ב"ה, כ' בכסלו תשפ"ו

10 בדצמבר 2025

תיק מס' 84022-7

ערעור

בעניין שבין

תובע 1

ואחיו – תובע 2

התובעים        

ובין

רוכש חברה ציבורית

הנתבע

א.        רקע

הנתבע הנו משקיע שהחל בהליך רכישה של חברה ציבורית (להלן: "החברה") שהוצעה למכירה על ידי נאמנים שמונו על ידי בית המשפט. כחלק מהליך הרכישה חיפש הנתבע משקיעים שיסייעו לו להשיג את סכום הכסף הדרוש לרכישת החברה, ודרך מתווך הכיר את התובע.

התובע והנתבע התקדמו בקשר העיסקי ביניהם והגיעו להסכמה כי התובע ישקיע חצי מהסכום הדרוש לעסקה ובתמורה לכך יהיה שותף ב-50% מהחברה לאחר שזו תירכש על ידי הצדדים. הצדדים אף חתמו על הסכם שותפות אשר נכתב בכתב ידם בתאריך 30.09.2023.

הצעתו של הנתבע לקניית החברה זכתה במכרז בתאריך 09.10.2023. בתאריך 22.10.2023 נחתם הסכם מכר מול נאמני החברה לבין הנתבע.

בתאריך 25.10.2023, בסמוך למועד בו הוא נדרש לשלם חלק מהתמורה, ביקש תובע 1 לרשום את אחיו, תובע 2, כשותף של הנתבע במקום תובע 1, ולתקן את הסכם המכר מול הנאמנים וכך היה. במועד התשלום הראשון, בתאריך 01.11.23, נדרשו הצדדים להעביר סך 870,000 ₪ לנאמני החברה, ותובע 2 העביר 370,000 ₪ מתוך הסכום.

במהלך הזמן התברר לנתבע, כי תובע 1 הוא בעל עבר פלילי משמעותי ורחב שבגינו ישב מספר שנים בבית הכלא, וכי בעברו הוא הוכרז בבית משפט כפושט רגל. משכך, פנה הנתבע לבית הדין בתביעה להכריז כי הסכם השותפות שבין השנים בטל מעיקרו, וממילא הוא בעל הזכויות היחיד להמשך הליך קניית החברה.

בית הדין בסדרת פסקי דין ביטל את השותפות בין השניים, וקבע כי על הנתבע לשלם לתובעים עבור רווחים שהרוויח כתוצאה מהעסקה עם התובעים. שני הצדדים ערערו על פסיקת בית הדין האחרונה, ובכך עוסק פסק דין זה.

ב.        סקירת ההליכים בתיק

בתאריך 09.10.2023 הצעתו של הנתבע לקניית החברה זכתה במכרז.

בתאריך 22.10.2023 נחתם הסכם מכר בין נאמני החברה לבין הנתבע.

בתאריך 25.10.2023, בסמוך למועד בו הנתבע נדרש לשלם חלק מהתמורה ביקש תובע 1 לרשום את אחיו, תובע 2, כשותף מלא לנתבע ולתקן את הסכם המכר מול הנאמנים וכך היה.

במועד התשלום הראשון, בתאריך 1.11.2023, נדרשו הצדדים להעביר סך 870,000 ₪ לנאמני החברה, ותובע 2 העביר 370,000 ₪ מתוך הסכום והנתבע העביר את היתרה כולה.

במהלך הזמן התברר לנתבע, כי תובע 1 הוא בעל עבר פלילי שבגינו ישב מספר שנים בבית הכלא, וכי במהלך שנת 2017 הוא הוכרז בבית משפט כפושט רגל. תובע 1 לא כפר בדברים. משכך, פנה הנתבע לבית הדין בתביעה להכריז כי הסכם השותפות שבין השנים בטל מעיקרו, וממילא הוא בעל הזכויות היחיד להמשך הליך קניית החברה.

בתאריך י"ב בשבט התשפ"ד 22/1/24, נתן בית הדין פסק דין חלקי (להלן, פסק הדין החלקי) שקבע כי הסכם השותפות בין הצדדים בטל, ולאור זאת על תובע 2 להעביר את בחברה לנתבע, והנתבע ישיב לתובע 2 את הסכום הכספי שהשקיע עד כה ברכישת החברה.

בתאריך ד' אדר א' התשפ"ד 13/2/2024 נתן בית הדין פסק דין משלים לפסק הדין החלקי (להלן: פסק הדין משלים) ובו השלמות לאופן יישום פסק הדין החלקי. לצדדים נתנה אפשרות לערער על שני פסקי הדין, הם לא ערערו, ולכן פסקי הדין הללו הינם פסקי דין חלוטים שלא ניתן לערער עליהם.

בתאריך ח' אייר התשפ"ה, 06/05/2025 נתן בית הדין פסק דין סופי (להלן: פסק הדין הסופי) בו בית הדין הכריע בטענותיו של תובע 1 כי מגיע לו פיצוי על חלקו במהלך שהוביל לכריתת ההסכם לרכישת הסכם הרכישה של החברה. בפסק הדין נקבע כי הנתבע ישלם לתובעים סך 367,263 ₪ עבור חלקם של התובעים ברווחים שזכה בהם הנתבע ברכישת החברה. עוד קבע בית הדין כי על הנתבע לשלם הוצאות משפט בסך 2,402 ₪.

ג.        אקדמות מילין

על פי סדרי הדין של בתי הדין ארץ חמדה גזית אין ערעור אלא על יסוד אחד מהנימוקים הבאים:

א. טעות בהלכה

ב. טעות הנראית לעין בשיקול הדעת  או בקביעת העובדות.

ג. פגם מהותי  בניהול הדיון באופן המשפיע על תוצאות הדיון.

על מנת להכריע בערעורים ההדדיים עיינתי בחומרים שהוגשו על ידי הצדדים, בכתבי הטענות שהוגשו בהליכים הקודמים, בהתכתבויות של בית הדין, בהחלטות בית הדין נשוא הערעור ובפרוטוקול הדיון. התייחסתי בכובד ראש לכל הטענות שכתבו הצדדים. לא זו בלבד, באופן חריג נענתי לבקשת התובע וקיימתי דיון מקוון בו שטחו הצדדים את טענותיהם בעל פה. יחד עם זאת בבואני לכתוב אתייחס  אך ורק לטענות העיקריות שלטעמי דורשות את התייחסותי.

ד.        טענות התובעים

1.        לא היה מקח טעות בשותפות בין הצדדים

טענת התובעים: ההחלטה כי השותפות בין הצדדים הינה מקח טעות שגויה ביסודה.

דיון והכרעה: טענה זו אין כאן מקומה היות והיא נקבעה בפסק הדין החלקי והמשלים שהינן פסקי דין חלוטים ועל כן לא נעסוק בטענה זו במסגרת הערעור.

2.        בית דין קמא לא אפשר לתובעים להביא עדים

טענת התובעים: בית הדין מנע מהתובעים להביא עדים ולחקור אותם על מנת לברר את טענותיהם. התובעים מבקשים כי בית הדין לערעורים יורה לקבל את העדים ולקבל את מלוא העובדות והראיות.

דיון והכרעה: טענה זו היא בגדר 'פגם מהותי בניהול הדיון'. לאחר עיון בהתכתבויות של בית הדין עם הצדדים דין טענה זו להידחות. מתוך התכתבות עולה  כי בין התאריכים 19.8.24-29.1.25 בית הדין אפשר לתובעים להביא את עדיהם. אולם התובעים לא שיתפו פעולה עם בית הדין, ולא עמדו בזמנים. בהמשך בית הדין אפשר לצדדים להביא ארבעה עדים מתוך רשימה של עשרה עדים, וביקש כי התובעים יכתבו מראש את שמות העדים אותם הם מבקשים לזמן. התובעים השתהו ולא עמדו בזמנים שנקבעו, ולאחר מכן התעקשו לזמן לעדות את כל עשרת העדים, ולהעיד בפועל רק ארבעה מתוכם מבלי להודיע על כך מראש.

בית דין החליט כי על התובעים להודיע מראש מיהם ארבעת העדים שיעידו, והודיע לתובעים כי הם יכולים לערער על החלטה זו. התובעים לא ערערו על ההחלטה, והיא הפכה לחלוטה. למעשה התובעים לא העידו בבית הדין אף לא עד אחד.

לאור האמור, יש לדחות את הטענה מסיבות נוהליות ומהותיות. נוהליות – התובעים לא הלינו על עצם ההחלטה שהם יוכלו להזמין ארבעה עדים, אלא על הדרישה להודיע מראש אילו עדים יעידו (ראו בקשה שכותרתה: "בקשה לעיון חוזר בהחלטת בית הדין"):

יציין החתום מטה והתובע כי הינו עומד על העדתם של ארבעת העדים ולמצות את זכויותיו בדין, ולהגיע לחקר האמת בנסיבות העניין.

מפאת ניסיונו של החתום ועל מנת למנוע שיבוש הליכי משפט לרבות תיאום עדויות ולו למראית עין מבקש החתום מטה כי יוצא זימון לעשרת העדים הבאים למועד הדיון המנויים מטה.

במועד הדיון יודיע התובע אילו ארבעה עדים מתוך עשרת העדים המנויים מטה יתבקשו ליתן עדות בפני בית הדין.

בנוסף, התובעים פעם אחר פעם לא עמדו בזמנים שנקבעו להם, וכן לא ערערו על ההחלטה בזמן.

מהותיות – כיוון שהתובעים בסופו של דבר לא העידו אף לא עד אחד, הרי שהדבר מטיל צל כבד על תום הלב של בקשתם, ועל התועלת של העדים לבירור המחלוקת.

בנסיבות אלו אני קובע כי לא נפל כל פגם בניהול הדיון של בית דין קמא ועל כן דין הטענה להידחות.

3.        בית הדין לא התחשב בחוות דעת של מומחה מטעם התובעים

טענת התובעים: התובעים צרפו חוות דעת של מומחה מטעמם, ואילו הנתבע לא הגיש כל חוות דעת, בית הדין לא קיבל את חוות הדעת, לא אפשר למומחה מטעם התובעים להעיד ובנוסף גם לא קבע כי ימונה מומחה מטעם בית הדין.

דיון והכרעה: טענה זו נכנסת בגדר 'פגם מהותי בניהול הדיון', לאחר עיון בחומרים שנמצאים בתיק אני קובע כי לא נפל כל פגם בניהול הדיון של בית דין קמא ודין טענה זו להידחות. בית הדין סיכם את עמדתו בעניין בצורה בהירה וצודקת בפסק הדין הסופי:

ראשית יש לומר, כפי שהובהר לצדדים במהלך הדיון, בית דין זה מייחס משקל מוגבל לחוות דעת של מומחה שהביא צד אחד, ושלא ניתנה בהסכמת שני הצדדים. במיוחד כשמדובר בהערכת שווי שקשה להפריך אותה (לעומת זאת, בחוות דעת המצביעה על קיומו של ליקוי, וניתן להפריכה, יש לחוות הדעת משקל גבוה יותר).

לגופו של עניין, בית הדין סבור כי אין להעריך את שווי החברה באופן תיאורטי במועד מתן פסק הדין החלקי, אלא יש לתת משקל מיוחד לתמורה שקיבל הנתבע על מכירת חלקם של התובעים, תמורה המעידה על ההנאה הממונית שנגרמה לנתבע.

כלומר, בית הדין קמא בחר בדרך ריאלית (התמורה שהתקבלה עבור מכירת חלק מהחברה) לקביעת שווי החברה, ולדעתו היא אמינה הרבה יותר מחוות דעת, ובוודאי מחוות דעת של אחד הצדדים, שכידוע מוטים לטובת מי ששילם להם.

הצורך בעדותו של מומחה הוא כאשר הצד השני מבקש להפריך את חוות דעתו, אולם, כאן הצד השני לא ביקש לעשות זאת, ולכן היה די בחוות דעתו הכתובה. בנוסף, היה על התובעים לערער על החלטת בית הדין קמא בזמן אמת עוד טרם כתיבת פסק הדין, ולא כעת, לאחר מתן פסק הדין.

4.        פעולות תובע 1 בנוגע למלאי החברה

מלאי החברה בעת רכישתה: לחברה היה מלאי שהיה מאוחסן במחסנים בארה"ב, לחברה היה חוב עבור שירותי האחסון כלפי מחסנאי מסוים, לאחר רכישת החברה, החברה הגיעה להסכמות מול המחסנאי על גובה החוב והמלאי עבר לרשות החברה. הצדדים טענו בנוגע למלאי, בית הדין לערעורים קיים דיון מקוון בו הצדדים העלו את טענותיהם גם בנוגע למלאי, לאחר מכן הצדדים שלחו חומרים מטעמם.

טענת התובעים: במחסני החברה בארה"ב ישנו מלאי בשווי 3 מיליון דולר, תובע 1 פעל מול המחסנאי של החברה על מנת למנוע אובדן של המלאי. על כן יש להתחשב במלאי בהערכת שווי החברה, כמו כן יש לתגמל את תובע 1 על פעולות אלו. תובע 1 שלח פלט שיחות ממנו עולה כי בחודש נובמבר 23 הוא קיים עשרה שיחות עם המחסנאי בארה"ב, לטענתו בזכות שיחות אלו המחסנאי שמר להם על המלאי ולא זרק אותו.

טענת הנתבע: הנתבע טען כי תובע 1 לא היה גורם יעיל בנוגע להצלת מלאי החברה, ולא הייתה לו כל השפעה על המו"מ מול המחסנאי בארה"ב. מפלט השיחות עולה כי התקיימו שיחות בחודש נובמבר 23 בעוד ההסכם נחתם בחודש מרץ 24.

בדיון טען תובע 1 כי נוהל מו"מ לפשרה על סך 70-80 אלף דולר. בפועל ההסכם נחתם על סכום נמוך במידה משמעותית. לגופם של דברים שיחות תובע 1 סבבו בעיקר סביב הרצון לוודא שקיים מלאי טרם ההשקעה ולא עסקו במו"מ שנגע לחוב כלפי המחסנאי של החברה. הנתבע צירף תצהיר של מייסד החברה ומנכ"ל החברה בעבר, בו הוא מתאר את המו"מ וההסכמות מול המחסנאי בארה"ב. לדבריו, עם רכישת החברה, הוא סייע במו"מ מול המחסנאי. בשיחות אלו היו מעורבים שלושה אנשים, המחסנאי, הנתבע והעד. לדבריו הוא כלל לא הכיר את תובע 1. בתצהיר ישנו פירוט של כלל הליכים ואופן ההתקשרות בין הצדדים בנוגע למלאי החברה.

דיון והכרעה: טענה זו בנוגע למלאי היא בגדר טענה ל'טעות בהלכה', לאחר שמיעת הצדדים אינני יכול לקבוע כי נפלה טעות בהכרעת בית דין קמא. בית הדין קמא דן גם בסוגיית "הגורם היעיל" ונתן את דעתו בנוגע לתרומת תובע 1 בנוגע לרכישת החברה ושאר פעולותיו. בית הדין קבע כי תובע 1 יקבל סכום מכובד עבור הרווחים שנזקפו לטובת הצדדים בזמן בו הם היו שותפים. סכום זה מגלם בתוכו את כלל הפעולות אותם יזם וביצע תובע 1. זאת ועוד, לדברי הנתבע, לתובע 1 לא הייתה כל השפעה בנוגע למלאי החברה. על כן אינני מוצא מקום להתערב בפסק דינו של בית דין קמא.

לסיכום: טענות התובעים בנוגע לערעור על פסק הדין נדחות.

ה.        טענות הנתבע

1.        לתובע לא היתה בעלות בחברה ועל כן אינו זכאי לפיצוי

טענת  הנתבע: אדם שהטעה את חברו בעסקה, והדבר הסתיים בביטול העסקה, אינו זכאי לפיצוי בהיעדר בעלות. לדברי הנתבע חיוב בהשבה של מקח טעות קיים אך ורק במקרה בו הוא גרם להנאה ממונית, או מכח בעלותו של המטעה, בנידון דידן בו קבע בית הדין כי לתובע לא הייתה כל בעלות במניות החברה הרי שלא התקיים התנאי הבסיסי להטלת חיוב ממוני. לא זו בלבד, התועלת הממונית שנוצרה למערער נבעה מהשקעה חדשה של משקיעים חלופים.

דיון והכרעה: טענה זו של הנתבע היא בגדר 'טעות בהלכה' , לאחר עיון אני קובע כי צדק בית דין קמא בקביעתו כי על הנתבע לשלם עבור ההנאה שנוצרה מהשותפות יחד עם התובע. הנתבע ניסה לבסס את עמדתו שהוא אינו חייב בתשלום על דיני מקח טעות, שכן בשום שלב התובע לא היה בעלים של החברה ועל כן אין סיבה לחייב את הנתבע לשלם לו. אולם סיבת החיוב של הנתבע לשלם לתובע עבור הרווח שצמח להם מהשותפות, אינה נובעת מדיני מקח טעות. אלא נובעת מדיני שותפות. הנתבע טוען כי התובע הטעה אותו ולא סיפר לו על עברו ולכן לא מגיע לו רווחים עם פירוק השותפות. אולם בחושן המשפט  סימן קע"ו סעיף יב נפסק להלכה:

אחד מהשותפים או המתעסק שעשה סחורה בנבלות וטריפות וכיוצא בהם, השכר לאמצע; ואם הפסיד, הפסיד לעצמו. הגה: וכן אם גנב או גזל, השותף צריך לחלוק עם חבירו.

מקור דין זה של השולחן ערוך הוא ברמב"ם הלכות שלוחין ושותפין ה, י, שם פוסק הרמב"ם שאם שותף עשה מעשים שאסור לעשותם, אף על פי כן הרווח שנוצר ממעשיו הפסולים מתחלק בין השותפים.

דהיינו גם אם השותף עשה פעולה שאסור לעשות, אם צמח מפעולה זו רווח לשותפות, אזי את הרווח חולקים, על כן בענייננו בית דין קמא קבע כי הנתבע לא רצה לרכוש את החברה לבד אלא רצה שיהיה איתו שותף, משותפות זו צמחו להם רווחים. על כן הגם שהיתה כאן הטעיה מצד התובע על הנתבע לשלם עבור הרווחים שנוצרו מהשותפות.

בית דין קמא ציין בפסק הדין את הרווח העתידי שנוצר באופן מיידי עם חתימת ההסכם עוד בזמן בו הצדדים היו שותפים:

הרווח הממשי והמיידי שבו זכה הנתבע בהסכם הרכישה כפי שהובהר על ידי הצדדים גם במהלך הדיון, נמצא בחלק הנוסף של הסכם הרכישה הקובע כי את 2,522,716 המניות הנותרות, המהוות 25.01% ממניות החברה, ירכשו הרוכשים בתמורה ל 150,000 ₪ בהשלמת הליך הרכישה.

על פי מחיר המניות בהסכם המכירה, שווי מניות אלו עומד על 1,400,864 ₪, והן יירכשו בתמורה ל 150,000 ₪ בלבד. כלומר, ברווח של 1,250,864 ₪.

אמנם, ממועד החתימה על הסכם הרכישה ועד למימוש ההסכם וקבלת המניות ישנה כברת דרך לעבור שדורשת השקעה וגם סיכונים, על כן בית הדין ניכה מהרווח שנזקף לשותפות במועד החתימה, והעמיד את החיוב של הנתבע על סך 367,263 ₪.

נמצא כי צדק בית דין קמא בקביעתו כי למרות ההונאה של תובע 1, עדין הנתבע מחויב לשלם עבור הרווחים שנזקפו לטובתו בזמן בו הם היו שותפים.

2.        טעות חישובית בפסק הדין

טענת הנתבע: בפסק הדין של בית דין קמא נפלה טעות חישובית מהותית, היות ובית הדין חישב את שיעור חלקו של תובע 1 ברווחים על בסיס תשלום חלקי בלבד של 840,000 ₪ בעוד העלות המלאה של העסקה הינה 4,200,000 ₪. אם מחשבים את חלקו של תובע 1 באופן יחסי לעלות המלאה של העסקה אזי חלקו היחסי הינו כ 8.8% בלבד ולא 44%.

דיון והכרעה: טענה זו היא בגדר 'טעות בהלכה'. לאחר עיון בפסק הדין, אני קובע כי צדק בית דין קמא. שכן במעמד ההסכם הצדדים קבלו אפשרות לרכוש מניות במחיר מוזל. זכות זו עומדת למי שחתום על הסכם הרכישה, שאר הקונים שירכשו את מניות החברה לא יזכו לקבל הטבה זו. נמצא כי למרות שיש צורך למצוא משקיעים נוספים שירכשו מניות של החברה, משקיעים אלו לא יזכו ליהנות מהטבה זו השמורה באופן בלעדי לתובע ולנתבע. על כן בבואנו לחשב את חלקם היחסי בזכות לרכישת המניות במחיר מוזל, עלינו לבחון את רק ההשקעה של שני הצדדים באופן יחסי באותו השלב, ולא לבחון את מלוא ההשקעה הנדרשת להשלים את העסקה שנעשתה על ידי משקיעים נוספים. יוער, כי בית דין קמא התחשב בצורך של מציאת משקיעים ושאר ההליכים הנדרשים לממש את הסכם הרכישה ועל כן הוא הפחית את החיוב של הנתבע:

אולם, כפי שנכתב בסעיף 21 מהסכם הרכישה מול הנאמן, חלק זה של העסקה יתקיים 'בתוך 6 חודשים בהתקיימות המוקדם מבין – (א) השלמת הליך הכרעות בתביעות חוב (2) אישור הסדר חוב'. כלומר, חלק זה מותנה ואינו וודאי, זאת בנוסף לעובדה שכבר צויינה לעיל, שהסכם הרכישה הראשוני עסק ברכישה בהתהוות שעדיין לא הושלמה. כאשר מעבר לעצם הסיכונים, הנתבע נדרש לפעולות שונות לצורך השלמת העסקה, ביניהן מציאת משקיעים חלופיים וכן העמדת הלוואת בעלים בסך 3,000,000 ₪.

לאור זאת, קשה מאוד לאמוד בצורה מדוייקת את חלקם היחסי של התובעים ברווח שזכה בו הנתבע. על כן בית הדין מפעיל את הסמכות המוקנית לו מכוח הסכם הבוררות עליו חתמו הצדדים, אשר מאפשר לבית הדין להכריע בדרך של 'פשרה הקרובה לדין'.

נמצא כי צדק בית דין קמא בקביעתו כי יש לחשב את חלקו של תובע 1 באופן יחסי להשקעה הנדרשת באותו מועד ולא ביחס לכל עלות הרכישה של החברה.

3.        תרומת התובע לחברה היתה שולית

טענת הנתבע: בית הדין שגה עת לא נתן משקל לתרומתו של הנתבע להשלמת העסקה ושיקום החברה, במקרה זה לא היה מקום לקבוע כי התובע זכאי לרווחים באופן יחסי לחלקו בשותפות. הנתבע פירט את תרומתו לחברה, החל מגיוס מלוא המימון הדרוש לרכישת מניות החברה בסך 4.2 מליון ₪. בנוסף העמדת הלוואת בעלים בסך 2 מליון ₪, שיקום החברה והחזרתה לפעילות עסקית סדירה ורווחית. כל זאת תוך השקעת אלפי שעות עבודה אישית, מאמצים ניהוליים ומשאבים שגרמו להחייאת פעילות החברה ובניית התשתית העסקית מחדש.

דיון והכרעה: טענה זו היא בגדר 'טעות בהלכה', לאחר עיון בטענת הנתבע ובפסק הדין אני קובע כי צדק בית דין קמא וזאת כפי שיבואר להלן. הצדדים רכשו שלד של חברה, עלות השלד בעת רכישת החברה היה 4.2 מליון ₪. בעת רכישת החברה השותפים גם קיבלו אופציה לרכישת מניות מוזלות של החברה. מאז רכישת החברה פעל הנתבע לשיקום החברה והחזרתה לפעילות עסקית, פעולות אלו גרמו לעליה בערך החברה על לשווי של שוק של קרוב ל-15 מליון ₪ בשנת 2024 (על פי אתר מאי"ה).

ואכן, בית דין קמא חייב את הנתבע לשלם אך ורק עבור חלקו בשווי של שלד החברה הבורסאית. כל הפעולות שביצע הנתבע שנוגעות להשבחת החברה לא נזקפו לטובת התובעים ועל כן בית דין קמא לא קבע כי עליו לשלם עבור רווחים אלו. אילו בית הדין היה מחייב עבור פעולות אלו אזי הסכום אותו היה חייב הנתבע לשלם היה גבוה עשרות מונים.

זאת ועוד בתקופה בה הצדדים היו שותפים נקבע כי הם מתחלקים ברווחי השותפות, במקום בו שותפים קבעו מנגנון לחלוקת הרווחים, אזי לא בנקל יתערב בית הדין בחלוקת הרווחים, יש שיקולים רבים מדוע שותף בוחר לצרף איתו שותף נוסף, כגון, צורך בגורם מממן, רצון לחלק את הסיכון עם אדם נוסף, יכולתיו של השותף ועוד סיבות רבות. על כן, משהצדדים היו שותפים וקבעו את מנגנון חלוקת הרווחים, אזי את הרווחים שנזקפו לטובת הצדדים בתקופת השותפות, יש לחלק באופן בו הם קבעו, גם אם יתברר כי צד מסוים תרם יותר לשותפות.

4.        פסיקת בית דין קמא תגרום לחיוב מס לנתבע

טענת הנתבע: חיוב הנתבע לשלם לתובע מתוך רווח ההון ימוסה בשיעור של 30% באופן הגורם למערער לשלם מס בשמו של התובע, דבר שגורם לכפל נזק.

דיון והכרעה: סעיף 5 לפסק הדין הסופי קובע:

במקרה שהחיובים הנ"ל חייבים במס או במע"מ רשאים הצדדים לפנות לבית הדין עד לתאריך 05/11/2025, שיכריע על מי יוטל החיוב במס.

על כן אין מקום להתייחס לטענה זו במסגרת הערעור, הנתבע יוכל לטעון בפני בית דין קמא בעניין חיוב המס.

ו.         החלטות

1.        הנתבע חייב לשלם לתובעים סך של 367,253 ₪ בתוך 35 יום מהתאריך הנקוב על פסק דין זה, ובכך מסולקות התביעות ההדדיות שבין הצדדים בכל הנוגע לשותפותם ברכישת החברה.

2.        הנתבע חייב לשלם לתובעים 2,402 ₪ בגין הוצאות משפט.

3.        במקרה שהחיובים הנ"ל חייבים במס או במע"מ רשאים הצדדים לפנות לבית הדין קמא עד לתאריך 25/01/2026, שיכריע על מי יוטל החיוב במס.

4.        לא ניתן לערער על החלטה זו.

5.        החלטות אלה מחליפות את ההחלטות של פסק הדין של בית הדין קמא מיום ח' באייר תשפ"ה, 6 במאי 2025

החלטה זו ניתנה ביום כ' בכסלו תשפ"ו, 10 בדצמבר 2025

בזאת באתי על החתום

          ___________________

הרב דניאל לונצר, אב"ד