בס"ד, כ"ט שבט תשפ"ד

8 פברואר 2024

 תיק מס' 83061

בעניין שבין

התובע

אדריכל

לבין

הנתבע

יזם

פסק דין

רקע

התובע הוא הנדסאי אדריכלות אשר הועסק על ידי הנתבע בתכנון שני פרויקטים של בניה בעיר [פלונית], המצויים בבעלות הנתבע. בפרויקט הראשון (להלן 'י'') הוקם מבנה הכולל 3 יחידות דיור. הוסכם בין הצדדים שעבור תיכנון אדריכלי של פרויקט זה, הגשת בקשה להיתר בניה ופעולות נוספות, ישלם הנתבע לתובע סך 18,000 ₪. העבודה בפרויקט בוצעה, והסכום שסוכם בין הצדדים שולם לתובע במלואו.

עקב עדכונים ושינויים שנעשו במהלך הבניה בפרויקט י', ולצורך קבלת טופס 4, הפיקוח של הועדה לתיכנון דרש מהנתבע להגיש בקשת היתר לשינויים שבוצעו. הנתבע מסר את העבודה לתובע, והתובע ביצע אותה. בתמורה לעבודה זו דורש התובע סך 18,000 ₪ בתוספת מע"מ. לטענתו שיעור שכר זה הוא על פי סעיף 2 בהסכם שנחתם בין הצדדים (מתחת לכותרת "הערות חשובות"). הנתבע דוחה תביעה זו ומוכן לשלם בעבור עבודה זו לפי שעות עבודה, וזאת על פי סעיף 3 בהסכם שנחתם בין הצדדים. מחלוקת זו היא אחת מנקודות הדיון בתביעה זו.

בפרויקט הבניה השני (להלן 'פ'') הועסק התובע על ידי הנתבע בתיכנון 7 יחידות דיור על מגרש ששטחו 320 מ"ר שנרכש על ידי הנתבע. בפרויקט זה, הגיש התובע לנתבע הצעת מחיר לביצוע עבודה זו, בסך 142,000 ₪, על פי פרישת תשלומים המפורטים בהצעת המחיר. על הצעת מחיר זו לא חתם הנתבע ולמרות זאת החל התובע בעבודה בפרויקט זה עקב לחץ זמנים. נחלקו הצדדים האם הייתה הסכמה על המחיר שכתוב במסמך.

נקודת מחלוקת משמעותית נוספת בין הצדדים היא, מועד התשלומים בפרויקט זה.

עקב כך שהצדדים לא הגיעו להסכמה בעניין מועד התשלומים, הפסיק התובע את העבודה באמצע הפרויקט ונחלקו הצדדים מהו שיעור השכר המגיע לנתבע עבור החלק שנעשה על ידו.

לצורך הכרעת הדין, בית הדין מינה מומחה מטעמו, כדי לקבל תמונה רחבה על המקובל בשוק, כפי שיפורט בהמשך.

טענות התובע

לפני שהגענו לבית הדין היינו בבוררות אצל הרב עקיבא כהנא. המטרה המוסכמת שלשמה הגענו לבוררות הייתה להגיע ללוח תשלומים בפרויקט פ'. לא היה ויכוח לגבי שיעור השכר בפרויקט זה.

שכר העבודה נקבע בהצעת המחיר שהוגשה לנתבע, ואף שהוא לא חתם עליה, הוא אישר אותה בהודעת ווטסאפ. הסיבה היחידה שהנתבע לא חתם על ההסכם בפרויקט פ' הייתה אי הסכמתו לפרישת התשלומים. אולם סירובו הנוכחי של הנתבע לשלם את הסכום הכתוב בהצעת המחיר, סותר את ההסכמות שהיו בין הצדדים קודם הבוררות.

התחלתי לעבוד בפרויקט פ' למרות שהנתבע לא חתם על הצעת המחיר, בגלל הדחיפות שהייתה בהגשת התוכניות, ולמעשה עשיתי טובה לנתבע.

לא הייתה הסכמה לגבי מועד התשלומים והייתי מוכן לפרישת תשלומים רחבה מהרגיל. אך, מדובר בהסכמה להמתין מספר חודשים עד איכלוס פרויקט 'י'', שאז המצב התזרימי של הנתבע יהיה טוב יותר. לא מדובר בהסכמה לדחיית התשלומים למועד מאוחר יותר.

בעוד שהנתבע ידע היטב את עמדתי בנוגע למועדי התשלומים, כפי שמשתקף מהצעת המחיר, כוונות הנתבע בנוגע למועדי התשלום היו לוטות בערפל. טענת הנתבע – שכוונתו הייתה לשלם בגמר הבניה של פרויקט 'פ'' – לא נאמרה לי, וברור שלא הייתה הסכמה לגביה.

עקב כך שעד כה כלל לא שולם לי שכר על העבודה שעשיתי בפרויקט פ' נאלצתי להפסיק את העבודה. היקף העבודה שבוצעה היא כמחצית מכלל העבודה. עובדה זו משתקפת מהצעת המחיר שהגשתי לנתבע ובו פרישת התשלומים בהתאם להתקדמות בעבודה. עד כה, הוגשו התוכניות לועדה לתיכנון של העיריה במועד, ועם סיומו של שלב זה היה על התובע לשלם לי מחצית מכלל העבודה, סך: 71,000 ₪ בתוספת מע"מ.

בנוסף, אני מבקש פיצוי בגין הלנת שכר בפרויקט פ': סך: 8875 ₪ בגין הלנת שכר-מקדמה. וכן סך: 67,095 ₪ בגין הלנת שכר הגשה להיתר.

הנתבע יצא בהכפשות והוצאת דיבה כנגדי שאין בהם אמת, ודבריו הובאו לידיעתם של אנשים במעגלים הקרובים לנו. אבקש מבית הדין לעצור זאת. התובע צרף צילומים של משפטים שכתב הנתבע נגדו. בגין סעיף זה התביעה היא: 70,000 ₪ והוא מסתמך על סעיף 7 א' לחוק לשון הרע.

במהלך בניית פרויקט י' הנתבע ביצע שינויים מהתוכניות המקוריות, ובכלל זה שינוי בפתחים בחזיתות, הגבהת גובה גדר, שינוי מבואת כניסה לממ"ד, שינויים במדרגות ועוד. לצורך קבלת טופס 4 הגשתי לוועדה בקשה להיתר. על כך אני זכאי לקבל 18,000 ₪ בתוספת מע"מ, בהתאם לכתוב בסעיף 2 בהסכם שנחתם בין הצדדים.

בגין הלנת שכר בפרויקט זה, יש להוסיף: 900 ₪.

סך התביעה: 235,870 ₪ בתוספת מע"מ.

טענות הנתבע

מועד התשלום: סיכמתי עם התובע שכניסתו לפרויקט פ' מותנית בכך שהתשלומים יהיו לאחר שאסיים את הבניה בפרויקט זה, ויהיו הכנסות משכירות או מכירת דירות של הפרויקט, מאחר ואני נתון בקושי כלכלי. נושא זה הודגש מספר פעמים, וכבר מהיום הראשון שדיברנו על הפרויקט.

כמו כן, רואים מהודעת ווטסאפ ששלח לי התובע ב-11.12.22 שהוא מבין שמדובר בתשלום שיעשה במועד רחוק מאד, שכן הוא כותב שהוא הסכים לקבל התשלום 'שוטף 600'.

לאור האמור, תשלום השכר צריך להיות מבוצע לאחר 5 שנים. ובתנאי שיעשה את כל העבודה כמוסכם, ואם לא כן, הוא לא זכאי לקבל שכר גם עבור מה שהוא כבר עשה.

מחיר העבודה: לא הייתה הסכמה למחיר שדרש התובע בפרויקט פ' כפי שמשתקף מהערתי על גוף ההצעה. וכן מהודעת ווטסאפ בתאריך 11.12.22.

כמו כן, הצעת המחיר של התובע הייתה יקרה מאד, שכן, קיבלתי הצעות זולות ממנה בהרבה.

מחיר העבודה בגין השינויים בפרויקט י': לגבי דרישת התשלום עבור שינויים בפרויקט י' בסך: 18,000 ₪. התובע רוצה לחייב אותי על פי סעיף 2 בהסכם שנחתם בינינו. לטענתי, התשלום עבור השינויים שנעשו צריך לתמחרו על פי סעיף 3 בהסכם בינינו. זאת משום שלפני ביצוע העבודה אמרתי לתובע שהתשלום יתומחר לפי שעות עבודה. בשיחה זו שהתקיימה בטלפון נכח 'אורי' מפקח בניה ששמע את תוכן השיחה. כמו כן, נכתב בהסכם שנחתם בינינו בכתב ידי, שכל תשלום נוסף שיידרש, יש לבקש אישור בכתב ממני. אישור זה לא ניתן לביצוע עבודה זו.

כמו כן, בהודעת ווטסאפ ששלחתי לתובע כתבתי שהתשלום יהיה על פי שעות עבודה.

צורת התמחור של העבודה: מהותה של העבודה אינו היתר שינויים כפי שטוען התובע, אלא עדכון של התוכניות במספר נקודות. ההבדל הוא בכך, שהיתר שינויים מצריך פרסום מחדש, אישור של ועדת התיכנון והתנגדויות, ומצריך להתחיל את ההליך של האישור מחדש. כל זאת לא נדרש בהליך הנוסף שנעשה.

מדובר בעבודה של חצי שעה ולא סביר לשלם עליה תשלום כה גבוה. מדובר בשרטוט קל, ואילו הייתי יודע שזה יהיה המחיר שיידרש הייתי פונה לשרטט שיבצע אותה.

עוד טען הנתבע בנידון זה שתביעת התובע לתשלום זה הוצגה רק לאחר שפרץ הסכסוך ביניהם במהלך הבוררות עם הרב כהנא, וכפי הנראה הוא לא התכוון לפני כן לתבוע זאת, זאת משום שהיה ברור גם לתובע שהתשלום צריך להעשות על פי שעות.

תביעת לשון הרע: מה שכתבתי לא פורסם. הדברים היו בינינו והובאו לידיעתו של הרב עקיבא כהנא לצורך הכרעת הדין.

כמו כן, התובע כינה אותי בכינויים מגונים.

הלנת שכר: יש לדחות את התביעה בעניין הלנת שכר מאחר ולא מתקיימים כאן יחסי עובד ומעביד. וכן יש ויכוח האם מגיע שכר, וכיון שלדעתי אין חובת תשלום, אין גם הלנת שכר.

תביעה נגדית – צו עשה: תביעה לקבל מהתובע את התוכניות של פרויקט י' פתוחות כדי שאוכל להשתמש בהם כרצוני. זכותי לקבלן מאחר ושילמתי את כל התשלום עבור עבודה זו.

תביעה נגדית לשלם את התשלומים הבאים:

דמי שכירות עקב עיכוב בהמשך הפרויקט- 84,000 ₪.

פיצוי בגין עוגמת נפש- 30,000 ₪.

בגין לשון הרע שאמר עליו התובע: 70,000 ₪.

סך כל התביעה: 184,000 ₪.

נושאי הדיון

שיעור שכרו של התובע על הגשת הבקשה לאשר את השינויים שבוצעו בפרויקט י'

שיעור השכר על העבודה שנעשתה בפרויקט פ' ומועד תשלום השכר

תשלום בגין הלנת שכר בשני הפרויקטים

התביעה לקבל את התוכניות של פרויקט י' פתוחות לשימושו של הנתבע

הכרעה בתביעות ההדדיות בעניין הכפשות והוצאת דיבה ועוגמת נפש

הוצאות משפט

שיעור השכר על הגשת בקשה לשינויים בפרויקט י'

במהלך הבניה של פרויקט י' נעשו שינויים מהתוכניות שהופיעו בהיתר הבניה, ולפיכך הפיקוח של הוועדה לתיכנון דרש מהנתבע להגיש בקשה לאשר את השינויים לצורך קבלת טופס 4. לבקשת הנתבע, התובע ביצע עבודה זו. נחלקו הצדדים האם שיעור השכר על עבודה זו צריך להקבע על פי סעיף 2 או על פי סעיף 3 בהסכם שבין הצדדים (תחת הכותרת הערות חשובות). להלן נוסח הסעיפים:

2. עדכון שינויים שבוצעו בבניה שאינם לפי תנאי ההיתר, לצורך טופס 4- עלות 18,000 ₪.

3. עריכת שינויים ו/או תוספות שהלקוח מבקש בגמר השרטוטים של כל שלב- כרוך בתשלום נוסף והם יתומחרו בנפרד לפי 250 ₪ לשעת עבודה +מע"מ.

לטענת התובע, מה שבוצע תואם את הכתוב בסעיף 2 ולפיו יש לשלם על העבודה שבוצעה 18,000 ₪. ואילו לטענת הנתבע, אין להגדיר את מה שבוצע כבקשת היתר בניה אלא כהגדרתו 'תוכנית לשינויים'.

לטענת הנתבע, עוד קודם שהעבודה בוצעה, הוא ביקש מהתובע שהעבודה תבוצע לפי שעות. ובמועד מאוחר יותר, הנתבע שאל את התובע בהודעת ווטסאפ, כמה שעות עבד התובע. צילום מהודעות אלו הוגש לבית הדין. לדברי הנתבע בבית הדין, התובע לא הגיב להודעות אלו.

לבקשת הנתבע בית הדין שמע את עדותו של המפקח 'אורי' בנידון זה (להלן: "העד"). על פי הסכמת הצדדים, העדות נעשתה בזום בנוכחות העד והצדדים.

נאמנות שכיר להעיד

קודם שנתייחס לדברי העד, עולה השאלה, האם לקבל את עדותו של העד, מאחר ובאותה עת הוא היה שכירו של הנתבע. השאלה היא, האם אין לו דין נוגע בעדות, ולפיכך יש לפוסלו.

בעניין זה כתב בשו"ת הר"י מיגאש סימן קסב:

אם היה העד שכירו או בן הבית שלו בין בשכר בין בחנם הרי הוא כאוהב ושונא שמעידים לו מפני שלא נחשדו ישראל על כך.

כן פסק גם התומים (חו"מ סי' לג סק"א) שהוכיח דין זה מדברי הרמב"ם (גזילה, ד, ז). וכן בפוסקים נוספים. אמנם, כתב שו"ת רדב"ז חלק א סימן שיב בנידון שכירו:

ויש לדיין להעמיק לדעת אם נמצא שיש לזה העד צד הנאה בעדות זו אפילו בדרך רחוקה ונפלאה הרי זה לא יעיד בה שמא נוגע בעדותו הוא וכן כתב הרמב"ם ז"ל פי"ו מהלכות עדות.

כך כתב רמב"ם הלכות עדות פרק טז, ד:

ודברים אלו אינן תלויין אלא בדעת הדיין ועוצם בינתו שיבין עיקר המשפטים וידע דבר הגורם לדבר אחר ויעמיק לראות, אם ימצא שיש לזה העד צד הנאה בעדות זו אפילו בדרך רחוקה ונפלאה הרי זה לא יעיד בה

על האמור יש להוסיף, שבעוד שהפסיקה הנ"ל עוסקת בעדות שכיר בתוך תקופת שכירותו, בעדות שלפנינו, העד נשאל האם בעת מתן העדות יש לו עדיין קשרי עבודה עם הנתבע והוא השיב על כך בשלילה. כמו כן, הוא שלל את טענת התובע שהוא קיבל מהנתבע הצעה עתידית לעבודה. כלומר, מדובר בקשרי עבודה שהסתיימו. אמנם, ניכר שיש בין הנתבע לעד חברות, אך, גם ביחס לכך, כתב הר"י מיגש דלעיל שעובדה זו לא מעמידה עדותו בחשד שקר. לאור כל האמור, לא הייתה לבית הדין סיבה להניח שהעד נוגע בעדותו, ומעיד מצד תועלת שתגיע לו מעדותו.

מסקנה: אין לפסול את העד מדין נוגע בעדות.

תוכן העדות – תוכן עובדתי:

לדברי העד הוא צורף לשיחת ועידה עם התובע והנתבע, ובה ביקש הנתבע מהתובע להגיש את הבקשה לשינויים לוועדה. לדבריו שיחה זו התקיימה ב-2.2.23, ביום בו קיבל הנתבע את ההערות מפקח העיריה. בשיחה זו ביקש הנתבע מהתובע שעבודתו של התובע לא תחרוג מעבר לחמש עד עשר שעות.

לשאלת בית הדין מה היתה תגובת התובע, השיב העד שהתובע אמר: "בסדר, בסדר".

מנגד, הנתבע הכחיש את קיומה של שיחת הועידה במועד המדובר. לדבריו הנתבע לא אמר לו בשום שיחת טלפון לעבוד חמש עד עשר שעות. הוא אישר שהתקיימה שיחת ועידה בין התובע הנתבע והעד אלא שהיא התקיימה מאוחר יותר, בשלב התיקונים של הגרמושקה.

עוד טען התובע שלא סביר שהוא יסכים מראש לעבודה לפי מספר שעות מוגדר, קודם שהוא רואה את העבודה.

לגבי טענת הנתבע שהנתבע כתב לתובע בהודעה שהוא רוצה לשלם לו לפי שעות, השיב התובע שהנתבע כתב לו זאת לאחר ביצוע העבודה.

לשאלה שנשאל התובע מדוע הוא לא אמר לנתבע שהשכר הוא 18,000 ₪, ענה התובע שהדברים היו ידועים לנתבע מההסכם שנחתם על ידי הצדדים והוא לא סבר שמתפקידו להזכיר לו זאת.

תוכן העדות – חוות דעת מקצועית

בהמשך עדותו, טען העד בהרחבה שאין להגדיר את העבודה שביצע התובע כבקשה לשינוי היתר הבניה. ראשית, הבקשה לשינויים כללה 10 סעיפים שרובם היו צריכים להיות מבוצעים עם הגשת ההיתר ולמעשה הם השלמת עבודה ולא עבודה חדשה. ולפיכך התובע לא היה צריך לתבוע עליהם תשלום.

שנית, אין לראות עבודה זו כבקשה לשינוי היתר הבניה, אלא כטופס "שינויים באישור מהנדס". ההבדל לדבריו הוא, ששינוי היתר מצריך את כינוסה של הוועדה ומדובר בפרוצדורה שבה נותנים אפשרות למתן התנגדויות ועוד. לעומת זאת טופס השינויים מסור לאישורו של המהנדס.

לפיכך לדעתו עבודה זו אינה כלולה בסעיף 2 בחוזה אלא בסעיף 3 ויש לתמחר אותה לפי שעות. לביצועם של מיעוט הסעיפים שהיה בהם שינוי מההיתר המקורי, נדרשו לכל היותר שעתיים עבודה.

התובע דחה את דברי העד. בתשובה לשאלת התובע, העד אישר שהוא מעולם לא הגיש בקשה להיתר, ולפיכך, טען התובע שמדברי העד ניכר שאין לו הבנה מספיקה בהגשת בקשה להיתר.

התובע הסביר, שהיות שהבית לא נבנה בהתאם להיתר הבניה, היה צריך להגיש בקשה לשינוי ההיתר.

לטענת העד שרוב סעיפי השינויים היו צריכים להיות מבוצעים מתחילה, השיב התובע שהעובדה שהוועדה חתמה לפני הבניה על ההיתר מבלי לדרוש את הדרישות שנדרשו בסוף הבניה, מלמדת שלא היה צריך לבצען.

בית הדין שאל את העד, אם אכן כפי שהוא טוען שסעיפים אלו היו צריכים להיות מבוצעים מתחילה, מדוע הוועדה לא דרשה אותם מתחילה. העד לא ידע להשיב.

כמו כן טען העד שעבודה זו הייתה יכולה להתבצע על ידי שרטט ששכרו נמוך בהרבה מדרישת התשלום של התובע, ולא היה מחוייב שהתובע יבצעה. טענה זו נטענה גם על ידי הנתבע.

על כך ענה התובע בישיבת בית הדין, להלן ציטוט מהפרוטוקול:

מדובר על עריכת שינויים לטופס 4. זה בדיוק מה שהיה. לגבי הגדרות – אדריכל עושה מה שהוא נדרש אליו. הכל מקוון. צריך כרטיס חכם עם רישיון של פנקס המהנדסים. – כך גם לגבי הגשת ההיתר.

סיכום ביניים: העדות התחלקה לשני חלקים. 1. תיאור עובדתי בנוגע לשיחת הטלפון. לדברי העד, השיחה התקיימה לפני ביצוע העבודה, והתובע הסכים לבצע את העבודה לפי שעות. 2. חוות דעתו המקצועית בנוגע להגדרת הבקשה מהוועדה, ושיוך העבודה לסעיף 3 בהסכם. וכן, הטענה שרוב הסעיפים שנדרשו היו צריכים להיות מבוצעים מראש.

הגדרת העבודה – חוות דעת מומחה

לבירור המחלוקת בין העד והנתבע לתובע, יש להכריע תחילה בשאלה לאיזו קטגוריה שייכת עבודה זו. האם לזו הכתובה בסעיף 2 או לכתובה בסעיף 3 בהסכם שבין הצדדים.

בעניין זה פנה בית הדין למומחה מטעמו, ולהלן ציטוט השאלה והתשובה:

בית מגורים י' לקראת טופס 4:

שאלת בית הדין:

א. האם על פי המנהג המקובל, סוג העבודה שבוצעה שייכת לסעיף 2 או 3 בחוזה שבין

הצדדים?

תשובת המומחה:

1. ראשית לשאלת בית הדין ובבסיס סוג העבודה שבוצעה הינה כפופה לסעיף 2.

2. חשוב לציין במקרים שבהם עבודת השרטוט הינה מינורית ולעיתים אינה דורשת הגשות היתרים מורכבות הדורשות ועדות נוספות, מתקיים שיח כנה בין המתכנן ליזם על גודל ואופי המשימה מבעוד מועד המאפשר הבנה מעמיקה של מקבל השירות מה שמביא לתמחור הוגן התואם למימדי התכנון והשרטוט שנדרשים מהמתכנן.

3. להבנתי סעיף 3 מדבר על שינויים שרטוטיים עבור עריכת תוספות טרם תחילת הביצוע ולאחר אישור היזם והשלמת השרטוט.

מדברי המומחה עולה שעבודה זו שייכת לסעיף 2 בהסכם שבין הצדדים והוא מבאר היטב את ההבדל שבין סעיף 2 לסעיף 3 באופן שונה מהסברו של העד.

חוות דעתו של המומחה תואמת את הבנתו של התובע, ומבחינת ההסכם שבין הצדדים מחוייב היה הנתבע לשלם עבור עבודה זו 18,000 ₪.

לאור זאת, יש לראות את רצונו של הנתבע לשלם עבור עבודה זו לפי שעות כבקשה לשנות מההסכם שבין הצדדים. ובלי הסכמה מפורשת של התובע לבקשת הנתבע, ההסכם הוא המחייב. לאור זאת, גם אם נקבל את דברי הנתבע שהוא הודיע לתובע שיעבוד לפי שעות, אין בכך לשנות את מחוייבותו למלא אחר סעיף זה בהסכם, כל עוד הנתבע לא יוכיח שהתובע נענה לבקשתו.

עד אחד המעיד שהתובע ויתר על חלק משכרו

לדברי העד, התובע ענה לבקשת התובע בשיחת הועידה שלדבריו התקיימה בין שלושתם: "בסדר, בסדר". לדבריו, התובע הסכים לעבוד לפי שעות ומחל בכך על זכותו לגבות 18,000 ₪ כפי שסוכם בהסכם שבין הצדדים והתובע מכחיש דבריו.

דיון: בכוחו של עד אחד לחייב שבועה מהתורה כשעדותו באה לחייב ממון והנתבע מכחיש דבריו (שו"ע חו"מ סי' פב, א). אולם, במקרה שלפנינו התובע בא להוציא ממון והעד מעיד כנגדו לפטור את הנתבע. מה הדין במקרה כזה?  בדין דומה לכך, עוסקת המשנה (כתובות דף פז, א):

עד אחד מעידה שהיא פרועה - לא תפרע אלא בשבועה... עד אחד מעידה שהיא פרועה כיצד? היתה כתובתה אלף זוז, ואמר לה, התקבלת כתובתיך והיא אומרת לא התקבלתי, ועד אחד מעידה שהיא פרועה - לא תפרע אלא בשבועה.

הגמ' (שם עמוד ב) מבררת את טיבה של השבועה:

עד אחד מעידה שהיא פרועה. סבר רמי בר חמא למימר שבועה דאורייתא, דכתיב: לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת, לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה, ואמר מר: כל מקום שהשנים מחייבין אותו ממון, אחד מחייבו שבועה;

אמר רבא, שתי תשובות בדבר: חדא, דכל הנשבעין שבתורה - נשבעין ולא משלמין, והיא נשבעת ונוטלת; ועוד, אין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות! אלא אמר רבא: מדרבנן, כדי להפיס דעתו של בעל.

מדברי רבא עולה שבאופן שהעד מעיד שהכתובה נפרעה, מחוייבת האשה להשבע כנגדו שבועה מדרבנן, כדי להפיס את דעת הבעל.

על פי דין זה נפסק בשו"ע (חו"מ סי' פד, ה):

עד אחד מעיד בשטר שהוא פרוע, לא יפרע אלא בשבועה.

אמנם בנידוננו, לתובע אין שטר חוב, אלא חוב מכוחו של ההסכם שבין הצדדים המחייב את הנתבע לשלם לו 18,000 ₪, כפי שהוכרע לעיל. אך, נראה שדין זה זהה לדין האמור בגמרא דלעיל, שכן, בשני המקרים העד מעיד כנגד חוב ברור ואין בכוחו של העד לשמוט את החוב אלא להשביע עליו.

עקרון זה עולה מדברי הגמ' שצוטטו לעיל. דעת רמי בר חמא היא, שאין בכוחו של עד אחד לחייב ממון או לפטור מממון, אלא רק להשביע. "כל מקום שהשנים מחייבין אותו ממון, אחד מחייבו שבועה". רבא אינו חולק על על עקרון זה, שאין בכוחו לפטור מממון, אלא על יכולתו להשביע שבועה מהתורה. באיזה סוג חוב מדבר רבא?  אכן, הנימוק השני: "אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות", נוגע לדין שטר חוב כפי שכתב שם רש"י: "כל שטרות - שיעבוד קרקעות הן ואין נשבעין על הקרקעות". אך, הנימוק הראשון: "דכל הנשבעין שבתורה - נשבעין ולא משלמין, והיא נשבעת ונוטלת", שייך לכל סוגי החובות, לאו דווקא לחוב הנובע משטר חוב. כך אף עולה מרש"י המבאר את ההנמקה לשבועה: "אלא אמר רבא מדרבנן - היא שבועה זו מ"ט דפרע דייק כו'". הסבר: ההנחה היא שהפורע מדייק והנפרע אינו מדייק ולכן כדי להפיס דעתו של הפורע, על הנפרע להשבע. נימוק זה שייך בכל חוב, אף בחוב הנובע מהסכם עבודה. עולה אפוא שבכל סוגי החובות אין בכוחו של עד אחד לפטור אלא להשביע מדרבנן.

עדות עד אחד על מחילת חוב

בנידוננו העד מעיד שהתובע מחל על הזכות שהיתה לו מכוח ההסכם שבין הצדדים ואילו דין המשנה הנ"ל הוא בעדות על פרעון. האם עדות על מחילה דינה כעדות על פרעון, לעניין חיוב שבועה?

השו"ע (שם) בהמשך הסעיף, בעקבות הרמב"ם, מגביל את כוחו של עד אחד:

במה דברים אמורים, כשעבר זמנו. אבל אם הוא תוך זמנו, נפרע שלא בשבועה, אלא אם כן טען הלוה: ישבע לי.

עולה מדבריו, שהעד משביע רק באופן שהוא מעיד על פרעון ההלוואה בזמנה. אך, אם הוא טוען שהפרעון נעשה בתוך זמנו כנגד חזקת "אין אדם פורע תוך זמנו" – הוא אינו נאמן להשביע אלא אם הלווה דורש זאת (וראה שם ש"ך  ס"ק י הסובר שבכל מקרה אינו נשבע).

הסבר להבחנה זו עולה מדברי קצות החושן (סימן פד ס"ק ד):

תוך זמנו. ואיכא למידק כיון דקי"ל (יבמות פח, ב) כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה וכיון דשנים יכולין לומר על שטר שהוא תוך זמנו שהוא פרוע, למה לא יוכל עד אחד להעיד תוך זמנו שהוא פרוע ומה ענין חזקה לעדים וה"ה עד אחד לשבועה, ואף על גב דבאיסורין קי"ל (יו"ד סימן קכ"ז סעיף ג') דאין עד אחד נאמן באתחזק איסורא או היתרא, היינו דוקא באיסורין אבל בממון נגד חזקה נמי מעיד, דהא אפילו מעיד על חפץ שבחזקת חבירו כמה שנים שהוא גזול מחייבו שבועה אפילו הוא נגד חזקה דכל מה שיש תחת ידו הרי הוא שלו ומשום דעד אחד לשבועה הוא כשנים.

ונראה דכיון דמדינא לא שייך שבועה דעד אחד גבי שטר דהו"ל שעבוד קרקע, ועוד ליטול, אלא שהוא כדי להפיס דעתו ומשו"ה בתוך זמנו הקילו.

לדברי קצות החושן מאחר ושבועה זו אינה מעיקר הדין אלא להפיס דעתו של בעל הבית, הקלו בעדות עד אחד על פרעון בתוך זמנו ולא הצריכו שבועה, משום שדברי העד הם נגד חזקת אין אדם פורע תוך זמנו.

לאור זאת, יש לשאול, האם בכוחו של עד להשביע באופן שהוא מעיד שהחוב נמחל. האם טענת מחילה דינה כטענת פרעון בזמנו, או דינה כטענת פרעון תוך זמנו, שהרי בסתמא חוב אינו עומד למחילה.

נראה שיש להכריע שאלה זו על פי דברי הטור (חו"מ סי' פב) המצטט את דברי הרמב"ם (מלוה ולוה פרק יד, ג). זו לשון הרמב"ם:

הוציא עליו שטר מקויים והלוה טוען ואומר שטר מזויף הוא ומעולם לא כתבתי שטר זה, או שטען שחוב זה רבית הוא או אבק רבית, או שטען שהוא שטר אמנה או שאמר כתבתי ללוות ולא לויתי... ורבותי הורו שלא ישבע המלוה אלא אם טען עליו הלוה שפרעו בלבד, שהרי הודה בשטר ולפרעון הוא עומד, אבל כל אלו הטענות לא כל הימנו לבטל שטר מקויים אלא ישלם ואחר כך יטעון על המלוה במה שירצה

הרמב"ם מבחין בין טענת פרעון שכנגדה מחוייב המלווה להשבע, משום שהשטר עומד לפרעון, לבין טענות פסול בשטר כגון שהשטר מזוייף או שיש בו ריבית, שלגביהן לא נאמן.

על כך כותב הטור, בנוגע לטענת מחילה:

ואם טוען הלוה מחלת לי השטר כתב בעל העיטור שהיא כמו טענת אמנה ורבית אבל הרמב"ן כתב דלא חשיב כמו אמנה ורבית דהנך באין לעקור את השטר לפיכך אין שומעין לו אפ' אם אין בו נאמנות אבל מחילה אין עוקר השטר וחשוב כמו פרעון:

מדבריו עולה שנחלקו האם לדמות טענת מחילה לטענת אמנה וריבית ואינו נאמן, או שיש להבחין בין טענות אלו, מאחר וטענת מחילה אינה עוקרת את השטר, בשונה מטענת אמנה וריבית.

השו"ע (חו"מ סי' פב, י) פסק כדעת הרמב"ם הנ"ל. ובסעיף יא הביא את שתי הדעות הנ"ל:

אם טען הלוה: מחלת לי חוב שבשטר זה, יש מי שאומר שדינו כמי שטוען: פרעתיו... ויש מי שאומר (דמחילה), כמו שטוען: אמנה או רבית הוא.

בהסבר הדעה השניה כתב הסמ"ע  (ס"ק לט):

כמי שטוען אמנה כו'. טעמייהו משום דאין סתם שטר עומד למחילה וגרוע טענתיה:

על פי כללי הפסיקה, במקום שהשו"ע מביא שתי דעות בלשון 'יש מי שאומר' - דעתו לפסוק כי"א בתרא. ועולה, אפוא, שטענת מחילה נחותה מטענת פרעון. לאור זאת יש מקום להסיק לנדוננו, שאף שעד אחד משביע כשהוא מעיד על פרעון השטר, אין הוא משביע כשהוא מעיד שהתובע מחל על התביעה, משום שמדובר בטענה גרועה, בדומה לעדות על פרעון תוך הזמן. הסבר זה עלה מדברי קצות החושן לעיל, שמאחר ושבועה זו אינה מעיקר הדין, הקילו בטענה גרועה. בדומה לכך, נכתב בספר נחל יצחק (לרבי יצחק אלחנן ספקטור מקובנה, חושן משפט סימן נו ענף ב):

מכל מקום יש לומר דדוקא בטענת פרעון בזה אמרו דנשבע להכחיש את העד וליטול כדי להפיס דעתו כו', אבל בטענת מחילה דהוי טענה גרוע לא חייבוהו חז"ל שבועה להכחיש העד.   כמו דמצינו כהאי גוונא בח"מ (סי' פ"ב סעיף י"א) לחד דיעה דכתבו דמחילה הוי כמו טענת אמנה ורבית דלא תקנו ביה שבועת אשתבע לי דלא פרעתיך, וכמו שכתב המגיד משנה (פי"ד הלכות מלוה ה"ג) ראיה לכל זה מדנקט רב פפא [שבועות מא, א] שבועת אשתבע לי רק בטענת פרעון, משמע דוקא בטענת פרעון אמר כן ע"כ לשונו. כמו כן יש להוכיח ממה דנקט המשנה בכתובות (דף פ"ז ע"א) ובשבועות (דף מ"ה ע"א) עד אחד מעידה שהיא פרועה כו', דמשמע דוקא בעד אחד מעיד על הפרעון בזה תקנו שבועה להפיס דעתו, אבל בטענות גרועות כמו אמנה ורבית ומחילה להך דיעה בזה לא תקנו שבועה.

[ויש לעיין בדבריו שם בסימן פד סעיף ד. נראה שאין סתירה באמור שם שעד אחד משביע בטענת אמנה, למצוטט לעיל. כיון ששם מדובר בטענת אמנה שהעדים לא ידעו עליה שאין בה עקירת השטר ולכן הוא משווה אותה לטענת פרעון, זאת בשונה מטענת אמנה שידעו עליה העדים ולמרות זאת חתמו העדים על השטר, שיש בה עקירת השטר].

גישה שונה עולה משער משפט (סי' פד ס"ק ז), הדן באריכות בשאלה האם עד אחד המעיד על חוב שהוא אמנה או ריבית נאמן להשביע. לאחר שהוא מעלה הוכחות לכאן ולכאן, הוא מכריע שנאמן להשביע. עקב כך, הוא נדחק לחלק בין עדות עד אחד שהשטר הוא אמנה וריבית – שהעד האחד מחייב שבועה, לדין עד אחד המעיד שפרע תוך זמנו, שהעד האחד אינו נאמן להשביע. עולה מדבריו שהמקרה של עדות שפרע תוך זמנו הוא מקרה חריג והוא שונה משאר המקרים. משום שהמלווה מסתייע בטענת 'שטרך בידי מאי בעי', שאינה קיימת במקרים האחרים. מדבריו עולה שגם אם יעיד אחד שהחוב נמחל, הוא יצריך את התובע שבועה.

מהאמור עולה שקיימת מחלוקת בשאלה, האם עד אחד נאמן להשביע במקום שהוא מעיד שהתובע מחל על חובו.

אמנם יש להעיר, שבנדוננו, יש סבירות מסויימת לטענת המחילה, משום שלטענת הנתבע קודם ביצוע העבודה הוא ביקש לתמחר את העבודה באופן שונה. טענה זו מקבלת סיוע מחוות דעתו של המומחה, שיש הצדקה להוזיל את מחיר העבודה ממה שסוכם בחוזה במקרה שלפנינו, כיון שמדובר בעבודה שאינה גדולה. כלומר מדובר בטענה, שיש בה הצדקה, למחילה על חוב שעדיין לא נוצר בפועל, ולכן לא מדובר בטענה גרועה כטענת מחילה על חוב קיים.

ברם, מאחר והמחלוקת בין הצדדים פרצה לאחר ביצוע העבודה, בשלב בו יד התובע על העליונה, הרי שטענת הנתבע באה לעקור את העולה מההסכם בין הצדדים, בשונה מטענת פרעון שהשטר עומד לכך, שאינה עוקרת את השטר. לפיכך גם בנידוננו, מדובר בטענה גרועה אף שאינה גרועה כטענת מחילה על חוב קיים.

מסקנת ביניים: שיעור שכרו של התובע נקבע בהסכם בסעיף 2.

עדות העד על הסכמת התובע להפחית את שכרו דומה לעדות על כך שהחוב נמחל. נחלקו הפוסקים במקרה זה. לדעה אחת, התובע יוכל לגבות את חובו אף בלא שבועה, ולדעה אחרת, עליו להישבע כדי לגבות את חובו.

אמנם, בנידוננו יש מקום לומר שמדובר בטענה שאינה גרועה כטענת מחילה על חוב קיים. אך, היא גרועה מטענת פרעון, מאחר והיא באה לעקור את האמור בהסכם.

שבועה בימינו – פשרה בהתאם למשקלה של העדות

בימינו מקובל בבתי הדין שלא משביעים כלל, וזאת על פי פסק השולחן ערוך (חושן משפט סי' יב,ב):

ואם חייבו בית דין שבועה לאחד מהם, רשאי הבית דין לעשות פשרה ביניהם כדי ליפטר מעונש שבועה.

לאור זאת, נהגו בתי הדין לפשר ולהמיר את השבועה בתשלום. המחוייב שבועה מחוייב בתשלום חלקי בגין כך שהוא לא נשבע. הפשרה על השבועה נעשית בהתאם למכלול הנסיבות והדינים הרלוונטיים בכל מקרה ומקרה (ראה אגרות משה חו"מ חלק א סימן לב).

מן הכלל אל המקרה שלפנינו

בהכרעת המחלוקת בין הצדדים בנידון זה, נחלקו הדיינים. דעת הרוב שיש לקזז משכר העבודה שנקבע בהסכם בין הצדדים ויש להעמידו על 12,000 ₪.

לצורך בהירות הדברים, תוצג תחילה דעת המיעוט ולאחריה תובא דעת הרוב המגיבה לדעת המיעוט.

דעת המיעוט: נימוקי דיין א'

הערכת משקלה של עדות העד לחייב שבועה

נתבאר לעיל, שנחלקו הפוסקים בשאלה, האם עד המעיד שהתובע מחל על חובו, בכוחו לחייב את התובע שבועה. אמנם, הועלתה הסתייגות על כך. על גבי הנחה הלכתית זו, יש להוסיף שגם לדעה שעד המעיד על מחילה מחייב שבועה, במקרה שלפנינו, יש נקודות המחלישות את יכולת העד לחייב שבועה:

לדברי העד, בשיחת הטלפון המשותפת לו לתובע ולנתבע, הוא שמע כי התובע הסכים לבקשת הנתבע לעבוד חמש עד עשר שעות, והוא הבין שהסכמה זו משמעה הסכמה לקבל שכר לפי שעות עבודה, זאת למרות שהתובע לא הספיק לעיין בתוכן העבודה הנדרשת ממנו. בעניין זה, מסתברת מאד טענת התובע שהוא לא היה מסכים ששכרו יהיה לפי שעות, וודאי שלא היה מתחייב לעבוד 'חמש עד עשר שעות', כעדות העד, או מספר כלשהו של שעות, מבלי שהוא ראה קודם לכן מהו היקף העבודה. בפרט שמומחה בית הדין העריך שלביצוע עבודה זו נדרשות כ-20 שעות עבודה, מה שאומר שאין מדובר בעבודה מינורית כלל. מקרה זה דומה לדין שנפסק בשו"ע (חו"מ סימן פד, ה) שהוזכר לעיל, שאין עד אחד משביע כאשר הוא מעיד שהפרעון נעשה תוך זמנו, משום שחזקה אין אדם פורע תוך זמנו מסייעת לתובע. כך מסתבר שאין בכוחו להשביע על התחייבות מראש לעבוד לפי שעות, או להתחייב לעבוד מספר שעות מבלי לדעת מהי העבודה הנדרשת. התחייבות זו אינה סבירה. שכן, אף טענת מחילה כשלעצמה היא טענה גרועה, וודאי שטענת מחילה אינה סבירה כשהמחילה היא בסכום בלתי ידוע.

הבנת העד שהתובע הסכים לעבוד לפי שעות מוחלשת מכיוון נוסף. טענתו העיקרית של הנתבע במחלוקת זו היתה, שהתשלום על עבודה זו נקבע בסעיף 3 בהסכם שבין הצדדים, תשלום לפי שעות. כך גם דעתו של העד בנידון זה. לאור זאת, לא מסתבר שבקשת הנתבע מהתובע לעבוד חמש עד עשר שעות, כעדות העד, היתה בקשה מהתובע לעבוד לפי שעות ולא בשכר של 18,000 ₪. שהרי להבנתו, אין צורך בהסכמת התובע לכך. מסתבר יותר שבקשת הנתבע מהתובע היתה, שהעבודה לא תתארך מעבר לחמש עד עשר שעות, כדי לקבל טופס 4 בהקדם האפשרי, או כביטוי של קוצר רוח מהעיכוב הלא צפוי בסיומו של הפרוייקט. כך, גם מורה לשון הבקשה המדברת על אורך העבודה, בלשון העד: "אל תתפרע, שהעבודה לא תהיה יותר מחמש עד עשר שעות" (נראה שהעד שחזר מספר פעמים על משפט זה, ציטט את הנתבע באופן מדוייק). כך גם יש להבין את תגובת התובע, שאמר לדברי העד, 'בסדר בסדר', שמשמעה שהוא ישתדל לא להאריך בעבודה, כדי לא לעכב את סיומו של הפרוייקט. אך, אין לשמוע מדבריו הסכמה שהתשלום יעשה לפי שעות.

על פי ניתוח זה, מובנים מאד פליאתו וכעסו של הנתבע מכך שהתובע דרש לבסוף, לקבל 18,000 ₪. שכן, הנתבע לשיטתו סבר שעל עבודה זו יש לשלם לפי שעות בניגוד לתובע שסבר שהשכר הוא לפי סעיף 2 בהסכם שבין הצדדים.

הוסף על האמור שהנתבע עצמו לא טען בשום שלב שהתובע נתן הסכמתו מראש לעבוד לפי שעות כדברי העד. טענה זו לא עלתה בבית הדין ולא בכתב התביעה כנגד התובע שהועבר לבית הדין. אמנם, הנתבע טען שהוא שאל את התובע כמה שעות יצא לו לעבוד,  אך לא טען שהיתה הסכמה בין הצדדים שהעבודה תעשה לפי שעות.

לפי הניתוח דלעיל, מובן מדוע הנתבע לא טען טענה זו, כיון שהוא סבר כאמור, שאין הוא מחוייב לקבל את הסכמת התובע לעבוד לפי שעות, שכן עבודה זו שייכת לסעיף 3.

יותר מכך, בישיבת בית הדין הנתבע טען שהוא דרש שהתשלום יעשה לפי שעות, וזאת על סמך הודעות ווטסאפ בהן הוא שאל את התובע כמה שעות התובע עבד. על כך נשאל הנתבע על ידי בית הדין, האם התובע השיב להודעות אלו והנתבע השיב בשלילה. מצופה היה שבהמשך לתשובתו הוא ישיב שהתובע הסכים לכך מראש בשיחת טלפון, כדברי העד, אולם הנתבע לא אמר כן. ושוב, לפי האמור לעיל, הוא כלל לא חשב שהוא צריך את הסכמתו של התובע לעבוד לפי שעות, כי נתון זה היה ברור לו. כל מה שהוא ניסה לבקש מהתובע זה לא להגזים במספר שעות העבודה, כפי שהעיד העד.

הנקודות שהועלו מערערות מאד את משקלה של עדות זו לחייב שבועה. מאחר ומדברי שני הצדדים עולה שלא עלתה בקשה למחול על השכר העולה מסעיף 2 בהסכם שבין הצדדים. וכן אין עדות ברורה על מחילת התובע, אלא על ההגבלה של מספר שעות העבודה. וכן לא סביר שהתובע ימחל על שכר עבודה שאינה קצובה.

אמנם, מצופה היה מהתובע לענות על הודעות הווטסאפ של הנתבע בהן ביקש מהתובע שישלח לו מספר שעות עבודה, כדי שהוא ישלם עליהם. היה על התובע להבהיר לנתבע ששכר העבודה נקבע בסעיף 2 בהסכם שבין הצדדים ולא לפי שעות. ויתכן ששתיקתו מלמדת שהוא לא התכוון לחייבו במלוא הסכום שסוכם על פי ההסכם. אך, על כך השיב התובע, שהוא לא הגיב כיון שלדבריו הבקשה לעבודה לפי שעות נעשתה רק לאחר ביצועה של העבודה, והוא ידע שההסכם עומד לצידו ולכן לא ראה צורך לחזור על הידוע.

על כך יש להוסיף, גם אם התובע מחל בליבו ולא אמר כן במפורש, יכול הוא לחזור בו, באופן שאין אומדנא דמוכח לכל העולם שמחל, כפי שעולה מדברי המהרי"ט (חו"מ ח"ב סימן מה), אשר שיטתו הובאה בקצות החושן (סימן יב סק"א) ובנתיבות המשפט (ביאורים סימן יב ס"ק ה), זו לשונו:

ואפילו מודה שבלבו מחל ובפיו לא אמר יכול לחזור בו.

לסיכום, במקרה שלפנינו יש  הצטברות של סיבות שלא להשביע:

חיוב השבועה מדרבנן, ומדובר בשבועה שאינה מעיקר הדין אלא 'להפיס דעתו' ולפיכך, יש להקל בה (הסבר קצות החושן), כאשר הנסיבות מצדיקות זאת.

לעיל הועלתה גישה מרכזית על פי הפוסקים ממנה יש להסיק שמאחר וטענת מחילה היא טענה גרועה, עד אחד לא משביע, בדומה לעד המעיד שהיה פירעון בתוך זמנו. אמנם, הועלתה הסתייגות לכך לגבי נידוננו.

במקרה שלפנינו, פורטו מספר נקודות משמעותיות, המערערות על יכולת העד להשביע במקרה שלפנינו: 1. לא מסתבר שהתובע התחייב לעבוד לפי שעות כשהוא לא יודע מהו היקף העבודה. 2. לא מסתבר שהנתבע ביקש מהתובע למחול על זכותו לתשלום על פי סעיף 2, בשעה שהנתבע סבר שעבודה זו שייכת לסעיף 3. 3. הנתבע לא טען בשום שלב שהתובע מחל על זכותו לקבל שכר על פי סעיף 3, אלא שהנתבע שלח לו הודעה ובה בקשה לדעת כמה שעות עבד התובע. 4. גם אם התובע מחל בליבו, הוא זכאי לחזור בו.

מניעת השבועה בימינו, אינה בבחירתו של התובע אלא בית דין מונע זאת ממנו. הפשרה שבית הדין מטיל בהמירו את השבועה בתשלום כספי נעשה בהתאם לנסיבות הספציפיות בכל תביעה. הלכה זו מחייבת לשקול כל מקרה לגופו, כפי שייעשה במקרה זה.

מסקנת דעת המיעוט: אין לחייב את התובע שבועה, ולכן, עבור הבקשה לשינויים בהיתר הבניה בפרויקט י' ישלם הנתבע לתובע את מלוא הסכום שהוסכם בין הצדדים, סך: 18,000 ₪.

להלן פירוט הנימוקים של דעת הרוב.

דעת הרוב: נימוקי דיין ב'

מחד גיסא, יש לקבל את חוות דעת המומחה שקבע ששכר עבודה זו צריך להקבע על פי סעיף 2 בחוזה בסך: 18,000 ₪.

מאידך גיסא, על פי עדות העד התקיימה שיחה בין הנתבע לתובע ובה הוסכם ששכר העבודה יהיה לפי שעות.

דברי העד מסתברים וזאת על פי חוות דעת המומחה, שבמקרים כאלו של שינויים מינוריים מקובל לקיים שיחה בין הצדדים לגבי הפחתת השכר למרות הסיכום המקדים. כפי שנעשה במקרה זה על פי עדות העד.

אף שלדברי העד הנתבע הזכיר 'חמש עד עשר שעות', מסתבר שלכך לא היתה הסכמה מצד התובע. אך מסתבר שהיתה בדבריו הסכמה ששכר העבודה ישולם לפי שעות העבודה, ולא כשכר גלובלי גבוה, משום שמדובר בעבודה קטנה יחסית. מסתבר שהביטוי – 'אל תתפרע, לא יותר מחמש – עשר שעות' מכוון לשכר על העבודה, ולא על אורך הזמן שהיא תארך, וכפי שהדגיש העד בעדותו. אם הכוונה הייתה למשך הזמן היה צריך לומר 'בבקשה תעשה את זה עד מחר / עוד שבוע וכו' ', או 'אני צריך את זה מהר אז תשתדל להזדרז...'. 

אף שהנתבע לא הזכיר בבית הדין את השיחה זו, לא נראה לראות שיש בכך הכחשה של דברי העד, ובפרט שהנתבע הזכיר שיש לו עד שביכולתו להעיד על מה שהיה בינו לתובע, וכך נעשה לבסוף.

הנתבע שלח הודעות ווטסאפ ובהן הוא מבקש מהתובע להודיעו כמה שעות הוא עבד, על מנת שהוא ישלם לו בהתאם למספר השעות. לדברי הנתבע התובע לא הגיב להודעות אלו. אמנם נראה, שאף שהתובע לא הגיב להודעות, אין ללמוד מכך שהוא לא הסכים לעבוד לפי שעות. שכן, בקשה זו מסתברת מאד, וכאמור על פי חוות דעתו של המומחה, כך מקובל לעשות.

בעניין הנידון ההלכתי לגבי ההתייחסות לעדות – גם אם נניח שכאשר יש חוזה ועבודה שנעשתה הרי שאנו רואים את הנידון כחיוב גמור שמוטל על הנתבע, עדיין יש לחלק בין עדות עד אחד על פרעון חוב תוך זמנו, או על מחילת חוב קיים, לבין הנידון שלנו. גם אם לא נקבל עדות של עד אחד על מחילה – כפי שהובא לעיל, עדות על קציצת שכר שונה כמו בנידון שלנו כן תתקבל. זאת על פי ההסבר שהובא מקצות החושן בסימן פד שאנו לא מקבלים את עדות העד על פרעון בתוך זמנו רק מכיון שהדבר הינו נגד חזקה שאין אדם פורע בתוך זמנו. גם אם נאמר שבכל מחילה ישנה חזקה שמסתמא אדם איננו מוחל על חובו, בנידון שלנו אין לומר כך, כיוון שמסתבר שעל עבודה מעטה יחסית יקבעו קציצת שכר שונה, כפי שהמומחה ציין בדבריו שמקובל לעשות. גם אין כאן עדות על מחילת חוב קיים אלא על הסכמה לקציצת שכר אחרת מראש – לפני תחילת העבודה, וגם מצד העובדה שמסתבר שנעשתה הסכמה כזו כפי שציין המומחה שמקובל לעשות. הסכמה כזו מסתברת בפרט בנידון שלנו שרואים מהחוזה שעל שעות עבודה רגילות התובע דרש 250 ש"ח לשעה, ועל העבודה הנידונה בהיתר השינויים אם היה משולם לו לפי סעיך 2 במלואו (18,000) היה יוצא שהוא מקבל כ- 900 ש"ח לשעה (בהנחה שעבודה כזו לוקחת כעשרים שעות עבודה כפי שציין המומחה). זאת בנוסף למובא בשם שער המשפט לעיל שגם בעדות על מחילה נקבל את עדותו של עד אחד ונשביע את התובע.  

לאור כל זאת, לשקלול החיוב יש להביא בחשבון את השיקולים הבאים:

בחוזה נקבע ששכר העבודה על עבודה זו יהיה 18,000 ₪.

המומחה העריך שמספר שעות העבודה הנדרשות להשלמת עבודה זו הן 20 שעות, מה שאומר שאין מדובר בעבודה מינורית לחלוטין.

העד העיד על הסכמה לקציצת שכר שונה על העבודה הנידונה, ויש להשביע לפי דבריו.

במקום השבועה נהוג לעשות פשרה כפי שצויין לעיל. בהתחשב בספקות ההלכתיים שהועלו לעיל, נראה שיש להפחית מסכום התביעה.

שקלול של הצדדים השונים מביאים למסקנה שיש להפחית מהשכר שנקבע בחוזה בשיעור של 6,000 ₪ כמקובל בפשרה על פדיון שבועה - להוריד שליש ממי שהיה צריך להישבע.

מסקנה: על הנתבע לשלם לתובע על עבודה זו סך: 12,000 שח. 

דעת הרוב: נימוקי דיין ג'

עקרונית, יש לקבל את חוות דעתו של המומחה, שעל עבודת השנויים יש לשלם על פי סעיף 2 בהסכם שבין הצדדים, סך גלובלי: 18,000 ₪.

מנגד, המומחה עצמו כתב שבמקרים שהעבודה על השנויים היא מינורית (וכך הגדיר המומחה עצמו כמה פעמים את העבודה המדוברת - 'קטנה' ו'מינורית'), מתקיים שיח בין הצדדים בענין, לסכם על מחיר הוגן, התואם את היקף העבודה.

ואמנם, הנתבע  שלח הודעה לתובע ממנה עולה שלהבנתו הוא צריך לשלם על עבודה זו, לפי שעות.

התובע בחר שלא להשיב להודעה זו, ממנה עולה  הדרישה העקרונית שהתשלום יהיה ע"פ שעות עבודה בלבד.

התובע נימק את שתיקתו בכך שאין זה מתפקידו להזכיר לנתבע את ההסכם שחתם עליו, ובו נכתב שעל עבודה זו יש לשלם 18,000 ₪.

מלבד מה שעם הסבר זה אפשר להתווכח, בנוסף, על הסבר זה יש לטעון, שבמקום גבולי ולא ברור כמו זה  אין הסבר זה מתקבל על הדעת. אדרבה נראה יותר שאם אכן מתחילה היתה כוונתו של התובע לדרוש 18,000 ₪, הוא בהחלט היה אומר זאת לנתבע, אפילו טרם פנייתו, כדי למנוע אי הבנות. כך מחייב השכל הישר, וכך ראוי מצד ההגינות. עצם פנייתו של המזמין (הנתבע) במהלך עריכת השנויים, בבקשה האמורה, משקפת את הדילמה שיש בדבר, והתעלמות אינה הדרך הראויה. כאן נדרשת תשובה והבהרה.

לכן, נראה ששתיקת התובע אינה לטובתו.

יתכן כי דרישת התובע לבסוף לקבל את מלוא השכר שנקבע בחוזה, נובעת מהמריבה שפרצה בין הצדדים (כך אמנם טען הנתבע).

לזה יש לצרף את דעת השער משפט שהובאה לעיל, ממנה עולה שבכוחו של העד לחייב שבועה בנידוננו. אפשר שזכאי הנתבע לומר "קים לי" כדעת השער משפט, ולחייב שבועה את התובע. והואיל ואין נשבעים בפעל, מכח זה יש להתפשר ולדרוש הפחתת סכום התביעה,  במקום השבועה.

סיכום: בשל המחלוקת על העובדות, מתעוררים ספקות בענין, ולא מוחלט דבר החיוב המקדים בסך 18000 ₪, על אף דברי המומחה. בנוסף יש ספק חיוב שבועה. לכן יש לקזז מסכום התביעה שליש, ולהעמידו על סך 12000 ₪.

מסקנה: על הנתבע לשלם לתובע עבור עבודה זו סך: 12000 ₪.  

הכרעה: על פי דעת רוב הדיינים על הנתבע לשלם לתובע סך 12,000 ₪ על השלמת העבודה בפרוייקט י'.

שיעור השכר בפרויקט פ' ומועד תשלום השכר

כאמור, בפרויקט פ' הועסק התובע על ידי הנתבע בתיכנון 7 יחידות דיור. בפרויקט זה, הגיש התובע לנתבע הצעת מחיר בסך 142,000 ₪, על פי פרישת תשלומים המפורטת בהצעת המחיר. על הצעת מחיר זו לא חתם הנתבע, ולמרות זאת החל ביקש הנתבע מהתובע להחל בעבודה מאחר והייתה דחיפות בתחילת עבודתו. עבודה זו הופסקה באמצע עקב חוסר הסכמה בין הצדדים.

לגבי פרויקט זה, נחלקו הצדדים בנקודות הבאות:

1. האם הייתה הסכמה של הנתבע לשלם את הסכום שבהצעת המחיר. 2. מועד התשלום עבור העבודה. 3. שיעור השכר שיש לשלם עבור העבודה החלקית שנעשתה.

השכר שהוסכם בין הצדדים ומועד התשלום

לטענת התובע, הויכוח היחיד שהיה בינו לנתבע כשהם הלכו לגישור אצל הרב עקיבא כהנא היה בנוגע למועד התשלום. אך, בנוגע לשיעור התשלום הייתה הסכמה בין הצדדים שהתשלום הוא 142,000 ₪ כפי שנכתב בהצעת המחיר.

בנוגע למועד התשלום, התובע הודה שהוא הבין שהנתבע לחוץ מבחינה כספית ושדובר על כך שהתשלום על העבודה בפרוייקט פ' יבוצע עם איכלוס פרוייקט י'.

לעומת זאת, טוען הנתבע שהוסכם שהתשלום יהיה עם איכלוס פרוייקט פ', שלהערכתו יהיה בעוד כחמש שנים.

בנוגע לשיעור התשלום, טוען הנתבע שלא הייתה הסכמה על הסכום שדרש התובע. כראיה לדבריו, הראה הנתבע שבתוך הצעת המחיר שהגיש התובע לנתבע, הקיף הנתבע את המספר 142,000 ₪ בעיגול וכתב על כך: "נדבר בנושא".

בבית הדין טען הנתבע שהוא 'כל הזמן אמר לתובע שיש לו הצעות נמוכות יותר' (פרוטו' עמ' 7). בכתב התביעה הנגדית טען הנתבע שהוא קיבל הצעת מחיר לכלל הפרויקט בסך: 90,000 ₪ ואם הוא מחשב את שכר העבודה בהתאם לשכר העבודה של פרויקט י', הרי שמחיר העבודה היה צריך להיות: 66,666 ₪.  אולם, בהודעת ווטסאפ שהוצגה בפני בית הדין, כתב הנתבע לתובע: "למרות שקיבלתי הצעה נמוכה... אני הולך איתך יד ביד" (פרוטו' עמ' 6). לשאלת בית הדין האם אין בכך אישור לסכום, השיב הנתבע (שם עמ' 7):

הגעתי למצב שאמרתי שאני מוכן להתפשר ולשלם 142,000 ש"ח אם הוא יסכים שזה יהיה עוד חמש שנים. לפני זה היה ברור לי שאנחנו נדבר על הסכום...

מדבריו עולה שהוא הסכים לסכום ובתנאי שהתשלום יבוצע בעוד כחמש שנים.

בית הדין העיר (פרוטו' עמ' 8) שאין תיעוד כתוב לכך שהייתה הסכמה שהתשלום יבוצע בסוף פרויקט פ'. כמו כן, בהודעת הווטסאפ הנ"ל, לא נכתב שהסכמתו מותנית בתשלום בעוד חמש שנים. על כך הגיב הנתבע, "זה סוכם, אין לי תיעוד".

כך גם בכתב התביעה הנגדי, כתב הנתבע שכבר מהיום הראשון שדובר על פרויקט זה, נאמר על ידו לתובע שמועד התשלום יהיה כעבור חמש שנים.

כראיה להסכמת התובע לכך, הציג הנתבע הודעת ווטסאפ בה כותב התובע שהוא הסכים לכך שהתשלום יהיה "שוטף 600" משמע מועד רחוק. ברם, התובע דחה טענה זו בכך שמדובר בהודעה שנכתבה בציניות. כמו כן, גם על פי הנכתב בהודעה זו, אין מדובר בתשלום בעוד חמש שנים.

מסקנות ביניים: הייתה הסכמה של הנתבע לשלם 142,000 ₪ ולא הייתה הסכמה בין הצדדים לגבי מועד התשלומים. לא הוכח שהיתה תלות בין ההסכמה לשיעור התשלום לבין מועד התשלומים.

האם בגלל אי ההסכמה על פרישת התשלום יש לבטל את ההסכמה על שיעור השכר

לאור העובדה שלא היתה הסכמה בין הצדדים לגבי מועד התשלומים, יש לדון בתקפות ההסכמה לגבי שכר העבודה. זאת משום שמועד התשלומים הוא תנאי מהותי בהסכם ובהעדר הסכמה לגביו אין תוקף לכלל ההסכם. המשמעות היא שמדובר בעבודה שנעשתה ללא סיכום שכר מראש, ויש לתמחר מחדש את השכר ומועד התשלומים על פי מנהג המדינה (שו"ע חו"מ סי' שלא, ב) ובמקום שאין מנהג מדינה, על פי הפחות שבפועלים. כך כותב הרמ"א (שם סי' שלב, ד):

בעל הבית שהטעה פועלים ואמר להם: עשו עמי בארבעה כמו ששאר פועלים נשכרים, ונמצאו שנשכרים ביותר; או שהפועלים הטעו בעל הבית בכי האי גוונא, הוי כאילו לא שכרו זה את זה כלל, ונותן להם בפחות שבפועלים (רבינו ירוחם נכ"ט ח"א בשם רשב"א).

כן עולה מקצות החושן (סי' שלט, ג) (הרחבה נוספת, פתחי חושן (שכירות פ"ח, ד ובהערות)).

לכאורה, משמעות הדברים היא שבגלל שלא היתה הסכמה על פרישת התשלומים, אז גם ההסכמה על שיעור השכר בטלה, והתובע יהיה זכאי לתשלום "כפחות שבפועלים", ולא לפי השכר שסוכם עמו. טענה זו הועלתה על ידי הנתבע (כתב תביעה נגדי שלו עמ' 5). אולם, למרות האמור, להבנתנו ההסכמה על שיעור השכר במקומה עומדת.

ראשית, דרישת הנתבע שהתשלום יהיה בסוף איכלוס פ', בעוד כחמש שנים, היא דרישה שאינה מקובלת בשוק העבודה ואינה סבירה כלל. ואילו טענתו של התובע שהם דיברו על תשלום בזמן איכלוס פרוייקט י', מסתברת יותר. מאחר ומדובר בטענה להסכמה החורגת מהמקובל, חובת הראיה מוטלת על הנתבע, ועליו להוכיח שהתובע הסכים לדרישה זו. לעיל הוצג שהנתבע הודה בבית הדין שאין לו הוכחה ולדבריו הסיכום נעשה בעל פה.

שנית, על פי מה שהוצג לעיל, הנתבע הסכים לסכום שדרש התובע ולא הוכיח שהסכמתו למחיר שדרש התובע הייתה מותנית בפרישת התשלום. אדרבה, למרות ידיעתו מהי דרישת התובע בנוגע לשיעור השכר הוא מזרזו להכנס לעבודה, אף שלדבריו הוא לא הסכים לשיעור השכר. בנידון דומה נפסק בשו"ע (חו"מ סי' רכא, א):

המבקש לקנות מחבירו מקח, מוכר אומר: במאתים אני מוכר לך, והלוקח אומר: איני לוקח אלא במנה, והלך זה לביתו וזה לביתו, ואחר כך נתקבצו ומשך זה החפץ סתם - אם המוכר הוא שתבע הלוקח ונתן לו החפץ, אינו נותן אלא מנה; ואם הלוקח הוא שבא ומשך החפץ סתם, חייב ליתן מאתים.

מהשו"ע עולה שבמקום שהיתה מחלוקת בין הצדדים לגבי מחיר המקח, ואח"כ חזרו וביצעו את העסקה מבלי לדבר על המחיר - מי שהביע רצונו לבצע את מכירה הסכים בכך לדרישת שכנגדו. מהלכה זו נראה להכריע שהנתבע חייב לשלם לתובע את המחיר למרות שמועד התשלומים לא הוסכם, משום שהוא ביקש מהתובע להתחיל בעבודה בידיעה שהתובע דורש 142,000 ₪ ומבלי שהגיעו להסכמה לפרישת התשלום לחמש שנים.

אולם אין ללמוד מהלכה זו שהיתה הסכמה של הנתבע לפרישת התשלום על פי דעת התובע, כיון שהתובע הודה שהיתה ביניהם מחלוקת לגבי פרישת התשלום והוא היה ערוך לפשרה בנושא. לפיכך, נראה שהנתבע הסכים לשיעור התשלום והוא הסכים כי פרישת התשלום תעשה על פי הסכמה בין הצדדים.

זאת ועוד, גם לאחר ביצוע העבודה המשיך הנתבע לדרוש את קיומו של ההסכם, ושני הצדדים אמרו בבית הדין שהליכתם לבוררות אצל הרב עקיבא כהנא הייתה לצורך קביעת לוח תשלומים מבלי לכרוך דיון זה בשיעור התשלום. משמע שבכל מקרה הכוונה היתה לשלם סכום זה, גם אם דרישת הנתבע להרחיק את זמן התשלום לא תתקבל.

מסקנה: נראה מכל זאת, שהנתבע לא כרך את הסכמתו למחיר העבודה בפרישת התשלום ומחיר העבודה בתוקף. להלן יוכרע בנוגע למועד התשלומים.

שיעור השכר על העבודה החלקית שבוצעה

עקב המחלוקת בין הצדדים לגבי מועד התשלומים, הפסיק התובע את עבודתו בפרויקט. לטענת התובע, על פי שלבי העבודה שפורטו בהצעת המחיר הוא ביצע כמחצית העבודה ולפיכך הוא זכאי לקבל מחצית השכר שהוסכם עליו, סך: 71,000 ₪. לדעת הנתבע, העבודה נמצאת בשלביה הראשונים.

דיון:

א) היקף העבודה שנעשתה

להכרעת המחלוקת בין הצדדים בעניין היקף העבודה שבוצעה ביחס לכלל הפרויקט, פנה בית הדין למומחה מטעמו שהוסכם על ידי הצדדים, בשאלה הבאה:

האם היקף העבודה שבוצע הוא כמחצית העבודה (נא לפרט). נא להתייחס לעובדה שהעבודה הופסקה. האם גם באופן זה, מוצדק לשלם עבור מחצית עבודה?

להלן, תשובתו הנוגעת לשאלת בית הדין:

העבודה בפועל עפ"י נסיוני ועד השלב שהגיע אליו המתכנן בפועל ובאופן יחסי לכלל העבודה הצפויה לו בפרויקט הינה כ 35% מסך העבודה הכוללת.

בהתאם לחוות דעת זו, בית הדין יגדיר שחלק העבודה שנעשתה על ידי התובע הוא 35% מכלל העבודה.

המומחה סיים את הערכתו במשפט הבא, שעניינו תימחור העבודה, ולא אמדן היקף העבודה שנעשתה:

בתוספת 10% על מורכבות ומאמץ תכנוני מול הועדה המקומית.

בתוספת הזו המומחה המליץ לתמחר עבודה זו על פי פרמטרים שנראו לו, והמליץ להוסיף תשלום שהוא למעשה בונוס על מאמץ. אולם בית הדין לא ביקש מהמומחה לתמחר את העבודה. תימחור לעבודה זו כפוף לכלל הנתונים שקיבל בית הדין, ואלו לא הובאו לידיעת המומחה. לבית הדין לא ידוע שנעשה מאמץ תיכנוני מול הועדה המקומית ושהתובע עמד בקריטריון לתוספת זו. לא הייתה הבטחה או הסכמה לגבי תוספת זו, וברור שעל רקע המחלוקת הקשה שבין הצדדים, אין מקום לחייב את הנתבע לשלמה. ולפיכך בית הדין לא יקבל את המלצת המומחה בעניין זה.

סיכום: יש לחייב את הנתבע לשלם 35% מכלל העבודה.

ב) תימחור העבודה שנעשתה

יש לבחון, האם יש לחשב 35% משכר העבודה שהוסכם בין הצדדים או שמא יש לתמחר מחדש את כלל העבודה לאור העובדה שהיא הופסקה באמצע.

לנתבע הייתה טענה קשה כנגד התובע על כך שהוא שלא מתכוון להשלים את העבודה, והוא טען שאילו הוא היה יודע מראש שהתובע לא ישלים את העבודה הוא לא היה נכנס להסכם זה (תגובה להצעת הפשרה של בית הדין).

מנגד טוען התובע שמאחר ולא שולם לו עד כה על עבודתו, גם לא תשלום חלקי, אין הצדקה לדרוש ממנו להשלים את העבודה. ולאחר התדרדרות היחסים בינו לנתבע, אין הוא מעוניין להשלים עבודה זו.

בשו"ת חקרי לב (חו"מ ח"ג סי' עז) דייק מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה לגבי מקרה בו פועלים נשכרו בשכר גבוה מהמקובל בשוק ואז חזרו בהם באמצע העבודה, שאין הם גובים את שכרם החלקי על פי השער של השכר המוסכם, אלא על פי שער השוק. זאת משום שהשכר הגבוה שהוסכם היה על דעת שישלימו את העבודה, אך לאחר שחזרו בהם 'בטל קציצותם וגובים כשער השוק'.

אולם נראה שיש לחלק בין המקרה הנידון בחקרי לב שבו הפועלים חזרו בהם מסיבה שלא הייתה מוצדקת, לבין המקרה שלפנינו שהתובע הפסיק בצדק את עבודתו, מאחר שלא שולם לו כלל על עבודתו, אפילו לא סכום חלקי. ולפיכך, אין להפסידו בגלל סירובו להמשיך בעבודה.

אף שמועד התשלום מצוי במחלוקת בין התובע לנתבע, ומצד זה, יתכן שהנתבע צודק בכך שהוא עיכב את התשלום. ברם, מאחר ומועד התשלום לא סוכם בין הצדדים, צודק התובע שסרב להמשיך לעבוד כל עוד עניין זה לא יתברר. כמו כן, למרות שהתובע סירב להמשיך בעבודה גם בהנחה שישולם לו שכרו, אי אפשר לומר שסירובו אינו מוצדק. זאת משום שסירובו בא על רקע המחלוקת הקשה בינו לתובע, והפגיעה של שני הצדדים זה מזה. לכן, אין לומר שתעריף השכר שנקבע ביניהם בטל.

מסקנה מהאמור: התובע זכאי לקבל 35% מ-142,000 ₪ שהוסכם בין הצדדים, העולה לסך:

49,700 ₪.

מועד התשלומים על עבודתו של התובע

השכר עבור פרוייקט י': עבור השלמת השכר בפרוייקט י' על הנתבע לשלם 12,000 ₪ בפרישה של 3 תשלומים, כפי שיפורט בפרק ההחלטות.

השכר עבור פרוייקט פ': יש להכריע מהו העקרון המנחה לקביעת פרישת התשלום. לאור העובדה שלא היתה הסכמה בין הצדדים לגבי מועד התשלום, יש לפרוש את התשלום 'כפחות שבפועלים', דהיינו הזמן הרחוק ביותר המקובל בשוק לתשלום עבור עבודה. מאחר ומקובל שתשלום מאוחר על עבודה מתבצע לכל היותר בטווח של מספר חודשים לאחר ביצועה של העבודה, הרי שבנידוננו הגיע זמן התשלום. שכן, עברה כשנה מאז ביצועה של העבודה. אלא שהתובע הסכים שהתשלום יבוצע עם איכלוס פרוייקט י'. על פי דיווח של הנתבע לבית הדין, פרוייקט י' אוכלס ולפיכך המסקנה היא שהגיע זמן התשלום.

מסקנה: שכר העבודה עבור פרוייקט פ' ישולם בפרישה של 6 תשלומים, כפי שיפורט בפרק ההחלטות.

תשלום בגין הלנת שכר בשני הפרויקטים ותביעת פיצוי בגין הפסקת העבודה

התובע תבע סכום נוסף על השכר וזאת בגין עיכוב תשלום השכר.

דיון: לאור העובדה שהיה ויכוח בין הצדדים לגבי שיעור השכר בפרויקט י', ולגבי שיעור השכר ומועד התשלום בפרויקט פ', וטענות שני הצדדים בעניין זה היו לגיטימיות ולא מופרכות, לא מקובל לחייב בתשלום על הלנת שכר (ראו למשל פסקי דין 71089, 72105, 81064 ועוד). כמו כן, הנתבע טען שהפסקת העבודה ע"י התובע גרמה לו נזק שהוא דרש לגביו פיצויים,ולפיכך הוא עיכב את שכרו של התובע כדי לאלצו להשלים את העבודה. אף שאין להצדיק מעשה זה, אין להגדיר עיכוב זה כהלנת שכר, אלא כצעד שנועד להגן על האינטרס שלטעמו מוצדק. על כן, דינה של תביעה זו להדחות.

מנגד, הנתבע תבע פיצויים על כך שהתובע הפסיק את עבודתו וגרם לו נזקים עקיפים. נראה שלאור מה שנכתב יש לדחות תביעה זו, מאחר והתובע הפסיק את העבודה בצדק, לאור העובדה שלא שולם לו שכר כלל, ואף לא הייתה הסכמה למועד תשלום סביר.

כמו כן, יש לדחות את דרישת הנתבע שלא לשלם לתובע שכר לחלוטין עקב הפרתו את ההסכם. אין בהפסקת העבודה הפרת הסכם, כפי שהוסבר.

מסקנה: אין לחייב את הנתבע בתשלום נוסף בגין הלנת שכר. אין לחייב את התובע תשלום פיצויים. התובע זכאי לקבל את שכרו על העבודה שנעשתה.

תביעת הנתבע לקבל את התוכניות פתוחות לשימושו

עם סיומה של המחלוקת בפסק הדין, הנתבע זכאי לקבל את התוכניות מיד התובע בכדי שיוכל להכניס מהנדס אחר שימשיך את העבודה בפרויקט. עקב הדחיפות שבעניין זה, העברת התוכניות לא תידחה לסוף התשלומים, אלא על התובע להעביר לידי הנתבע את התוכניות פתוחות לשימושו של הנתבע במועד שייקבע בפרק ההחלטות.

תביעות הדדיות בעניין הכפשות והוצאת דיבה ועוגמת נפש

לפי ההלכה יש לחייב לפעמים על בושת דברים. במקרה שלפנינו מדובר בהטחת האשמות ועלבונות מצערים, אך הם נעשו בין הצדדים לבין עצמם מבלי שהוכח שהיו אנשים נוספים ששמעו דיבורים אלו, ולא הוכח שנגרם נזק. במקרה כזה לא נהוג לחייב בפיצוי כספי.

מסקנה: אין חיובים בגין סעיף זה. בית הדין מורה לצדדים על פי ההלכה והחוק להפסיק לחלוטין כל הכפשה של אחד כנגד השני. במידה והוראה זו לא תתקיים, רשאי הצד הניזוק לפנות לבית הדין לקבלת סעד כפי שיפורט בפרק ההחלטות.

הוצאות משפט

הכלל ברשת ארץ חמדה-גזית שאם שני הצדדים התנהלו באופן תקין במהלך ההליך השיפוטי אזי ההוצאות מתחלקות בשווה בין הצדדים. כך גם ננהג במקרה שלפנינו.

התובע שילם אגרה בסך 2,130 ₪, ולכן הנתבע יחזיר לו 1,065 ₪.

שני הצדדים התחלקו בשווה בעלות המומחה, ולכן בעניין זה אין צו להוצאות.

החלטות

הנתבע חייב לשלם לתובע עבור הבקשה לשינויים בהיתר בפרויקט י': 12,000 ₪, בפרישה של שלושה תשלומים בסך 4,000 ₪ כל תשלום. תשלום ראשון יתבצע בתוך 35 ימים מהתאריך הנקוב על פסק הדין, ולאחר מכן ביום הראשון לכל חודש לועזי בשני החודשים העוקבים (אפריל ומאי 2024).

הנתבע חייב לשלם לתובע עבור פרויקט פ': 49,700 ₪, בפרישה של 6 תשלומים. חמשת התשלומים הראשונים בסך 8,283 ₪ כל אחד, ועוד תשלום אחרון בסך: 8285 ₪. תשלום ראשון יתבצע בתוך 35 יום מהתאריך הנקוב על פסק הדין, ולאחר מכן ביום הראשון לכל חודש לועזי בחמש החודשים העוקבים (אפריל עד אוגוסט 2024).

הנתבע חייב לשלם לתובע 1,065 ₪ בגין הוצאות משפט בתוך 35 יום מהתאריך הנקוב על פסק הדין.

אם ייאחר הנתבע בביצוע אחד התשלומים ביותר מ-7 ימים, אזי הוא יהיה חייב לשלם את כל יתרת החוב באופן מיידי.

התובע חייב להעביר לידי הנתבע את התוכניות פתוחות לשימושו של הנתבע בתוך 35 יום מהתאריך הנקוב על פסק הדין. אם לא יעביר את התוכנית מועד יוכל הנתבע לבקש סעד נוסף בתוך 60 יום מהתאריך הנקוב על פסק הדין.

על הצדדים להמנע מלהכפיש זה את זה בכל דרך שהיא. במידה והוראה זו תופר זכאי הנפגע לבקש סעד מבית הדין במהלך 12 חודשים לועזיים מהתאריך הנקוב על פסק הדין.

ניתן לערער על פסק דין זה בתוך 30 יום מהתאריך הנקוב עליו.

והאמת והשלום אהבו

פסק הדין ניתן בתאריך כ"ט שבט תשפ"ד, 8 פברואר 2024

בזאת באנו על החתום

__________________

__________________

__________________

הרב יהונתן אהרנברג

הרב ציון כהן, אב"ד

הרב יורם קאפח