמן הראוי לקנוס מי שבייש את חברו (ראו למשל, שו"ת הרא"ש קא, ט). לגבי פקודת הנזיקין – מדובר באיסור על ניצול הליך פלילי, שבמהותו הוא משאב ציבורי, לרעה. אשר על כן מדובר בחוק הנוגע לאינטרס שלטוני מובהק, מניעת שימוש לרעה בהליכים פליליים, ולכן גם לחוק זה יש תוקף הלכתי לדעת רבים מהפוסקים שכתבו שחוק שנועד להנאת השלטון הוא בעל תוקף (ראו למשל: רמ"א חו"מ שסט, יא; ש"ך חו"מ עג, לט, ועוד רבים).

אשר על כן, באופן עקרוני יש תוקף הלכתי לחוק האוסר על שימוש לרעה בהליך פלילי ולחוק לשון הרע.

ז.          מעמדו ההלכתי של חוק המדינה המגביל עשיית דין עצמית

במקרה שלפנינו שני הצדדים עשו דין לעצמם. הנתבע פלש לבית שקנה לפני שקיבל באותו באופן מסודר מהמוכר, הוא התובע. התובע עשה דין לעצמו כאשר הגיע לבית, נכנס לתוכו כדי לצלם ולאחר מכן ניתק אותו ממים וחשמל.

לכאורה, הצדדים יכלו לבסס את מעשיהם על ההלכה המתירה לאדם לעשות דין לעצמו, גם כאשר יש לו אפשרות להגיע לאותה מטרה בעזרת תביעה ממונית (שו"ע חושן משפט סימן ד, סעיף א)

יכול אדם לעשות דין לעצמו; אם רואה שלו ביד אחר שגזלו, יכול לקחתו מידו; ואם האחר עומד כנגדו, יכול להכותו עד שיניחנו, (אם לא יוכל להציל בענין אחר) (טור), אפילו הוא דבר שאין בו הפסד אם ימתין עד שיעמידנו בדין, והוא שיוכל לברר ששלו הוא נוטל בדין.

במקרה זה, בתגובה למעשיו של התובע, הנתבע הגיש שתי תלונות במשטרה וכן ביקש צו בגין הטרדה מאיימת. אילו היינו דנים במחלוקת שלפנינו על פי ההלכה בלבד, אזי היה עלינו לדון מי צודק בשאלה הממונית והאם הפעולות שהוא נקט מותרות על פי ההלכה. אולם, לדעתנו, יש למחוקק סמכות להגביל עשיית דין עצמית המותרת על פי ההלכה, כדי לשמור על הסדר הציבורי.

מקור הדברים בגמרא (בבא בתרא נד, ע"א) בה נקבע שלמרות שעל פי ההלכה קרקע נקנית באחד מכמה מעשי קניין (כסף, שטר, חזקה ועוד), יש סמכות למלך לקבוע שקרקע נקנית רק בשטר. הרשב"א הסביר דין זה כך (שו"ת הרשב"א חלק ב סימן שנו):

אמר שמואל דינא דמלכותא דינא... וכן לעשות חוקים בארצו כדי שלא יבואו העם לידי הכחשות וקטטות. ומתקנין שלא יקנה אדם קרקע אלא בשטר. וכמו שאמרו בפרק חזקת הבתים. מלכא אמר לא ניכול איניש ארעא בלא שטרא. וכן כל כיוצא בזה. שכלל עניינין אלו הם ממשפטי המלכים.

כלומר, יש למלך סמכות לפגוע בזכויות המגיעות לאדם על פי דין תורה, כגון כאשר הוא קנה קרקע בכסף – הקניין בטל. זאת, כדי לשמור על הסדר הציבור ולמנוע "קטטות".

מקרה דנן הוא דוגמא לקטטות שמתרחשות כאשר שני הצדדים עשו דין לעצמם במקום להגיע מלכתחילה לבית הדין, כפי שעשו בסופו של דבר. לאור זאת, כדי לבחון את התביעה שלפנינו עלינו לבחון האם אחד מהצדדים פעל בניגוד לחוק.

לסיכום, על פי ההלכה יש תוקף לחוקים המגבילים את זכותו של אדם לעשות דין לעצמו. לפיכך, עלינו לבחון רק האם התלונות היו אמת והוגשו בתום לב.

ח.         הכרעה בשאלה העובדתית בנוגע להתנהלות באירועים השונים

1.         כניסת התובע לבית

התובע טען שנכנס לבית כדי לתעד את פלישת הנתבע לתוכו. לדבריו, בעת הכניסה היו הוא ונתבע פנים אל פנים, כל אחד בגבו אל אחת ממזוזות הפתח, והנתבע הדף אותו בעזרת בטנו.

הנתבע שינה את גרסתו מספר פעמים. בטלפון למשטרה הוא התלונן על הסגת גבול (כפי ששומעים ורואים בסרטון המתעד את האירוע). בדיון בערעור הוא טען בתחילה שעמד לרוחב הפתח והתובע הדף אותו פנימה ונכנס (פרו' ערעור, עמ' 2). לאחר שהוצג בפניו הסרטון שבו רואים שהנתבע לא עמד לרוחב הפתח הוא השיב "זה היה מזמן. ככה אני זוכר את זה". ובכתבי הטענות טען שבכלל לא היתה הדיפה אלא שהתובע נגע בו כאשר נדחף לתוך הבית (סעיף 7 לכתב הטענות של הנתבע שכותרתו: "המצאת מסמכי עדות וחקירה של הנתבע ועמדת הנתבע לענין זימון התובע לחקירה בפני בית הדין".

דיון: בסרטון רואים בבירור שהנתבע לא עמד לרוחב הפתח ולא נהדף על יד התובע. בעניין זה שיקר הנתבע בבית הדין. לגבי השאלה מי הדף את מי, או אם בכלל היתה הדיפה, קשה להשיב מתוך הסרטון, מה שברור שהוא שהתובע והנתבע נכנסו לבית ביחד.

לפיכך, אנו קובעים כי הנתבע לא אמר אמת בבית הדין כאשר אמר שהתובע דחף אותו באירוע.

2.         התלונות במשטרה בעקבות האירוע

בזמן האירוע הנתבע התקשר למשטרה ואמר שהוא מתלונן על הסגת גבול. בדרך למשטרת אריאל התייעץ הנתבע עם עורך דינו.

כאשר הנתבע הגיע למשטרת אריאל הוא התלונן שהתובע תקף אותו, בטענה שזה דחף אותו ולא גרם לו נזק. לאור האמור לעיל הנתבע לא אמר אמת כאשר אמר שהתובע דחף אותו. כאמור לעיל, שני הצדדים מודים שהם נגעו זה בזה בזמן הכניסה, אלא שלא ברור לבית הדין מי נגע במי.

לגבי תלונה זו לא ברור לנו לגמרי שהיא הוגשה בחוסר תום לב. כיוון שהיא הוגשה זמן קצר אחרי האירוע ויתכן שהנתבע היה נסער ולא דייק בדבריו.

3.         ניתוק הבית ממים וחשמל והתלונה על כך במשטרה

התובע אמר שניתק את הבית כיוון שהחיבורים לא היו תקינים. בית הדין מתקשה מאד לקבל טענה זו. קודם כל בגלל שגם חיבור המים נותק ולגביו לא נטען שהיה מסוכן (אם בכלל יתכן שחיבור מים יהיה מסוכן). גם לגבי חיבור החשמל, קשה לקבל את הטענה של התובע שכל החיבורים שביצע הנתבע, שהוא חשמלאי, היו תקינים, ורק חיבור הבית שלו לא היה תקין.

לפיכך, תלונת הנתבע במשטרה על ניתוק המים והחשמל הייתה מדויקת.

אשר על כן אנו קובעים כי התובע לא אמר אמת, והבית נותק במסגרת המאבק שבין הצדדים, ואילו התלונה של הנתבע במשטרה על כך הייתה מדויקת ונעשתה בתום לב.

4.         בקשת הנתבע לצו בגין הטרדה מאיימת

הנתבע ביקש צו בדין הטרדה מאיימת כנגד התובע. בימ"ש הוציא צו במעמד צד אחד והמשטרה מסרה אותו לתובע בביתו. לטענת התובע המסירה גרמה לו בושה גדולה. לאחר מכן התקיים דיון בבימ"ש ובו שני הצדדים הסכימו שהצו יהיה בתוקף במשך שלושה חודשים. בנוסף, התובע טען כי נגרם לו נזק בכך שבמסגרת הצו לא היה יכול לשאת נשקו למרות שהוא גר בשומרון.

דיון: כיוון שהצו ניתן בהסכמת שני הצדדים קשה לחייב את הנתבע לפצות את התובע. גם מסירת הצו נעשתה על ידי המשטרה ולא ביוזמה אקטיבית של הנתבע, ולכן אין להטיל על הנתבע אחריות לאופן המסירה.

לפיכך, הוצאת צו בגין הטרדה מאיימת אינה יכולה להוות עילה לתביעה של התובע.

5.         פתיחת התיק השני בגין פלישה, הסגת גבול וסחיטה ואיומים

הנתבע הגיש בחודש יוני 2017 תלונות נוספות בגין פלישה, ניתוק מחשמל ומים וסחיטה ואיומים כנגד הנתבע. תלונות אלה הוגשו בעקבות מכתבו של התובע עוד מלפני האירוע, בו כתב שאם הנתבע לא ישלם לו 600 אש"ח עבור הבית, הרי שהבית יילקח ממנו.

דיון: התלונות פלישה והסגת גבול חוזרות על התלונות של הנתבע במשטרה במסגרת התיק הראשון. הדעת נותנת שהתיק השני נפתח בנפרד לצורך הטענות החדשות על סחיטה באיומים. 

מכתב כגון זה, אשר עורכי דין שולחים כדבר שבשגרה במסגרת מחלוקת כספית אינו יכול להיחשב בשום אופן כניסיון סחיטה או כאיומים. חזקה על הנתבע שהיה מיוצג על ידי עורך דין שידע זאת, ואם לא ידע, חובתו היתה לבדוק זאת.

יתירה מזו, תלונות אלה הוגשו יותר מחודש לאחר קבלת המכתב, כך שנעשו מתוך יישוב הדעת, ולאחר שלנתבע היה זמן רב מאד להחליט בשיקול דעת ולאחר ייעוץ משפטי כיצד לנהוג, ולכן הן בגדר תלונת שווא המזכה את התובע בפיצוי.

בשולי הדברים יש להעיר כי החוק עצמו מאפשר לחייב אדם בפיצוי על הגשת תלונת שווא, ולכן בפסיקת הפיצוי אין פגיעה בתקנת הציבור. קל וחומר שפסק דין זה ניתן לאחר סגירת התיק מחוסר עניין לציבור.

לאור ההקשר וריבוי התלונות אנו מחליטים לחייב את הנתבע בסך 25,000 ₪ בגין מעשיו.

ט.         החלטה

1.         על הנתבע לשלם לתובע סך 25,000 ₪.

2.         התשלום יתבצע בתוך 30 יום מהתאריך הנקוב על פסק דין זה.

3.         לא ניתן לערער על פסק זה.

ההחלטה ניתנה ביום ‏ל' תשרי תשפ"א, ‏18 אוקטובר 2020.

בזאת באנו על החתום

הרב דניאל מן    הרב חיים בלוך, אב"ד    הרב עדו רכניץ

@@@