בס"ד, כ"ו באדר ב' תשפ"ב

29 במרץ 2022

תיק מס' 82016

פסק דין

בעניין שבין

התובע – נהג רכב

הנתבע – נהג רכב

רקע ועובדות מוסכמות

ביום שישי כ"ה תשרי ה'תשפ"ב ( 1.10.2021 ) ב 09:05 הסיע התובע את ילדיו לבית הספר שברחוב א' בירושלים, שהוא רחוב דו סטרי ללא מוצא. התובע החנה את רכבו בצד הדרך במקביל לכיוון התנועה (אף שיש מקום לחניה בניצב לכיוון התנועה) כדי לאפשר לילדים לרדת, ולאחר מכן יצא לכביש והחל לבצע פניית פרסה. באותה שעה נסע הנתבע ברחוב זה, הגיע מאחורי התובע והתנגש לטענתו ללא לחיצה על הבלמים, ברכבו של התובע.

טענות התובע

1. התובע טוען כי ראה את רכב הנתבע מגיע ממרחק ונוסע באיטיות מרובה (25 קמ"ש) וחשב שיספיק לצאת (מתוך כתב התביעה שהוגש לבית המשפט ולא הוכחש על ידי התובע בבית הדין). הוא עצר עצירה מוחלטת בתחילת הפניה כדי להתבונן שנית על הכביש, ובאותה השנייה הוא ראה את הנתבע קרוב מאוד אליו.

2. אם הנתבע היה מרוכז, היה עליו להבחין בו, שכן לא היו כלי רכב חונים באזור.

3. הנתבע לא היה מרוכז בכביש ובמקום להסתכל על הכביש הוא הביט לצידו השמאלי ולכן לא הבחין בתובע.

4. התובע ניסה לנסוע לאחור במהירות (מתוך דוא"ל שנשלח לבית הדין בפורים קטן תשפ"ב) ולכן לא יכול היה לצפור לנתבע ולהזהירו, אך נכשל בניסיונו זה ולא הצליח למנוע את ההתנגשות.

5. התובע התחיל לבצע את פניית הפרסה למרות שראה את הנתבע, כיוון שכך נוהגים בכביש – מחשבים את המציאות שלפנינו ומקבלים הכרעות. התמונות מוכיחות שרכבו של התובע כבר יצא כולו מהחנייה למעט הגלגל הימני האחורי שהיה עדיין בחנייה בשולי הכביש, ובכך ברור שהוא לא התפרץ לכביש.

6. התובע בחר למכור את רכבו אחרי התאונה ולא להזמין שמאי שיעריך את הנזק שנגרם לרכב, כיוון שלא רצה להמתין, וחשש שאם יפסיד במשפט שיתנהל בין חברות הביטוח, השמאות תהיה על חשבונו. כיוון שהייתה לו הזדמנות למכור את רכבו ב3,000 ₪ הוא בחר למזער את נזקיו, וכך עשה בלי להתייעץ עם הנתבע. בשיחה של התובע עם בעל מוסך נאמר לו שתיקון הנזק יעלה לפחות 4,000 ₪ ואין דרך לדעת מראש מה תהיה העלות הסופית, ועל כן הוא החליט לא לתקנו.

7. התובע הודיע לבית הדין כי המחלוקת בעניין הנזק שנגרם לרכבו תתברר רק בבית הדין והיא לא חלק מהדיון בבית המשפט בין חברות הביטוח.

8. לטענת התובע, שווי הרכב שלו ע"פ אתר יד 2 הוא 11,000 ₪. ועל כן הוא תובע את ההפרש בין שווי הרכב לבין המחיר שקיבל: 8,000 ₪.

9. בנוסף, אם בית המשפט יכריע שהתובע אשם בתאונה, ולאחר מכן החברה תעלה לתובע את פרמיית הביטוח (לטענת סוכן הביטוח שלו), ועל כך מבקש התובע פיצוי בסך 2,600 ₪.

סך כל התביעה 10,600 ₪.

טענות הנתבע

1. הנתבע טוען כי נסע כחוק ולא הסיר את מבטו מהכביש. הוא לא ראה כלל את רכב התובע חונה ומוריד את הילדים, כיוון שיש מכוניות רבות החונות בניצב לכביש והוא לא אמור להסתכל אם אחת מהן מעוניינת להיכנס לכביש. ברגע התאונה התובע פרץ לכביש בפתאומיות ולכן הנתבע לא ראה אותו והתנגש בו.

2. אם התובע טוען שראה את הנתבע מגיע, היה עליו לחכות ולתת לו לעבור כיוון שלנתבע זכות קדימה. מאחר והתובע החליט לפרוץ לכביש, כל האחריות על התאונה מוטלת על כתפיו של התובע.

3. הפגיעה הייתה בגלגל השמאלי הקדמי של התובע מה שמורה על כך שהתובע הספיק רק להתחיל את היציאה מהחניה אל הכביש ולא כפי שטען לעיל.

4. לנתבע יש מערכת מובילאיי שמתריעה בפניו על כל גורם שמתפרץ לכביש או שעומדים להתנגש בו. המערכת לא התריעה, מה שמראה שהפריצה של התובע הייתה פתאומית.

5. בגלל שהתובע התפרץ לכביש הנתבע לא הספיק לסטות שמאלה או ללחוץ על הבלמים.

6. מבחינה פרקטית אין הגיון לצאת קצת לפניית פרסה ואז לעצור ולחכות, לכן סביר יותר שהתובע התפרץ לכביש.

7. הנתבע טען טענה משפטית: לנתבע יש ביטוח צד ג' ועל התובע להפנות את תביעתו לחברת הביטוח, ואין לו זכות לדרוש מן הנתבע לעמוד לדין באופן אישי. מנהג המדינה לתבוע את חברות הביטוח והן דנות ביניהן. בדיוק בשביל זה עושים ביטוח לרכב. לא הגיוני שהתובע יתבע את הנתבע עצמו לדין תורה, ובעצם יש פה קביעה שאנשים דתיים אינם מכוסים על ידי הביטוח, כיוון שחברות הביטוח מסרבות להתדיין בדין תורה.

8. לכן יש לפטור אותו מכל תשלום שהוא.

שאלות לדיון

1. האם יש מקום לדיון בבית הדין או שעל התביעה להתנהל בבית המשפט.

2. ההלכה בעניין שנים שהזיקו זה את זה.

3. השפעתם של דיני התעבורה על תביעת נזיקין בדין תורה.

4. העובדות הידועות לבית הדין.

5. האם התובע נחשב כמי שנהג ברשות.

6. האם הנתבע נחשב כמי שנהג ברשות.

7. שיעור התביעה.

8. אגרת בית הדין.

האם יש מקום לדיון בבית הדין או שעל התביעה להתנהל בבית המשפט

הנתבע טען שהוא אינו מחויב לעמוד לדין, וזאת מכיוון שיש לו ביטוח צד ג', ולטענתו האפשרות לתבוע את חברת הביטוח פוטרת אותו מן החובה לעמוד לדין באופן אישי. אע"פ שיש מקום לדון בדבריו (ראו דיון וצדדים לכאן ולכאן בנושא זה: פס"ד ארץ חמדה גזית 75073; והרב אברהם שרמן, תביעת נזיקין כנגד מבוטח צד ג', שערי צדק ז, עמ' 45-57; הרב עזרא בצרי, באילו נסיבות מותרת הפנייה לערכאות, אורייתא יז תשנ"ג, עמ' רכ-רכב), מכל מקום, מאחר ולכל הדעות והשיטות יש מקום להפניית תביעה בבית הדין כלפי הנתבע עצמו באופן אישי בשל עליית פרמיית הביטוח בעתיד (שאינה מכוסה על ידי חברת הביטוח), אנו נדון בכך, בלי לקבוע עמדה בשאלה חשובה זו. כמו כן, נדון גם בתביעה על כך שניזק רכבו של התובע. במידה ויתברר שהנתבע חייב לשלם, נברר האם הנתבע חייב לשלם את חובו בעצמו או שזכותו לדרוש שהתביעה תופנה אל חברת הביטוח שלו.

לפיכך, בית הדין ידון בתביעה.

ההלכה בעניין שנים שהזיקו זה את זה

לפנינו מחלוקת על תאונה בין כלי רכב. הרא"ש (שו"ת הרא"ש כלל קא סימן ה) פסק שאדם הרוכב על סוס והזיק דינו כאדם המזיק. ערוך השולחן (ערוך השולחן חושן משפט סימן שעח סעיף כ) פסק שהוא הדין בנוגע למי שנוהג בעגלה. ולכן, על המקרה שלפנינו חלות ההלכות העוסקות באדם שהזיק לאדם.

בעניין תאונה בין שני בני אדם נחלקו הפוסקים בפרשנות דברי הגמרא (בבא קמא מח ע"ב), לסקירת המחלוקת ראו פס"ד ארץ חמדה גזית 76071. במסגרת זו נסתפק בסיכום דבריהם.

על פי שיטת רש"י (וכן דעת תוספות בבא קמא מח ע"ב, ד"ה שניהם וראב"ד הלכות חובל ו, ג), כאשר המזיק והניזק נמצאים במקום התאונה ברשות או שלא ברשות, מי שגרם לנזק במעשה אפילו בשוגג - חייב, ומי שגרם לנזק במחדל ובשוגג (כגון שנתקלו בו) – פטור. גם כאשר אחד נמצא ברשות והשני שלא ברשות, והראשון היה מודע לנוכחותו של השני – והזיק לו במעשה הוא חייב, ואם הזיק במחדל הוא פטור.

לדעת הרמב"ם (חובל ומזיק ו, ג, ע"פ המגיד משנה, ולפי הסבר אבן האזל שם) בכל המקרים הנ"ל אם הזיק בכוונה או ברשלנות חייב, ואם הזיק שלא ברשלנות פטור, גם אם הזיק במעשה.

בדברי השולחן ערוך נראה שישנה סתירה. לגבי אחד ברשות ואחד שלא ברשות פסק כשיטת הרמב"ם (שולחן ערוך שעח, ד; ו):

כל אלו הדברים ברשות הניזק, אבל ברשות המזיק פטור, עד שיתכוין להזיק כמו שיתבאר...

כל מקום שמזיק חייב לשלם, בין ברשות הרבים בין ברשות הניזק, ואפילו ברשות המזיק, אם הכניס בו הניזק ממונו שלא ברשות והזיקו, לא שנא בגופו לא שנא בממונו, חייב לשלם; דנהי שיש לו רשות להוציאו, אין לו רשות להזיקו. ודוקא במזיקו במזיד, אבל אם הזיקו בשוגג, פטור בעל הבית.

אולם, לגבי שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות פסק כשיטת רש"י שחייב על מעשה ופטר על מחדל (שם, ז):

היו שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות, והוזקו זה בזה בין בגופם בין בממונם, אם לא ידעו זה בזה, פטורים. אבל אם ראו זה את זה, אף על פי שלא כיונו, חייבים. לפיכך שנים שהיו רצים ברשות הרבים, או שהיו מהלכים והוזקו זה בזה, פטורים; הזיקו זה את זה, חייבים.

אחרונים רבים מפרשים שהשולחן ערוך לא פסק באופן מלא כרמב"ם או כרש"י אלא שיטתו היא שיטה שלישית (כשיטת הטור בסימן שעח) המבחינה בין שני המקרים (ראו: ב"ח חו"מ שעח, בדעת הטור; גר"א חו"מ שעח, יז; ערוך השולחן שעח, טז; חזון אי"ש בבא קמא ד, ג).

נמצא שעל פי השולחן ערוך במקרה שלפנינו שהנזק נעשה במעשה אך בשגגה: אם המזיק (הנתבע) נהג ברשות והניזק (התובע) שלא ברשות – המזיק יהיה פטור. אם שני הצדדים נהגו ברשות או שניהם שלא ברשות – אזי אם המזיק ראה את הניזק – הוא יהיה חייב, ואם לאו – הוא יהיה פטור.

השפעתם של דיני התעבורה על תביעת נזיקין בדין תורה

פוסקים רבים ראו בתקנות התעבורה תקנות מחייבות אפילו אם הן נוגדות את דין תורה. הרב יצחק זילברשטיין (חישוקי חמד בבא קמא לא ע"א) ראה בכך תקנה של בני העיר שרשאין להסיע על קיצתן (בבא בתרא ח ע"ב). הרב יועזר אריאל ('חוקי התנועה ופיצויים על תאונות דרכים', תחומין יט, עמ' 258-270) סבר שיש בכך משום דינא דמלכותא דינא, וכן נפסק בפס"ד ארץ חמדה גזית 71004; 76071; 80070.

מלבד זאת, הסכימו הפוסקים שתקנות התעבורה מגדירות את הדרך המקובלת לשימוש בכביש, וממילא הקביעה מי נהג 'ברשות' ומי לא נעשית על פי דיני התעבורה (פתחי חושן נזיקין פרק א הערה עא, ועוד פוסקים רבים).

אשר על כן, יש לקבוע מי נהג ברשות ומי נהג שלא ברשות על פי דיני התעבורה.

העובדות הידועות לבית הדין

נפתח בכך שעל פי התמונות ישנו סימון ברור על הכביש בין מקום החניה ונתיב התנועה. על פי התמונות שהוצגו בפנינו וצולמו לאחר התאונה, רכבו של התובע היה בזווית של בערך 45 מעלות לכיוון התנועה. הגלגל האחורי-ימני שלו היה על מקום החנייה, וכן הפינה האחורית-שמאלית שלו. כך שבערך רבע מהרכב היה עדיין בחנייה (בניגוד לטענת התובע ש-95% היו כבר בכביש). לפי התמונות ישנה פגיעה בפינה הקדמית-ימנית של הנתבע, וברכב התובע יש פגיעה בדלת של הנהג ובכנף השמאלית הקדמית. כלומר, פגיעה לאורך שליש מהרכב של התובע בערך. עוד ניכר שהמרחק של רכבו של הנתבע משפת הכביש הוא קצת יותר ממטר, דהיינו, הנתבע נסע בנתיב שלו.

לפי גרסת הנתבע, התובע התפרץ לכביש. גרסה זו תואמת את התמונות. על פי זה, התובע התפרץ לכביש, ולכן הפגיעה הייתה פינה אל פינה. הפינה הקדמית ימנית של הנתבע, פגעה בכנף הקדמית שמאלית של התובע, ולכן הנתבע לא ראה אותו עד לתאונה.

לפי גרסת התובע לפני תחילת הנסיעה הוא התבונן וראה את הנתבע מתקרב מאחוריו. למרות זאת הוא יצא לכביש, עצר לפני פניית פרסה, ואז הנתבע פגע בו כיוון שלא התבונן בכביש. גם גרסה זו תואמת את התמונות. לסיכום – התמונות מעידות שרכבו של התובע החל להיכנס לכביש, אולם מדובר בכניסה חלקית, וכרבע מן הרכב טרם נכנס לכביש. כמו כן, לא ניתן להכריע על פי התמונות איזו מן הגרסאות נכונה.

כעת נפנה לדיון ההלכתי והמשפטי.

האם התובע נחשב כמי שנהג ברשות

מאחר שהקביעה מי נהג ברשות ומי לא היא על פי תקנות התעבורה, יש לבחון מהו החוק במקרה שלפנינו. בתקנה מספר 44 (א) לתקנות התעבורה תשכ"א-1961, נקבע כי:

לא יפנה נוהג את רכבו כדי להסתובב ולנסוע בכיוון הנגדי (להלן - פניית פרסה), אלא בנסיבות שאין בהן הפרעה לתנועה או סיכון לעוברי דרך, ולא יפנה כאמור כשהוא מתקרב לעקומה או לפסגה תלולה או במקום שרכבו אינו נראה לעיני נוהג רכב אחר המתקרב מכל צד שהוא.

מלשון התקנה ברור לחלוטין שהחובה המוטלת על מי שמבצע פניית הפרסה להיזהר גדולה יותר מחובתו של הנוסע בכביש, ועל הפונה מוטלת האחריות לוודא שהוא לא מפריע לתנועה. אם כן, אנו יכולים להסיק שהתובע נהג לא ברשות.

לא רק בסיבוב פרסה מוטלת עליו חובה זו, אלא בכל מקרה בו הוא משתלב בתנועה לאחר יציאה מחניה עליו לתת זכות קדימה ולברר ולוודא שהכביש פנוי. כך כתוב בתקנה 1 המגדירה מהי זכות קדימה:

מתן אפשרות לעוברי דרך אחרים שלהם נקבעה זכות קדימה, להתקדם בדרך בלי לעצור, להמתין, לשנות את מהירותם או לסטות מקו התקדמותם.

בנוגע ליוצא מחניה הדברים ברורים עוד יותר, כפי שנכתב בתקנה 64:

נוהג רכב היוצא מחצרים, מדרך גישה לבית, מתחנת דלק, מתחנת שירות, ממקום חניה לכלי-רכב וכיוצא באלה או מכל מקום שאינו דרך, והוא עומד להיכנס לדרך או לחצותה – [..]

(2) יאט ויתן זכות קדימה לכלי רכב המתקרבים באותו כביש לפני שייכנס לכביש.

במקרה שלפנינו ברור לחלוטין שהתנאים הללו לא התקיימו. הרי הנתבע לא שינה את מהירותו, והתובע לא נתן זכות קדימה ובכך הוא נקרא נוהג שלא ברשות.

בנוסף, נראה שהמציאות מוכיחה שהתובע טעה בשיקול הדעת. לפי סיפורו של התובע, הנתבע היה במרחק של 10 כלי רכב ממנו כלומר במרחק של כ-30 מטרים, והנתבע נסע במהירות של 25 קמ"ש. חישוב פשוט מגלה שבמקרה זה עמדו לרשות התובע 4.38 שניות לביצוע פניית פרסה שלימה. בהינתן כך מדובר על דרך שאינה פנויה, והתובע פעל שלא ברשות. מעבר לכך, על העושה פניית פרסה לקחת מקדם בטיחות ובמקרה זה היה עליו לעשות סיבוב פרסה רק כאשר עומדות לרשותו 10 שניות לפחות. כאשר לא עשה כן הוא נקרא נוהג שלא ברשות.

מסקנה, התובע נהג שלא ברשות בכך שלא נתן זכות קדימה לנתבע.

האם הנתבע נחשב כמי שנהג ברשות

התובע טען שהנתבע לא הסתכל כלל על הכביש בעת הנסיעה (פרוטוקול דיון 1 עמוד 2 שורה 3) וממילא ברור שלטענתו הנתבע נהג 'שלא ברשות'. התובע הביא כראיה לדבריו את העובדה ש95% מהרכב שלו כבר היו בכביש ואילו הנתבע היה מרוכז – הוא בוודאי היה רואה את רכבו של התובע שנמצא מול עיניו. בנוסף, התובע טען כי הוא עצר עצירה מלאה ואז התרחשה התאונה.

דיון: ראשית, נציין שכאמור, הטענה ש-95% מהרכב של התובע כבר היו בכביש – איננה נכונה. התמונות מראות שחלק גדול מרכבו של התובע עדיין לא הגיע לכביש. בנוסף, ברור מהתמונות שהתאונה התרחשה בפינה מול פינה מה שמורה כי הרכב של התובע עוד לא היה כולו בכביש. בנוסף, הרכב של התובע עמד בזווית של 45 מעלות לכיוון התנועה מה שהקטין עוד את שיעור הבליטה שלו לכביש.

לגבי הטענה שהנתבע לא התבונן בכביש – אכן, תקנות התעבורה מטילות על הנוסע בכביש חובה להיות בריכוז מלא (תקנה 21 ג):

לא ינהג אדם רכב בקלות ראש, או בלא זהירות, או ללא תשומת לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות, ובין השאר בסוג הרכב, במטענו, בשיטת בלמיו ומצבם, באפשרות של עצירה נוחה ובטוחה והבחנה בתמרורים, באותות שוטרים, בתנועת עוברי דרך ובכל עצם הנמצא על פני הדרך או סמוך לה ובמצב הדרך.

גם הגמרא מטילה חובה מיוחדת להימנע מנזק: 'איבעי ליה לעיוני ומיזל' (בבא קמא כז ע"ב), וכן נפסק בשולחן ערוך (חו"מ תיב, ב):

הניח הכד במקום שיש לו רשות להניחו, כמו במקום פנוי שלפני בית הבד, ובא אחר ונתקל בו ושברו, חייב. ואם הוזק בו המהלך, בעל הכד פטור, מפני שהיה לו להסתכל.

לטענת התובע במקרה זה מדובר ביציאה לגיטימית של רכבו מחניה, ולכן לכאורה היה על הנתבע להתבונן בכביש כדי להיזהר.

אלא שכאמור ישנה סתירה בין גרסאות שני הצדדים. התובע טוען שעמד בכביש במשך מספר שניות והנתבע לא הבחין בו כיוון שלא התבונן בכביש. לעומת זאת, הנתבע טען בוודאות שהוא נסע כרגיל ובאיטיות והסתכל על הכביש כל הזמן. כיוון שביתו נמצא באותו הרחוב אין לו שום סיבה או עניין להסתכל על הבניינים (פרוטוקול דיון 1 עמוד 3 שורה 10). בדוא"ל לבית הדין (פורים קטן תשפ"ב) הוא הוסיף וכתב שהתובע כלל לא היה יכול לראות את פניו ולכן כל טענת התובע שהנתבע הסתכל הצידה מעורערת. מעבר לזה, לטענתו, מותקנת ברכבו מערכת התרעה מפני תאונות דרכים והמערכת לא התריעה כלל, דבר המורה שהנתבע התפרץ לכביש (פרוטוקול עמוד 3 שורה 12). התאונה התרחשה בפינה מול פינה כאמור, מה שמורה כי הרכב של התובע רק התחיל להיכנס לכביש, בניגוד לדברי התובע.

לפי גרסת הנתבע ברור שהוא פטור מלשלם, שהרי לטענתו התובע התפרץ לכביש בחוסר זהירות, ונמצא שהתובע נהג שלא ברשות ואילו הנתבע נהג ברשות, והנזק לתובע נגרם שלא בכוונה (וגם באופן שהנתבע לא היה יכול להימנע מלהזיק, בגלל הפתאומיות שבה התפרץ התובע לכביש). במצב זה הנתבע פטור מתשלום, שהרי כבר למדנו שכאשר מי שנהג ברשות הזיק בלא כוונה לחברו שנהג שלא ברשות – הוא פטור מלשלם (בבא קמא מח ע"א, שולחן ערוך חו"מ שעח, ח, וראו ערוך השולחן חו"מ שעח, יח; כ).

הנתבע הציג גרסה המנוגדת לחלוטין לגרסת התובע. כאשר ישנה גרסה מול גרסה ואין לנו יכולת להכריע ביניהן, הכלל הקובע הוא המוציא מחברו עליו הראיה (מעבר לכללי ברי ושמא, במקרה שלפנינו זה ברי וברי). אולם אעפ"כ חלה על הנתבע חובה להישבע שבועת היסת (שולחן ערוך חו"מ פז, א, ועיינו ערוך השולחן חו"מ שעח, כ). בזמן הזה בתי הדין לא משביעים שבועת היסת ויש בתי דין הנוהגים לחייב את הנתבע בדמי פדיון שבועה בסכום מסוים מצד פשרה הקרובה לדין.

אולם גם לפי המנהג עניין זה נתון לשיקול דעתו של בית הדין (הרב שלמה לוי, "הטלת פשרה במקום חיוב שבועה", תחומין יב עמ' 327, אתר ארץ חמדה פסק דין 73023, ד"ה המנהג כיום) ובמקרה שלפנינו איננו סבורים שיש מקום להטיל על הנתבע תשלום כלשהו. וזאת משום שאין פגם בגרסת הנתבע ואין לנו שום סיבה להניח שהנתבע לא נהג כחוק, היה לא מרוכז, והסתכל על הבניינים המוכרים לו ושעל פניהם הוא עובר מידי יום ביומו.

חלק מדייני ההרכב כתבו שיש סיבות נוספות לפטור מפני שבמקרה שלפנינו קיימת סיבה המחזקת את טענת הנתבע והיא שיש חזקה שכל נהג נוהג ברשות ובזהירות המספקת והרגילה, כדי לשמור על חייו שלו. כך כתב הרב אפרים בערנשטיין בקונטרס מילי דנזיקין (עמו' קכו) בשם הרב פיינשטיין זצ"ל שכל נהג שאירעה לו תאונה עלינו לדונו כאונס גמור מפני שיש להניח שנהג בזהירות הראויה כדי שלא יינזק בעצמו (דברים אלו שנראים מחודשים מאוד מוסברים יפה בשו"ת עטרת דבורה לרב אוריאל לביא שליט"א חו"מ סימן נב באריכות יתירה).  

לכן אין חובה על הנתבע להישבע שבועת היסת, וממילא גם אין מקום להטיל על הנתבע לשלם פדיון לשבועת ההיסת. עוד הוסיפו שיש לפטור את הנתבע משבועת היסת מכוח שיקול נוסף: שהרי התובע ודאי נהג שלא ברשות כי התפרץ לכביש לא פנוי, ואילו הנתבע הוא ספק נוהג לא ברשות כי הרי לטענת הנתבע נהג ברשות. נמצא שהתובע ודאי שינה מדרך הנוהגים בכביש ונהג בחוסר זהירות, וכדי לחייב את האחר עליו להביא ראיה ברורה שהאחריות לנזק לא מוטלת על כתפיו (ראו מעין סברה זו בשו"ת עטרת דבורה הנ"ל). במציאות כזאת יש להטיל על התובע להביא הוכחה ברורה שהייתה כאן נהיגה שלא ברשות מצד הנתבע.

עוד נראה שיש להבחין באופיו של ה'שינוי' שגורם למהלך או נוהג ברשות הרבים להיחשב כנוהג 'שלא ברשות'. הנוהג שלא ברשות הוא מי שנוהג באופן 'משונה' ברשות הרבים, וזאת על פי דברי איסי בן יהודה שהובאו בגמרא (בבא קמא לב ע"א, ונפסקו בשולחן ערוך חו"מ שעח, ח): "רץ חייב מפני שהוא משונה, ומודה איסי בערב שבת בין השמשות שהוא פטור מפני שרץ ברשות". מלשון כמה מן הראשונים (תוספות בבא קמא לב ע"א ד"ה תרוייהו, תוספות רבנו פרץ שם ד"ה התם תרוייהו) נראה, כי טעם חיובו של ה'רץ' ברשות הרבים הוא מאחר ונהג באופן חריג ולכן אנו מגדירים אותו כמי שמשתמש בדרך 'שלא ברשות'. (אך עיינו ברמב"ם הלכות חובל ומזיק ו, ח-ט).

לפי דרך זו יש להבחין בין אופנים שונים של 'משנה' ונפקא מינה לנדון שלפנינו. אדם שכבר משתמש בדרך ונוהג בה באופן סביר, אלא שבשלב מסוים מתעורר אצלנו ספק על אופן נהיגתו – לא נוכל להוציאו מחזקת 'נוהג ברשות', אלא כאשר יש לכך רגליים לדבר באופן מובהק. לעומת זאת, מי שבא להשתמש בדרך, ובעת כניסתו אליה חרג מן הכללים המתירים לעשות זאת על פי חוק – הרי הוא מתחילתו 'נוהג שלא ברשות', משום שהחוק לא מתיר להיכנס לדרך אלא בתנאים מסוימים.

דברים דומים כתב הרב דב ליאור שליט"א (שערי צדק י תשסט עמו' 103):

חוקי התנועה באים להנהיג סדר, על מי מוטלת יותר חובת השמירה ומי הוא זה שנקרא ברשות. וברור שהמגיח מן הצד ליכנס לכביש ראשי הוא זה שצריך להסתכל ימינה או שמאלה לראות אם הדרך פנויה, זאת אומרת – חובת השמירה מוטלת עליו יותר מאשר הנוסע בנתיב ישר משום שהוא נחשב ברשות. ולכאורה למה הוא חייב, הרי לא התכוון להזיק לזה, לא לפי שיטת הרמב"ם שצריכים כוונה להזיק ולא לפי שיטת רש"י שצריך לפחות כוונה (כלומר, לפעולה). אלא הוא היה צריך להעלות על הדעת שמישהו יגיח פתאום... ובמקרה זה אחד ברשות ואחד שלא ברשות – אין אנו אומרים שהדבר תלוי באם הזיק בכוונה, כי הניזק נמצא שם בהיתר והמזיק באיסור ולכן זה שבא מן הצד צריך לספוג את הנזק.

מעתה, גם אין צורך לבחון האם הנתבע מחוייב לשלם בעצמו על הנזקים שאירעו לרכבו של התובע או שהוא רשאי להפנות את התובע אל חברת הביטוח שלו, שהרי ממילא הנתבע פטור מהתשלום על נזקים אלו.

להלן עמדת חלק מדייני בית הדין: לאמור לעיל יש להוסיף כי גם אילו היו היינו מקבלים את גרסת התובע כלל לא ברור שהיינו מחייבים את הנתבע, כפי שנבאר. לעיל הבאנו את לשון השולחן ערוך (חו"מ שעח, ז):

היו שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות, והוזקו זה בזה בין בגופם בין בממונם, אם לא ידעו זה בזה, פטורים. אבל אם ראו זה את זה, אף על פי שלא כיונו, חייבים. לפיכך שנים שהיו רצים ברשות הרבים, או שהיו מהלכים והוזקו זה בזה, פטורים; הזיקו זה את זה, חייבים.

מדויק מדברי השולחן ערוך שאם אחד ראה והשני לא – מי שראה חייב ומי שלא ראה פטור (כן דייק פתחי חושן נזיקין פרק א הערה סח, וכן משמע מכנסת הגדולה הגהות הטור שעח, י).

אמנם יש שיטות אחרות בהסבר השולחן ערוך (ראו בדגול מרבבה הובא על ידי הפתחי תשובה שם, ס"ק ג, וביאור הגר"א חו"מ שעח, כ ובעוד אחרונים). אולם, בהצטרף לכל האמור עד כה קשה להוציא ממון על פי דעות אלה (כן כתב בספר משפט המזיק חלק א עמ' קג).

במקרה שלפנינו התובע ראה את הנתבע וחשב שיצליח להשלים את פניית הפרסה לפני בוא הנתבע (פרוטוקול דיון 1 עמו' 3 שורה 21). לעומת זאת, על פי טענות שני הצדדים, הנתבע כלל לא ראה את התובע. בנסיבות אלה האחריות המוטלת על התובע גבוהה הרבה יותר כיוון שהוא ראה וידע שישנו סיכון ולכן היה עליו להיזהר. לעומת זאת, הנתבע לא ראה ולא ידע ולכן החובה המוטלת עליו פחותה, כיוון שהוא נחשב כשוגג בעוד התובע נחשב כמזיד.

אמנם, ניתן לומר שכל דברי השולחן ערוך נאמרו בשנים שהולכים בדרך, שם הימנעות מהתבוננות בדרך אינה פשיעה וניתן לדון את מי שראה כמזיד ואת מי שלא ראה כשוגג. אולם בנוסע ברכב הימנעות מהתבוננות איננה סיבה לפטור, אלא אדרבה היא פשיעה וחוסר אחריות (ראו משפט המזיק חלק א, פרק ז, הערה א, סברה מעין זו). אולם, יתכן שגם בנסיעה ברכב נהג יכול שלא להתבונן בדרך במשך זמן קצר מאד (למשל, כדי להפעיל מיזוג או רדיו), ולכן לא מדובר על נהיגה 'שלא ברשות'. עד כאן עמדת חלק מדייני בית הדין.

כיוון שכתבנו שאין לחייב את הנתבע על הנזקים שנגרמו לרכב של התובע מפני שאין להוציא ממון מספק ומטעמים נוספים, הרי שמאותם הטעמים עצמם ומכוח אותו סעיף בשולחן ערוך (ראו את דברי השולחן ערוך שעח, ו, במלואם) גם אין לחייב אותו על עליית הפרמיה של הביטוח (בנוגע לעליית הפרמיה יש לבחון טעמים נוספים כגון גרמא רחוקה, וחתימה על הסכם עם חברת ביטוח שאלו כלליו, אבל בפסק דין זה לא ניכנס לנדון הזה כלל).

מסקנה, הנתבע פטור לחלוטין.

שיעור התביעה

בשולי הדברים יש להעיר לגבי שיעור התביעה (עליו ערער הנתבע) שאפילו לפי דברי התובע, כלל לא ברור שניתן לחייב את הנתבע לשלם 8,000 ₪ עבור הנזק שנגרם לרכב, ומסתבר מאד שהיה ניתן לחייב את הנתבע לכל היותר ב-4,000 ש"ח. שכן אפילו לדברי התובע, בעל המוסך שאליו פנה העריך את הנזק ב4,000 ₪, אלא שהוסיף שהתשלום על הנזק עלול להסתכם בסכום גבוה הרבה יותר. משמעות דבריו של בעל המוסך היא שברור שיש לשלם על תיקון הנזק 4,000, וישנו ספק האם יהיה צורך לשלם סכום גבוה יותר. במצב זה, גם אם נאמץ את עמדת התובע במלואה, הרי שלא ניתן לדרוש מן הנתבע לשלם סכום שהתובע עצמו כלל אינו יודע אם הנתבע אכן מחויב לשלם לו.

השולחן ערוך (חו"מ עה, יח) מתייחס למקרה שבו ברור שנערכה הלוואה (או שהתרחש נזק) ושני הצדדים אינם יודעים מה סכום ההלוואה המדויק, וכתב שעל הנתבע לשלם רק את הסכום שברור לו שלווה, ובית הדין אינו יכול לחייבו לשלם סכום נוסף מעבר לכך. השולחן ערוך (שם) דן האם הנתבע מחויב להתפשר עם התובע בנושא זה כדי לצאת ידי שמים: יש אומרים שהנתבע חייב בכך כדי לצאת ידי שמים, ויש אומרים שאפילו כדי לצאת ידי שמים – פטור מכך, ודי שישלם לתובע את הסכום שברור לו שלווה ממנו. הש"ך (חו"מ עה, סז) מכריע כאפשרות השנייה, ואילו בעל התומים כותב שהכרעתו של הש"ך אינה הכרחית.

מן הכלל אל הפרט: במקרה שלפנינו, לפי דברי התובע, שני הצדדים יודעים שהנתבע הזיק לתובע אך אינם יודעים מה סכום הנזק המדויק, ולכן גם לדברי עמדת התובע, ניתן לחייב את הנתבע לשלם לכל היותר 4,000 ₪, ולא למעלה מכך. לכאורה היה מקום לדון אם הנתבע יצטרך להתפשר עם התובע כדי לצאת ידי שמים, אולם למעשה בנידון דנן נראה שלכל השיטות אין מקום לצפות מן הנתבע לתשלום מסוג זה, אפילו כדי לצאת ידי שמים, הן מפני שלפי גרסתו של הנתבע הנזק נגרם בגלל התובע לבדו, והן מפני שהייתה אפשרות תיאורטית לבדוק את שומת הנזק, והסיבה היחידה שכבר לא ניתן לדעת את שומת הנזק המדויקת היא מפני שהתובע מכר את הרכב על דעת עצמו, ובלא הסכמת הנתבע, ומסתבר שבמצב כזה אין מקום לדרוש מהנתבע לשאת בתוצאות ולשלם עוד סכום כדי לצאת ידי שמיים.

אך מעבר לכך: גם הערכה זו בסך 4,000 ₪ שהציג בפנינו התובע בשם בעל המוסך שלו – לוקה היא בחסר. הרי הערכה כספית זו אינה מגיעה מגורם אובייקטיבי או גורם המוסכם על שני הצדדים, ודברי בעל המוסך של התובע אינם מהווים ראייה המחייבת את הנתבע, ואם כן כיצד נוכל לחייב את הנתבע לשלם על סמך הערכה זו. אילו הרכב היה לפנינו, הייתה בידינו האפשרות להעריך את הנזק על ידי בעל מקצוע, אולם עתה שהרכב כבר נמכר, יש בידינו רק תמונות, ובוודאי שאף מומחה לא יוכל להכריע על סמך תמונות מהו ערכו האמיתי של הנזק שנגרם לרכב שנמכר, כך שאף דלת זו נחסמה בפנינו. גם כאן יש לציין שכפי שהוסבר לעיל התובע הוא שגרם לכך שבית הדין אינו יכול עתה לשום את הנזק בכך שמכר את הרכב על דעת עצמו בלא הסכמת הנתבע או בית הדין. בהחלט ניתן להבין לליבו של התובע (שהזדרז למכור את רכבו מחשש להפסד כספי נוסף), אולם גם אחרי הבנה זו, לא ניתן לחייב את הנתבע לשלם על סמך ההערכה הכספית שהציג התובע.

אגרת בית הדין

על פי ההלכה ועל פי מדיניות בית הדין כאשר שני הצדדים התנהלו בדיון המשפטי באופן סביר, פנייתם נחשבת לפנייה משותפת ולכן הם מתחלקים בשווה באגרת בית הדין (ראו משנה בבא בתרא קסז ע"ב, בנוגע לתשלום שכרו של סופר בית הדין, ועיינו גם שו"ת הריב"ש, תעה; שו"ת תשובות והנהגות ב, תרצו, בסופו).

להבנתנו שני הצדדים התנהלו באופן סביר וראוי במסגרת הדיון בבית הדין, ולכן שורת הדין היא לחלק את הוצאות המשפט באופן שווה. במקרה זה התובע שילם 500 ש"ח אגרה עבור התביעה שלו ולכן יש לחלק את האגרה בין הצדדים והנתבע ישלם לתובע 250 ש"ח.

בשולי הדברים נציין כי הצדדים ראויים לכל שבח על התנהלותם הראויה והעניינית במהלך הדיון.

מסקנות והחלטות

בית הדין דוחה את התביעות של התובע כנגד הנתבע לפיצוי בגין הנזק שנגרם לרכבו ובגין עליית פרמיית הביטוח.

הנתבע חייב לשלם לתובע 250 ש"ח עבור אגרת בית הדין, וזאת עד לתאריך י"ד אייר תשפ"ב, 15 למאי 2022.

ניתן לערער על פסק דין זה עד לתאריך ז' אייר תשפ"ב, 8 למאי 2022.

פסק הדין ניתן בתאריך כ"ו באדר ב' תשפ"ב, 29 במרץ 2022

והאמת והשלום אהבו

בזאת באנו על החתום

הרב שלומי שטיינמץ, דיין    הרב עמוס ראבילו, אב"ד     הרב עוז מורנו, דיין