ערעור על פסק דין 73042-2
תקציר
אדם מכר דירה באיזור הקריות, השוכר הוא זה שהביא את קונה הדירה, אך לטענת התובע הוא הפגיש את קונה הדירה עם השוכר, לאחר שהכיר את העיסקה הוא תבע את הנתבע. הוא תובע 20,000 ש""ח על התיווך, ועוד כ-5,000 ש""ח על הטירחה והוצאות משפט. הנתבע טוען שהוא לא מכיר את התובע, וכמו כן הוא מכר את הדירה על ידי השוכר, שגם גרף לכיסו חלק מסכום הכסף, הנתבע דורש הפסד יום עבודה מהתובע. נפסק שהתביעה לדמי תיווך נדחית, אין צו להוצאות. בקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק הדין נדחתה
החלטה בבקשה: רשות ערעור
א. הבקשה
המבקש טען שלוש טענות מחמתן יש לבטל את פסק הדין.
1. השוכר היה שליח של בעל הבית, והוא מינה אותו לשליח, על כן התחייב בשמו.
2. יש חיוב מדין נהנה, ואין לשנות הדין אף מכח דינא דמלכותא.
3. הדיון התקיים בפני דיין יחידי.
ב. דיון
לאחר שקראתי את הפרוטוקול, פסק הדין ובקשת הערעור, לדעתי אין מקום לקבל את הבקשה.
1. הטענה שהתובע היה שליח של הנתבע
בדיון התובע עצמו אמר כי השוכר בדירה הוא ששכר את שירותיו. הוא מעולם לא טען כי הנתבע בקש לשכור את שירותיו או שנוצרו באופן ישיר יחסים כל שהם ביניהם המחייבים את הנתבע לשלם לתובע. גם הנתבע טען שהוא כלל לא ידע על מעורבות התובע. על כן לא היה שוכר הדירה שליחו של הנתבע לשכור את התובע.
2. חיוב מדין נהנה
הנתבע טען שהוא שילם לשוכר על הסדרת המכירה, על כן, נראה שאין כאן מקום לדבר על הנאה של הנתבע משירותיו של התובע.
יתירה מזו, בית דין זה, נותן תוקף על פי ההלכה לדרישה של חוק המתווכים הדורש הסכם חתום לצורך תביעה בתיווך (למעט מצבים חריגים), כפי שהפנה בפסק הדין לפסקים קודמים. ויפה נימק הדיין את פסק דינו על פי החת״ס (שו״ת ח״ב חו״מ סימן מד), שיש תוקף לחוק שגם הפוסקים היו מתקנים כך למען הסדר הציבורי וההגינות במסחר. וכפי שכתב הרשב״א (ח״ב סימן שנו), שהמלכות מוסמכת ״לעשות חוקים בארצו, כדי שלא יבואו העם לידי הכחשות וקטטות״.
זהו בדיוק טעמו של חוק המתווכים. אציין שכך פסק גם הרב אוריאל לביא, אב״ד הרבני בצפת, בשו״ת עטרת דבורה (ח״ב סימן לח).
הכרעה זו תואמת את המדיניות ההלכתית של בית הדין אשר מפורסמת באתר האינטרנט של בית הדין מזה שנים, בדבר החלת דינא דמלכותא בדין תורה.
על כן, גם אם יש חולקים בדבר, אין כל הצדקה לביטול פסק הדין. זאת ועוד, לאור המדיניות המפורסמת ברבים של בית דין זה, הרי התובע שפנה לבית הדין קיבל את עצמו את מדיניות הדין.
3. דיון בפני דיין יחיד
האחרונים כתבו להצדיק את המנהג לדון יחיד בהסכמת הצדדים (ראו: חו״מ סי׳ ג ס״ק י; ערוך השלחן חו״מ סי׳ ג, ס״ו). ואכן על פי סדרי הדין בבית הדין ניתן לקיים דיון בדיין יחיד, בהסכמת הצדדים מראש, וכך נעשה גם במקרה זה. התובע אף לא טען דבר לאחר הדיון. העלאת טענה כזו לאחר שכבר ניתן פסק דין אינה סבירה ואינה מתקבלת.
ג. החלטה
אני דוחה את בקשת רשות הערעור, ופסק הדין עומד על מכונו. ניתן ביום יב׳ בתמוז תשע״ג, 20 ביוני 2013
הרב יוסף כרמל, אב"ד