בס"ד, יד באב תשפ"ב 11/8/2022

תיק מס' 80092 

החלטה בבקשת ערעור

בעניין שבין

המבקש

המשיבים

– להלן המשיבים

רקע 

בתאריך ט' בתמוז תש"פ (01.07.20) המבקש תבע את המשיבים, על כך שלטענתו הם עושים פעולות שעלולות לפגוע בדירה השייכת לו בבעלות חלקית (5% בעלות). בית הדין ביקש מספר פעמים מהמבקש, שיצרף לתביעה את שאר בעלי הזכויות בנכס, אך לא נענה. ביום י"ב בניסן תשפ"ב (13.4.2021), בית הדין החליט למחוק את כלל התביעות שיש בתיק זה, אומנם בית הדין נשאר הבורר המוסמך, זאת על בסיס סעיף הבוררות בנספח להסכם שבין הצדדים.

בהחלטה עוד נקבע: "הצדדים רשאים להגיש עד 2 עמודים של טענות בעניין חיוב בהוצאות משפט על ההליכים שהתקיימו בתיק עד להחלטה זו".

ביום 8.5.22 המשיבים ביקשו לקבל הארכה בנוגע להגשת הטענות בעניין חיוב להוצאות משפט. בית הדין בהתחלה סירב לכך, אך לאחר שהמשיבים נימקו את בקשתם, בית הדין קיבל את בקשתם, ואפשר להם להגיש את טענותיהם עד ליום 17.7.22.

ביום 22.05.21 המבקש הגיש בקשת ארכה לערעור, אך בקשתו זו נדחתה על ידי מנהל התיק הרב אהרן פלדמן שליט"א, כי על פי תקנון בית הדין, ניתן לערער רק בתוך שלושים ימים.

ביום 17.7.22 המשיבים הגישו בקשה לארכה נוספת בת חודשיים. בבקשה הם כתבו: "היו כמה סיבות ועיכובים שהוארך קצת לסדר המשכנתא, גם מטעם שהיו דיונים בבית דין ועד שהודיע הבנק שמסכימים להמשיך המשכנתא לקח זמן, וגם יוצא בתקופת בין המצרים שלכתחילה לא כדאי ליהודים להתעסק בדיונים, ובעיקר הסיבה כי רק עכשיו אנו רואים איזה הפסדים יצא לנו מכל הענין הזה, ועדיין לא נגמר, ולא נדע עד גמר המשכנתא כמה הנזקים לקונה ולמוכר".

המבקש התנגד לכך בגלל הסיבות הבאות: א)- בית הדין כבר קם מכסאו. ב)- לא ברור מיהו המבקש, והאם הוא צד בתיק. ג)- בית הדין לא רשאי להפלות בין הצדדים. למשיבים בית הדין נתן ארכה של חודשיים, ולמבקש בית הדין לא אישר ארכה ולו של יום אחד. ד)- לא הוגש שום נימוק עניני למתן ארכה.

החלטת בית הדין עליה נסוב הערעור

ביום י"ט בתמוז תשפ"ב (18.7.22) נתן בית הדין החלטה על בקשת המשיבים לקבל ארכה בת חודשיים נוספים. וזה לשון ההחלטה: 

להלן התייחסות בית הדין לטענות המבקש:

בית הדין כבר קם מכסאו - טעות. בית הדין נשאר מוסמך להכריע בעניין ההוצאות. מה גם שבית דין זה אינו כפוף לזמנים הכתובים בחוק הבוררות (סעיף 9 להסכם הבוררות).

לא ברור מיהו המבקש - המבקש הוא הרב ו' החתום על הבוררות.

טענה לאפליה - יש הבדל בין דחיית בקשה לארכה לערעור לאחר שכבר התקבלה החלטה, לבין קבלת בקשה לארכה להגשת טענות טרם שהתקבלה החלטה.

הבקשה לא נומקה - טעות. הבקשה כן נומקה בעיכובים שהיו ברכישת הדירה.

לאור כל הנ"ל בקשת הרב ו' מתקבלת, ועליו להגיש את טענותיו בעניין ההוצאות עד לתאריך 14.09.22 י"ח אלול תשפ"ב.

עד כאן לשון ההחלטה.

על החלטה זו הגיש המבקש ערעור.

טענות המבקש

להלן הטענות המרכזיות של המבקש כנגד החלטות בית הדין:

א) דחיית מתן הארכה - המבקש מערער על החלטת בית הדין לאפשר ארכה למשיבים בת חודשיים נוספים, לצורך הגשת התייחסותם לעניין הוצאות משפט. לטענתו, הליך בוררות נועד בכדי לייעל ולקצר את זמן ההליך המשפטי, ובית הדין לא רשאי לחרוג מהזמנים הקבועים בחוק הבוררות.

ב) טענת אפליה - המבקש טוען שנעשתה אפליה לטובת המשיבים, בכך שניתנה להם ארכה מעל לשלושה חודשים במתן התגובה, כאשר למבקש לא ניתנה כל ארכה להגשת ערעור על פסד הדין.

ג) חתימה על הסכם בוררות - המבקש טוען, כי לא חתם על הסכם הבוררות, לפיו הוא מוותר על סדרי הזמנים האמורים בחוק הבוררות. לדעתו סמכות בית הדין נובעת אך ורק מכח חוק הבוררות, ולפיכך על בית הדין להיצמד לזמנים אלו.

ד) טענה כנגד מחיקת כלל התביעה - המבקש טוען, כי היה על בית הדין לאשר תיקון התביעה באופן שהתביעה תתייחס לחלקה היחסי של התובעת, ולא למחוק את התביעה בצורה מלאה.

ה) אי קבלת ההחלטה על דחיית צו המניעה - המבקש טוען שרק ביום 22.5.22 הוא ידע לראשונה שביום 20.1.2021 אב"ד הרב רכניץ שליט"א הוציא החלטה שדוחה את הבקשה לצו מניעה מצד המבקש. לטענתו הוא לא קיבל החלטה זו. המבקש הוסיף: "הוי אומר, שהנתבעים ידעו מהחלטה זו למשך שנה וחצי, וידעו מה חושב בית הדין על תיק זה, שעה שהתובע לא ידע מהחלטה על צו מניעה. אילו היה יודע מתוכן ההחלטה, היה מכלכל את צעדיו בהתאם".

ו) טענות נוספות - המבקש כתב טענות נוספות שנתייחס אליהן בהמשך.

להלן נדון בטענות אלה

בקשה לדחיית מתן הארכה

המבקש מערער על החלטת בית הדין לאפשר למשיבים ארכה בת חודשיים נוספים, לצורך הגשת התייחסותם לעניין הוצאות משפט.

דיון: סמכות בית הדין לקצוב את הזמנים לפי שיקול דעתו. בית הדין רשאי להאריך או לקצר את המועדים על פי הבנתו.

וכך פסק הרמ"א (סימן טז סעיף ב):

ואם הנתבע מבקש זמן כדי להשיב על טענות התובע, אם נראה לב"ד שאינו אלא דחייה - אין נותנין לו זמן, וצריך להשיב מיד. אבל אם נראה לב"ד שצריך זמן כדי לחשוב ולשום לבו על דברים שבינו לבינו - נותנין לו זמן כפי הצורך.

דברי הרמ"א מבוססים על פסקו של הרשב"א (חלק ו סימן קפב) שכתב, שיש לבית הדין סמכות לקבוע לפי שיקול דעתו האם לתת הארכת זמן להגשת תגובה לטענות אחד הצדדים.

הרשב"א הוסיף:

אבל אם יראה בעיניהם שאינו מתכוין לכך, אלא שיש ענינים שצריך אדם לחשוב, ולשים הדברים על לבו לזכור מה היה לו בינו לבין חבירו, ולבדוק בחשבונותיו וכיוצא בזה לזה - ודאי מרויחין קצת זמן כמו שיראה בעיניהם. והכל לפי מה שהוא ענין, שכל זה מדרך האמת הוא, וע"י כן יצא הדין יותר לאמיתו.

נציין, שדין זה נכון גם לצד שני, שאם נראה לבית הדין לקצר את הזמנים לפחות משלושים ימים, שהם רשאים לעשות זאת. וכך פסק הרמ"א (סימן טז סעיף א): "והוא הדין אם ידוע לבית דין שיוכל לברר דבריו תוך שלשים - אין נותנין לו זמן לבטלה". דברי הרמ"א מבוססים על פסקו של הריטב"א (שו"ת סימן מב): "וכל שאפשר להביא ראיה בזמן מועט - אין מעכבין את הדין לבטלה לתת לו זמן מרובה".

פוסקים נוספים התירו לבית הדין לקצוב את הזמנים לפי שיקול דעתם, ראו אורים ותומים (אורים סימן צח ס"ק ו); גר"א (סימן צח בס"ק ד); נתיבות (חידושים סימן צח ס"ק ב).

מכיוון שפוסקים רבים יסדו וביססו את הסמכות שיש לבית הדין לקבוע את הזמנים - איני מוצא כל סיבה להתערב בשיקול דעתו של בית הדין, בהחלטתו לתת הארכה למשיבים.

טענת המבקש על אפליה לטובת המשיבים

המבקש טען (בסעיף ו' לבקשתו), שבית הדין הפלה לטובה את המשיבים, בכך שנתן להם ארכה מעל לשלושה חודשים במתן התגובה, כאשר למבקש לא ניתנה כל ארכה להגשת ערעור על פסק הדין.

דיון: באופן עקרוני, יש חובה על בית הדין לתת יחס שוויוני לשני הצדדים, וכפי שפסק השולחן ערוך (סימן יז סעיף א): "איזהו צדק המשפט? זו השוויית שני הבעלי דינים בכל דבר". ואכן בית הדין נתן הזדמנות שווה לשני הצדדים לערער, ונתן הזדמנות שווה לשני הצדדים לבקש הארכת זמן לשליחת טענותיהם בעניין חיוב הוצאות משפט.

אומנם לא הרי בקשה לארכת זמן עבור הגשת ערעור, כהרי בקשה לארכת זמן להגשת טענות. בקשה של אחד מהצדדים להארכה בעניין ערעור - נדונה בצורה מצמצמת יותר מאשר בקשה להגשת חומרים שנדונה בצורה מרחיבה. ההבדל הוא, שלאחר שבית הדין נתן את החלטתו והוציא פסק דין - אין מקום להמשיך ולהאריך את הדיונים מעבר לסד הזמנים הפורמאלי שנקבע בתקנון בית הדין, אך ככל ובית הדין לא נתן את דעתו בעניין מסוים, ולא הוציא פסק דין, הרי שעליו לחתור להוציא דין אמת וצדק. לפיכך רשאי בית הדין לפי שיקול דעתו להוסיף זמן להגשת התגובות, בכדי שהצדדים יוכלו בצורה מיושבת לכתוב את טענותיהם.

בקשת המבקש הוגשה לאחר שעבר כבר הזמן להגשת ערעור. בעוד שהנתבעים ביקשו ארכה לפני שנגמר הזמן. אילו המבקש היה מגיש את הבקשה בזמן, יתכן והוא היה מקבל ארכה.

אוסיף ואומר, בנידון כאן, בית הדין פתח את שעריו למבקש, שיצרף את כלל בעלי הזכויות בנכס, לצורך בירור התביעה, כך שסברוני שבמקרה זה יש ללכת בדרך המלך, במסלול של תביעה מסודרת, ולא בדרך חתחתים בה יש בירור חלקי ולא ממצה דרך מסלול של ערעור. ומשכך צדק מנהל התיק, שצמצם את האפשרות לערעור עד למינימום ההכרחי.

לאור כל האמור, במקרה כאן אכן היה צורך לצמצם לשני הצדדים את זכות הערעור עד למינימום ההכרחי, ולאפשר לשני הצדדים הרחבה בזמן הגשת המסמכים בנוגע להחלטת ההוצאות שעוד נותרה פתוחה. שתי ההחלטות הללו (צמצום זמן הערעור והרחבת זמן הגשת המסמכים) היו שוות לשני הצדדים, ומשכך יש לדחות את טענת המבקש על אפליה בין הצדדים.

טענת המבקש שלא חתם על הסכם בוררות

המבקש טוען (בסעיף א' לבקשתו), כי לא חתם על הסכם הבוררות, לפיו הוא מוותר על סדרי הזמנים האמורים בחוק הבוררות. לדעתו סמכות בית הדין נובעת אך ורק מכח חוק הבוררות, ולפיכך על בית הדין להיצמד לזמנים שבחוק.

טענה זו של המבקש לא מתקבלת. המבקש נכח בדיונים שהתקיימו בבית הדין, ואף שלח טענות בכתב לבית הדין. כל הבא להתדיין בבית הדין - נכנס על דעת כך שהוא מקבל על עצמו את תקנון בית הדין ונהליו, כך שיש הסכמה מכללא לכל תקנות ונהלי בית הדין. בנוסף, המשיבה כן חתמה על הסכם הבוררות של בית הדין, ואילו היו למבקש השגות על ההסכם – היה עליו להעיר זאת בעת שהמשיבה חתמה על ההסכם. שתיקתו באותה נקודת זמן מהווה הסכמה לכל הכללים המופיעים בהסכם הבוררות.

בסעיף 9 להסכם הבוררות נקבע בצורה ברורה ומפורשת:

בית הדין לא יהיה כבול למועדים המופיעים בסעיף טו לתוספת לחוק הבוררות, תשכ"ח - 1968. עם זאת בעלי הדין ובית הדין ישתפו פעולה בכדי לסיים את הבוררות במהירות האפשרית.

יתר על כן, גם אם היינו מקבלים את טענתו של המבקש, שהסכם הבוררות שחתמו המשיבים לא מחייב אותו, עדיין היינו קובעים שבית הדין אינו מחוייב למועדים שבחוק הבוררות. שהרי בסדרי הדין של בית הדין (פרק ה סעיף 2) נכתב:

קבעו הצדדים את בית הדין בהסכם מראש כבורר מוסכם ולא חתמו על הסכם בוררות מפורט, יפסוק בית הדין בדרך הנראית לו המועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה של הסכסוך ויפסוק לפי מיטב שפיטתו על פי החומר שבפניו. בית הדין לא יהיה קשור בדין המהותי, בדיני הראיות, בסדרי דין המהותי או במועדים הקבועים בחוק הבוררות.

כאמור, המבקש שבא להתדיין בבית הדין דנן, נכנס על דעת כך שהוא מקבל על עצמו את כל הנהלים של בית הדין, כולל את מסגרת הזמנים.

מעבר לצורך נסביר, כי מגמת בית הדין היא לחתור לצדק יושר ואמת, ובאיזון שיש בין הוצאת הצדק ובין העמידה בזמנים - הזכות להוצאת הצדק גוברת. לכן בית הדין מראש מודיע לצדדים כי הוא לא כבול לזמנים, ובכל זאת הוא יפעל במהירות האפשרית בכדי להגיע לסיום ההליך.

דברים אלו הינם הלכה מפורשת בשולחן ערוך (סימן כ סעיף א):

אמרו לו הדיינים: כל ראיות שיש לך הבא מכאן ועד ל' יום, אף על פי שהביא ראיה לאחר שלשים יום - סותר את הדין, שאל"כ מה יעשה אם לא מצא בתוך ל' ומצא לאחר שלשים?

המבקש (בסעיף ב' לבקשתו) ציין לדיון אחר שערך אביו ז"ל, ומשם הסיק כי כוונת אביו המנוח בחתימתו על הסכם הבוררות הייתה שהתביעה תתברר על פי הזמנים הקבועים בחוק. לדבריו אלו של המבקש אין כל משקל הלכתי, וכדברי השולחן ערוך (חו"מ סימן רז סעיף ד): "שהרי לא פירש, ודברים שבלב אינם דברים".

המבקש (בסעיף ג' לבקשתו), ציין את הצורך בקביעת סד זמנים ברור, בכדי לסיים את ההליך מוקדם ככל הניתן, "והרי זו תכלית ההליך". אני דוחה דברים אלו. מטרת ההליך אינו לסיים במהירות האפשרית את הדיונים, אלא להוציא דין אמת וצדק. אזכיר כאן את דברי הגרי"ש אלישיב (פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק ב עמוד 265) שכתב: "כי מטרת משפט התורה ומגמתו היא שיהיה פסק הדין אמת לאמיתו, אמת לפי הטענות והבירורים שהיו לפני בית הדין; לאמיתו - אמת בתוצאות (ראה תוס' ב"ב דף ח' ע"ב). וע"כ לפי משפט התורה אין לסתום את הפתח ולהיאחז בטענת קם דינא ובמעשה בית-דין עד שאין להרהר אחריו".

המבקש (בסעיף ד') שב וטוען שזו תכלית ההליך ומוסיף: "מכיון שכבר ניתנה החלטה על סיום הליכים, אין מקום לסטות מסדרי הזמנים". (טענה זו חזרה ונשנתה גם בסעיף י'). טענה זו דינה להידחות. בית הדין לא סיים את ההליך בכל הנוגע לשאלה האם יש חיוב בהוצאות משפט. החלטה זו נשארה פתוחה, כפי שנכתב במפורש בהחלטה שניתנה ביום י"ב בניסן תשפ"ב (13.4.2021), ומשכך יש בסמכות בית הדין לקבוע את המועדים, בכל הקשור להחלטה המתייחסת לעניין ההוצאות.

בשולי הדברים נעיר, כי אליבא דטענת המבקש שלא נחתם הסכם בוררות ויש לפעול לפי החוק והתוספת הראשונה לו, לא ברור מנין הוא סובר שניתן להגיש ערעורים על החלטות בי"ד קמא? הסמכות להגשת ערעור מקורה בסדרי הדין של בית הדין, בעוד שלפי חוק הבוררות ברירת המחדל היא שאין אפשרות לערער על פסקי בורר והחלטותיו. כך שממה נפשך, לפי טענת המבקש עצמו שהצדדים לא הסכימו לסדרי הדין של בית הדין – מכל מקום אין לקבל את בקשת הערעור. הגשת הערעור מלמדת שאף לגישת המבקש הוא פועל בתוך המסגרת שנקבעה בסדרי הדין של בית הדין, וכמי שחתם על הסכם הבוררות. 

לסיכום: לבית הדין יש סמכות הלכתית וחוקית לקבוע את הזמנים בנוגע להחלטה בשאלה האם יש חיוב בהוצאות. המבקש נכנס להתדיין בשערי בית הדין על דעת כך שהוא מקבל את הנהלים, הכוללים בתוכם גם את מסגרת הזמנים שקובע בית הדין.

טענת המבקש כנגד החלטת בית הדין על מחיקת התביעה

המבקש טען, כי היה על בית הדין לאשר תיקון התביעה באופן שהתביעה תתייחס לחלקה היחסי של התובעת, ולא למחוק את התביעה בצורה מלאה.

דיון: טענה זו נסובה על ההחלטה מתאריך יב בניסן תשפ"ב 13/04/22, החלטה שכבר עבר המועד האחרון לערער עליה, ובקשת המבקש לארכה להגשת ערעור נדחתה. ולפיכך יש לדחות את הטענה על הסף.

למרות זאת, אדון בטענה לגופה, בכדי שלא תתקבל התחושה שטענת המבקש נדחית רק מטעמי פרוצדורה. בנידון כאן, חלק מבעלי הזכויות בדירה לא היו שותפים לתביעה, כך שככל והיה ניתן פסק דין – יתכן שהוא לא היה מחייב את יתר בעלי הזכויות בדירה, ואף הם היו יכולים לדרוש דיון מחדש בהחלטה. על מקרים כעין אלו נאמר בגמ' (במסכת בבא מציעא דף קי עמוד א): "אטרוחי בי דינא תרי זמני – לא מטרחינן". כלומר לא מטריחים את בית הדין במקרה שפסק הדין עשוי להשתנות (עיינו בדברי הגר"א בסימן יז ס"ק יב). גם אם פסק הדין היה מחייב את יתר בעלי הזכויות בדירה, יש דופי בניהול הליך הנוגע לממונם של אחרים, בלי שניתנת להם הזדמנות להשמיע את טענותיהם. ולפיכך טוב עשה בית הדין קמא שמחק את התביעה עד לצירוף כל השותפים בנכס.

אף שבנידון כאן, בית הדין קמא הצליח להביא את המבקש והמשיבים להסכמה על הצעת פשרה, אך שאר בעלי הזכויות לא אישרו את הסכם הפשרה, וכפי שעולה מתשובת המבקש לבית הדין מיום 17.2.2022. במצב שכזה הסכם הפשרה אינו מועיל, וכפי שפסק השולחן ערוך (בסימן קכג סעיף ה), שמורשה שמחל או שעשה פשרה – לא עשה ולא כלום, שיכול המשלח לומר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. אומנם אם המורשה התנה שיוכל לעשות כרצונו – התנאי תקף, וכתב הפתחי תשובה (בסימן קכג ס"ק ג) שבכדי שהמורשה יוכל לפשר יש לכתוב בתחילת שטר ההרשאה שניתנת למורשה הרשות לפשר.

בנידון כאן, המבקש לא הגיש כתב הרשאה מפורש בו יתר בעלי הזכויות מסמיכים את המבקש לייצג אותם בהליך. יתרה מכך, בית הדין ביקש מספר פעמים הגשת אישור משאר בעלי הזכויות, ולא קיבל זאת, כך שהדעת נותנת שהם מתנגדים לפשרה זו, וכפי שכתב המבקש: "לא זוכה לשיתוף פעולה מהאלמנה והיתומים. קוויתי שאזכה לשיתוף פעולה, אך ברור שלא אנהל מלחמה עם האלמנה ו/או היתומים שהם קרובים". כלומר הניסיון מצד המבקש לקבל אישור לפשרה, נתקל בהתנגדות מצד האלמנה והיתומים. במצב כזה הפשרה לא מחייבת את שאר בעלי הזכויות בנכס, וללא הסכמתם אף לא ניתן להתקדם בבירור ההליך בתיק זה.

בנוסף, בית הדין לא יכול היה להמשיך בבירור התביעה במטרה לפסוק על פי הדין, בפסק שיש לו השלכות לגבי בעלי דין שאינם מופיעים בהליך, מבלי שטענותיהם של אותם בעלי דין לא נשמעו, ואף מבלי שאותם בעלי דין זומנו להגיע לבית הדין.

לסיכום: בכדי שיהיה תוקף לפשרה שנעשתה על ידי בית הדין, היה על המבקש לצרף את יתר בעלי הזכויות לתביעה, או להגיש הרשאה מפורשת, המסמיכה אותו להגיע לפשרות בשם כלל בעלי הזכויות. משלא המציא המבקש הרשאה זו - רשאי היה בית הדין למחוק את התביעה.

טענת המבקש שלא היה מודע לצו המניעה

המבקש (סעיף יא') טוען, שרק ביום 22.5.22 הוא ידע לראשונה על דחיית הבקשה לצו המניעה שנחתנה ביום 20.1.2021.

דיון: באופן כללי, בית הדין נזהר שלא לתת צוויי מניעה, אלא רק במקרים חריגים בהם מתקיימים מספר תנאים. (להרחבה עיינו בפסק דין ארץ חמדה גזית 76044).

צו מניעה ניתן מתוך מטרה לשמור על הסטטוס קוו. צו זה ניתן כאשר יש חשש שצד אחד ינקוט בפעולות בלתי הפיכות, כך שבעתיד יהיה קשה לממש את ההחלטות פסק הדין לכשיינתן. (להרחבה עיינו: משפטי ארץ חלק ה עמ' 157).

בנידון כאן, האב"ד קבע, שאין חשש להרעה משפטית במצב המשפטי של המבקש, לפיכך אין מקום להוציא צו מניעה. המשמעות של ההחלטה זו היא: שמירה על המצב הקיים, כאשר בנידוננו שמירה זו מתקיימת גם ללא צו מיוחד.

אילו האב"ד היה קובע שיש להוציא צו מניעה, ואילו צו זה לא היה ניתן למשיבים, היה מקום לשקול טענה שהם לא היו מודעים להחלטה משמעותית שניתנה בתיק זה, אך במקרה כאן, ככל הנראה שני הצדדים לא קיבלו את החלטת האב"ד, (טעות שנבעה מכך שהחלטה זו ניתנה בתחילת הסגר בגל השלישי של מגיפת הקורונה). למעשה אי מתן הצו – לא שינה את המצב המשפטי כלל, ולא הייתה לכך כל משמעות להמשך ההליך.

המבקש טוען: "נוצר כאן עיוות דין חמור מאוד, באשר הדיינים היה להם החלטה נעולה, שאין הרעה במצב הזכויות המשפטי". יש כאן אי הבנה בכל הנוגע למעמדו של צו מניעה. כאמור, צו מניעה נועד בכדי לשמר מצב קיים, וזה ניתן בעיקר כאשר יש חשש לאי יכולת מימוש החלטות שיינתנו בפסק הדין. בנדון כאן, סבר בית הדין שאין חשש שפסק הדין לא ימומש, ולכן אין טעם בהוצאת צו המניעה, בעוד שהוצאת צו מניעה עלולה להסב נזקים חמורים למשיבים. כמובן שאין באמירה זו כל הכרעה בנוגע לוויכוח המשפטי שיש בין הצדדים לכאן או לכאן.

אחזור ואדגיש, כי אין כל קשר בין ההחלטה לדחיית הבקשה למתן צו מניעה, ובין ההחלטה שניתנה ביום י"ב בניסן תשפ"ב (13.4.2021). ההחלטה בנוגע לצו מניעה קשורה לשמירה על המצב הקיים, וההחלטה בנוגע למחיקת התביעות קשורה לכך שכלל בעלי הזכויות בנכס לא הצטרפו לתביעה. ומשכך גם אין כל השפעה של ההחלטה מיום 20.1.2021 (צו מניעה) – על החלטה מיום 13.4.2021 למחיקת התביעות.

לסיכום: ההחלטה על דחיית הבקשה לצו מניעה, הייתה החלטה על שמירת הסטטוס קוו עד למתן פסק הדין. האב"ד הכריע, שהמצב הקיים יכול להשתמר גם ללא מתן צו מיוחד, ולכן אין כל השפעה לכך שהחלטה זו לא ניתנה למבקש.

התייחסות לשאר טענותיו של המבקש

א) בפסק הדין לא נקבע משך הזמן לערעור - כאמור, המבקש הגיש בקשת ארכה לערעור ביום 22.05.21, אך בקשתו זו נדחתה, למרות שבפסק הדין שניתן ביום י"ב בניסן תשפ"ב (13.4.2021), לא נקבע משך הזמן לערעור. 

דיון: בקשה זו נדחתה בהתבסס על סדרי הדין של בית הדין (פרק י סעיף 6) שמפורסמים באתר האינטרנט של בית הדין: "ערעור יוגש תוך שלושים יום מיום קבלת פסק הדין בדואר או קבלת העתקו (גם אם איננו חתום) בדוא"ל המוקדם מבין שניהם". עיינו גם בדברי הרא"ש (מסכת בבא קמא פרק י סימן ה) שכתב: "ומדלא פירש הגמרא שיעור זה הזמן - מסתמא שלשים יום כשיעור זמן ב"ד". מכאן ניתן ללמוד, שככל ובית הדין לא קוצב זמן מוגדר - הרי שברירת המחדל היא, שמשך הזמן הניתן הוא שלושים ימים.

ב) האם בית הדין פתח את התביעה מחדש - המבקש (בסעיף ז') כתב, שיש בנימוק שנתן בית הדין משום פתיחת התביעה מחדש.

דיון: טענה זו אינה נכונה. בית הדין לא פותח מחדש את התיק, אלא דן רק בנושא אחד והוא עניין חיוב הוצאות משפט. בכדי להכריע בשאלה זו בית הדין ביקש משני הצדדים להגיש את טענותיהם. המשיבים ביקשו ארכה, ואומנם בהתחלה בית הדין סירב לכך, אך לאחר שהמשיבים חזרו והסבירו את בקשתם - בית הדין נעתר למתן ארכה.

ג) האם המשיבים לא נימקו את בקשת הארכה? - המבקש (בסעיפים ח'-ט') טען, שאין הצדקה למתן הארכה.

דיון: טענה זו נדחית. המשיבים הסבירו את בקשתם: "ובעיקר, הסיבה, כי רק עכשיו אנו רואים איזה הפסדים יצא לנו מכל הענין הזה, ועדיין לא נגמר, ולא נדע עד גמר המשכנתא כמה הנזקים לקונה ולמוכר". המשיבים טוענים שהם זקוקים לזמן נוסף בכדי לברר את ההפסדים ככל וישנם. כאמור לעיל, בכדי להגיע לחקר האמת יש לקבל טענה זו ולאפשר למשיבים את הזמן הנדרש. ובכל מקרה לעיל הרחבנו שאין להתערב בשיקול דעת בית הדין בכל הנוגע לקביעת זמנים.

ד) האם הרב ו' יכל לטעון עבור רעייתו - המבקש (בסעיף ה') כתב, שהמשיב הרב ו' אינו צד להליך, בגלל שהוא לא חתם על הסכם בוררות. טענה זו נדחית, בגלל שהרב ו' רשאי לייצג את רעייתו שחתמה על הסכם הבוררות, וכדברי ראבי"ה (תשובות ובאורי סוגיות סימן אלף לז): "ונראה לי אם מזמינים אשת איש לדין על עסק משא ומתן - בעלה יש לו מן הדין לטעון בשבילה, כי היא שלוחו במשא ובמתן, ולא יכול לומר לאו בעל דברים דידי את". 

עיינו עוד בדברי השולחן ערוך (חושן משפט סימן קכב סעיף ח) שפסק: בתביעה על נכס שעושה פירות (כלומר ניתן להפיק ממנו רווחים) - הבעל יכול לתבוע בשם אשתו ללא הרשאה. הקצות (שם ס"ק ה) הסביר: "עיין בחידושי הרשב"א (גיטין מח, ב ד"ה אמר אביי) ובר"ן סוף פרק השולח (שם כד, ב בדפי הרי"ף) שכתבו דהא דאין צריך הרשאה על גוף הקרקע, היינו משום דהבעל ואשה כשותפין בו, והיינו דוקא אם איתיה לאשה במתא ולא מיחתה".

נציין שהרב הרב ו' אף חתם על הנספח המצורף להסכם שבו יש תניית בוררות לבית דין כאן, חתימה זו כמוה כחתימה על הסכם בוררות, ולפיכך הרב ו' רשאי לשלוח בקשות, ובית הדין מוסמך להכריע בהן.

החלטות

בקשת רשות ערעור של המבקש נדחית.

שני הצדדים רשאים להגיש את טענותיהם בעניין ההוצאות עד לתאריך י"ח אלול תשפ"ב (14.09.22).

ההחלטה ניתנה בתאריך יד באב תשפ"ב, 11/8/2022

בזאת באתי על החתום

_________________

הרב ישועה רטבי, אב"ד