הגשת תביעה צור קשר עם בית הדין לתשלום אגרה
ארץ חמדה

מחלוקת בין עובד למעסיק האם הוא עובד או נותן שירותים 71030

תקציר

התובע עבד בישיבה שמנהלה הוא מר חיא, תנאי העסקתו שונו כמה פעמים, עד שב-20.12.09 הוא קיבל מכתב פיטורין, שלאחריו הוא לא עבד בפועל. לטענתו יש להגדירו כשכיר עד לתאריך 20.1.10 ולשלם לו את כל הזכויות הסוציאליות הנובעות מכך. לטענת הנתבעת בתקופה הראשונה העובד לא היה מוגדר כשכיר אלא כעצמאי משום שהוא עבד בזמנים שונים, וכמו כן הוא נתן חשבוניות, והיה חופשי לקבוע את לו"ז העבודה, כמו כן סיום העבודה הוא 20.12, ישנם תביעות נוספות על מרכיבי שכר נוספים - נסיעות, שעות נוספות, פדיון ימי חופשה, דמי הבראה ופיצויי פיטורין. נפסק שעל הישיבה הנתבעת להעביר לעובד התובע סך הכל 7,703 ₪ כהשלמות שכר ופיצוי על פיטוריו.


פסק דין

בעניין בין

עובד תחזוקה ונקיון בישיבה                  (להלן: התובע)

לבין

מר חיא מנהל ישיבה                            (להלן: נתבע 1)

ישיבה                                               (להלן: הנתבעת)

הצדדים קבלו את הח"מ כבוררים הן לדין והן לפשרה, וחתמו על הסכם בוררות כנדרש.

ביה"ד קיים דיון בנוכחות הצדדים. כמו"כ הוגשו לביה"ד כתבי טענות ומסמכים שונים.

לא נפרט בפסק הדין כל טענה וכל פרט ופרט שנטענו בפנינו אלא רק את עיקרי הדברים.

העובדות:

        א.        בתאריך 26.10.2008 נחתם הסכם בין הצדדים. בשם הנתבעת חתם נתבע 1. ע"פ ההסכם תחלת עבודת התובע עבור הנתבעת הוא בתאריך 07.10.2008. שכרו של התובע יהיה 7,000 ₪ עבור 100 ש"ע. ההסכם מכיל פרטים נוספים. בהמשך פסה"ד נתייחס לחלקים הנצרכים לצורך הכרעתנו.

         ב.        התובע קבל את שכרו ע"פ ההסכם הנ"ל, והמציא חשבוניות כנדרש ע"פ ההסכם.

         ג.         במהלך חדש פברואר 2009[1] החל התובע לעבוד גם כעובד נקיון עבור הנתבעת.[2] החל מחדש זה קבל התובע תלושי שכר בסכומים שונים. התלוש האחרון הינו עבור ינואר 2010.

         ד.        בתאריך 20.05.2009 הסכימו[3] הצדדים על שינוי תנאי ההעסקה והשכר. ע"פ ההסכם החדש הועסק התובע במשרה מלאה בחדשים יוני ואוגוסט 2009, ובחצי משרה בחדש יולי 2009. שכרו יהיה 7,000 ₪, ו 3,500 ₪ בהתאמה.

        ה.        ע"פ ההסכם החדש, החל מחדש ספטמבר 2009 שכרו של התובע יהיה 5,000 ₪ לחדש עבור 12 חדשים. כאשר בתקופת הקיץ זכאי התובע לחופשה בת חדשיים. במידה וידרש התובע לעבוד בתקופת החופשה, שכרו יהיה 35 ₪ לש"ע בתחום הנקיון, ו 70 ₪ לש"ע בתחום האחזקה. כן יהיה זכאי התובע להחזר נסיעות בסך 200 ₪ לחדש (לא עבור החופשה) + פנסיה וימי מחלה כחוק + ביטוח.

          ו.          ההסכם הנ"ל מפרט את הנדרש מהתובע במסגרת עבודתו, וכולל עבודה בימי שישי או במוצ"ש. ההסכם מכיל פרטים נוספים. בהמשך פסה"ד נתייחס לחלקים הנצרכים לצורך הכרעתנו.

         ז.         בחדש אוקטובר[4] נתבקש התובע ע"י נתבע 1 להגיש דו"ח שעות עבור חדש ספטמבר. התובע הגיש את הדו"ח הנ"ל. דו"ח שעות הוגש גם בחדשים הבאים. המשכורות בתקופה החל מספטמבר 2009 מושפעות מדיווחי השעות הנ"ל.

        ח.        התנהלות זו, תשלום המושפע מדיווח שעות, אינה ע"פ ההסכם שהוזכר לעיל. הצדדים חלוקים בשאלת הגורם לשינוי, משמעותו, ותוצאותיו.

        ט.        בתאריך 20.12.2009 נמסר לתובע (ע"י נתבע 1) מכתב פיטורין מאת הנתבעת (בחתימת נתבע 1).

          י.          דא עקא שנפלה שגיאה מהותית במכתב זה. במכתב הנ"ל, שנכתב כאמור בתאריך 20.12.2009 נאמר: "...סיום עבודתך בישיבה יכנס לתוקף בהתאם לחובתנו למתן הודעה מוקדמת, בתוך חודש מיום זה, קרי יום ראשון 20.12.2009".[5]

       יא.       התובע לא עבד בפועל עבור הנתבעת אחרי קבלת מכתב הפיטורין.

הטענות:

       יב.       לטענת התובע יש לראותו כעובד שכיר לכל דבר וענין, כולל כל הזכויות הסוציאליות הנגזרות מכך (גמול שעות נוספות, נסיעות, פיצויי פיטורין, זכות הודעה מוקדמת, חופשה שנתית, דמי הבראה, פנסיה) החל מתחילת עבודתו עבור הנתבעת. כלומר החל מתאריך 07.10.2008. ועד לתום חודש ממועד מסירת הודעת הפיטורים. כלומר עד לתאריך 20.01.2010.

        יג.        לדבריו, יש לראותו כשכיר כנ"ל במשך כל התקופה הנ"ל, ולא כקבלן, מהטעמים הבאים: עבודתו הייתה אצל הנתבעת, בפיקוחה, המדובר בעבודה אישית, השתלבותו במערך הארגוני, התשלום היה לפי שעות, כך מחוייב מההסכם בין הצדדים.

       יד.       הנתבעת מסכימה כי יש לראות את התובע כעובד שכיר של הנתבעת, אולם רק החל מתאריך 10.02.2009. [6] לדבריה, מעמדו של התובע היה בתקופה מסויימת כפול: שכיר עבור עבודת הנקיון. ועצמאי עבור עבודת האחזקה. כמו"כ טוענת הנתבעת כי תאריך סיום העבודה (ומעמדו כשכיר) הוא לכל המאוחר 20.12.2009, ובעצם אף קודם לכך, היות וחזר לעבוד "לפי שעות" למרות ההסכם החדש שבין הצדדים.

       טו.       לדברי הנתבעת, יש לראות את התובע כקבלן בתקופה 07.10.2008 – 10.02.2009 מהטעמים הבאים: היה רשאי לעבוד בעבודות שונות במקביל לעבודתו אצל הנתבעת, היה חופשי לקבוע את לו"ז ביצוע העבודה, נתן חשבוניות. הנתבעת גם הגיבה לנמוקי התובע בענין, שהוזכרו לעיל.

       טז.      התובע דורש לקבל, לטענתו בהתאם לחוק, דמי נסיעות לפי 7.2 ₪ ליום לתקופה שבין 07.10.2008 לבין 31.05.2009, עבור הימים בהם עבד. וכן דמי נסיעות, ע"פ ההסכם שביניהם, לתקופה שבין 01.06.2009 לבין 20.12.2009 לפי 200 ₪ לחדש, למעט חלק מתקופת החופשה. כל הנ"ל בניכוי הסכומים שכבר שולמו לו.

        יז.        הנתבעת כופרת בחובת תשלום הנסיעות, היות והתובע גר בסמיכות מקום. אולם מסכימה לפנים משורת הדין לשלם סך 7.2 ₪ ליום עבור 201 ימי עבודה.[7] לדבריה הסעיף בהסכם החדש הנוקב בסכום 200 ₪ לחדש הוא עבור נסיעות מיוחדות שהתובע היה אמור לנסוע עבור הנתבעת. אולם היות ובפועל נסיעות אלו לא בוצעו – אין היא חייבת בתשלום הנ"ל.

       יח.       התובע דורש לקבל תמורה עבור שעות נוספות, ע"פ החישוב שערך. על פי חישוב זה יש לשלם 150% לשעת עבודה ביום מנוחה (העבודה במוצ"ש).

       יט.       הנתבעת טוענת כי שכרו של התובע הוא שכר גלובלי הכולל בתוכו את התשלום עבור "שעות נוספות". עוד טוענת הנתבעת, כי היות והתובע קבע לעצמו מתי לעבוד – אינו זכאי ל"שעות נוספות" שכן היה יכול לחלק את העבודה באופן שלא יזדקק לעבוד "שעות נוספות". כמו"כ טוענת הנתבעת כי חישוב זה שערך התובע הינו "מנופח".[8]

         כ.         הנתבעת מסכימה עקרונית כי התובע זכאי לתשלום בשיעור 150% עבור עבודה ביום המנוחה, אולם היא חולקת על כמות השעות המופיעות בחישוב שערך התובע.

      כא.      אולם בשל ההפרש הקטן שבין עמדות הצדדים, ומתוך רצון ש"לא להלאות את בית הדין הנכבד בתילי תילים של חישובים סבוכים על קוצו של יוד", מסכימה הנתבעת לקבל את דרישת התובע בענין גמול עבור ש"נ ושעות עבודה ביום מנוחה בסך 1485.88 ₪. בית הדין מודה לנתבעת על התחשבותה בו...

      כב.      התובע דורש לקבל את שכרו גם עבור התקופה שבין 01.01.10 לבין 20.01.10 היות שלדבריו הוא זכאי לתקופת הודעה מוקדמת, ע"פ חוק, בשיעור של 30 ימים.[9] לדבריו כך עולה אף ממכתב הפיטורין שקיבל.

       כג.       הנתבעת טוענת כי התובע אינו זכאי כלל ל"הודעה מוקדמת" היות והחוק קובע כי במקרה והפיטורים נעשו בנסיבות שאינן מזכות בפיצויי פיטורין, אין חובת הודעה מוקדמת.[10]

      כד.      עוד טוענת הנתבעת כי אף לו היתה חלה עליה חובת הודעה מוקדמת, הרי שמשכה של תקופה זו קצר בהרבה. הן משום שלטענתה תחילת עבודתו היתה כקבלן ולא כשכיר וכנזכר לעיל. והן משום שלטענתה בחלק מתקופת היותו שכיר היה "עובד שעתי" שתקופת ההודעה המוקדמת ביחס אליו קצרה יותר.

      כה.      הצדדים הביאו ראיה (כל אחד לשיטתו) לטענותיהם, מהמסמכים שהוגשו לביטוח הלאומי ומתשובת הביטוח הלאומי.

        כו.       הנתבעת טוענת כי במכתב הפיטורין נפלה טעות. לדבריה פירוש המכתב הוא כי פיטוריו חלים לאלתר, ולא שנתנת לו הודעה על פיטוריו בעוד חדש. ואף אילו כדברי התובע שמדובר למעשה על הודעה מוקדמת, מדוע לא הגיע התובע לעבודה בתקופה זו? ומשכך, אינו זכאי לשכר עבור התקופה הנ"ל.

       כז.       התובע דורש לקבל פיצויי פיטוריו בסך 6,000 ₪ - גובה משכורתו, לטענתו, בעת פיטוריו. לדבריו היות ועבד מעל שנה, קמה לו הזכות לפיצויי פיטורין.

      כח.      עוד מוסיף התובע, כי אף אם נקבל את טענת הנתבעת כי בתקופה שבין 07.10.2008 לבין 31.01.2009 מעמדו היה כשכיר הרי שעבד כמעט שנה. ויש לראות את פיטוריו כנסיון להתחמק מתשלום פיצויי פיטורין.[11]

      כט.      הנתבעת טוענת כי התובע פוטר מפני שנתפס גונב רכוש השייך לישיבה.[12] ומשכך אינו זכאי לפיצויי פיטורין. עוד טוענת התובעת, כי בכל מקרה תקופת עבודתו של התובע קצרה משמעותית משנה. הן מטעם שתחילה עבד כקבלן. והן מטעם שהמועד בו פוטר הוא 20.12.2009, ולפיכך אינו זכאי לפיצויי פיטורין.

         ל.         התובע מכחיש את הגניבה מכל וכל, וכן את כל החשדות הנוספים שעלו נגדו. לדבריו, טענות אלו נעדרות ממכתב הפיטורין, לא נאמרו בעת הפיטורין, אלא "התעוררו" חדשים רבים לאחר הפיטורין[13].

      לא.      התובע רואה בהאשמות נגדו – לשון הרע. ולפיכך הוא תובע פיצוי בסך 10,000 ₪ + כל נזק עתידי אם יתברר שישנו כזה כתוצאה מהשמצתו ע"י הנתבעים. כן דורש התובע לחייב את הנתבעים להתנצל בכתב על האשמתו זו.

      לב.      הנתבעת, טוענת, כי לא הוציאה דיבת התובע רעה, וכי נתבע 1 לא סיפר לאיש על החשדות ועל נסיבות הפיטורין.

       לג.       עוד דורש הנתבע פיצוי בסך 6,000 ₪ עבור פיטוריו ללא קיום שימוע. הנתבעת טוענת כי כלל אינה חייבת לקיים שימוע לפני פיטורין. במיוחד לא בנסיבות שהביאו לפיטורי התובע, ולאור משך העסקתו הקצר. לדבריה, נמנעה מכך (אף אילו הייתה חייבת) מפאת כבודו של התובע. ובכל מקרה, לטענתה, לא נגרם לו כל נזק מאי קיום השימוע.

      לד.      הצדדים מודים שמגיע לתובע פדיון ימי חופשה. אלא שהם נחלקים על גובה הסכום. לטעמו של התובע, כאמור לעיל יש לראותו כשכיר החל מתאריך 07.10.2008 ועד לתאריך 20.02.2010. לטענתו, שכרו לצורך חישוב ימי החופשה הוא 6,000 ₪.

      לה.      הנתבעת טוענת, כאמור לעיל, כי תקופת היות התובע שכיר הזכאי לחופשה הינה החל מתאריך 10.02.2009 ועד לתאריך פיטוריו – 20.12.2009. ובנוסף טוענת הנתבעת כי ימי חופשה אינם ניתנים לצבירה משנה לשנה, ללא הסכמת המעסיק.[14]

        לו.       התובע טוען כי היות ועבד למעלה משנה הרי שזכאי הוא לדמי הבראה. הנתבעת, כאמור לעיל, חולקת על משך תקופת העסקתו של התובע כשכיר, לטענתה, היות ומשך העסקתו כשכיר היה פחות משנה – אינו זכאי לדמי הבראה.[15]

       לז.       התובע טוען כי ההסכם החדש מחייב את הנתבעת להעסיקו במשך שנה שלמה. והיות ופוטר לפני תום השנה, על הנתבעת לשלם את יתרת שכרו עד תום השנה. אולם היות והתובע מצא עבודה בהמשך השנה, הרי שנזקיו קטנו בהתאם. לטנתו, מגיע לו שכר של 2.35 חדשים ע"פ ההסכם החדש.

      לח.      הנתבעת טוענת כי ההסכם עימו בוטל, היות וחזר לעבוד לפי שעות. בנוסף, טוענת הנתבעת, מעשי התובע שהביאו לפיטוריו הם למעשה הפרת ההסכם. ולפיכך על התובע לשאת בתוצאות מעשיו. יתר על כן, לטענתה, היות והתובע קבל דמי אבטלה מהביטוח הלאומי עבור התקופה שבין פיטוריו לבין התחלת עבודתו במקום החדש. ממילא לא ניזוק כלל. ולמצער, יש לקזז מתביעתו בסעיף זה את דמי האבטלה.

      לט.      התובע דורש לחייב את הנתבעת בהוצאותיו בסך 3946.41 ₪.

        מ.        הנתבעת טוענת כי היות והתביעה כולה הינה קנטרנית, ומכילה דברי שקר, טענות סרק וכד', יש לחייב את התובע בהוצאותיה בסך 8,120 ₪[16] .

      מא.     הצדדים מסכימים כי יש לקזז מסכום התביעה את ששולם לתובע לאחר הפסקת עבודתו אצל הנתבעת.

      מב.      נתבע 1 טוען כי כל פעולתיו בנדון היו מטעם הנתבעת וכמנהלה. וע"כ אין מקום לתביעה אישית נגדו.

דיון:

      מג.      טענות הצדדים כי רבו, ולנו לא נותר אלא להזכיר כי פסה"ד לא יכלול התייחסות אלא לנצרך ולהכרחי.

      מד.      נפתח בטענה האחרונה. למעשה אין צורך להכריע בענין, היות שבמהלך הדיון, הודה התובע כי צירופו של נתבע 1 כנתבע אינו מחמת התביעה הכספית אלא מהרצון לחייב את נתבע 1 לא להפיץ את דיבתו של התובע רעה. ב"כ התובע אמר מפורשות כי "מבחינה כספית די לו בניהול התביעה כנגד הישיבה".

      מה.     ולפיכך אנו דוחים על הסף את כל התביעות כנגד נתבע 1[17].

       מו.       אנו מצווים בזה הן על הצדדים, הן על ב"כ והן על נתבע 1 להזהר שבעתיים באיסורי רכילות ולה"ר. ולא להוציא דיבת התובע רעה.

       מז.      נפנה תחילה לשאלת הגדרת היחסים בין התובע לנתבעת. נתחיל במחלוקתם בענין הגדרת היחסים ביניהם בתקופה שבין התאריכים 07.10.2008 – 10.02.2009[18].

      מח.     אין עלינו להכריע האם דינו של התובע כפועל או כקבלן ע"פ ההלכה,[19] באשר הזכויות הנתבעות הן מכח חוקי העבודה. וא"כ עלינו לבדוק האם התובע זכאי לזכויות אלו.

      מט.     חוקים אלו נקלטו בהלכה לא רק מצד "דינא דמלכותא" [20] אלא מצד הכלל הגדול בדיני פועלים: "הכל כמנהג המדינה". כלל זה יסודו במשנה[21] ובגמרא[22], ונפסק להלכה בשו"ע[23] [24]. אמנם אין זו "קליטה עיוורת" ראשו על כרעיו ועל קרבו לכלל החוקים, אלא רק אלו שיהיו בבחינת "מנהג המדינה". אמנם כאשר הזכויות הנתבעות הינן מכח חוקי המדינה יש לחוקי המדינה משקל רב בהכרעת הדין. לעומת זאת לפסיקת בתי הדין לעבודה, משקל פחות, אא"כ השפיעו בפועל על המנהג המקובל.

         נ.         הצדדים ציינו בדבריהם למבחנים המקובלים: מבחן הפיקוח והכפיפות – צודקת הנתבעת בדבריה, כי פיקוח מינימלי קיים גם ביחס לקבלן. וע"כ לפי מבחן זה מעמדו של התובע – קבלן.

       נא.      מבחן המציאות הכלכלית – במקרה דנן, התובע היה רשאי לעבוד גם עבור אחרים באותה תקופה. סיכויי רווח והפסד – במקרה דנן, הובטחה לתובע כמות מינימלית של עבודה. העבודה בוצעה בחלקה בכלי התובע ובחלקה בכלי הנתבעת.

       נב.       מבחן הקשר האישי – ההסכם הוא בפירוש בין התובע באופן אישי ולא כקבלן שירותים. ולפ"ז מעמדו כשכיר. אולם מלבד שאין זה מבחן מכריע, לא ברור שהנתבעת היתה מסרבת לביצוע העבודה ע"י אחר.

       נג.       מבחן ההשתלבות – הצדדים כמובן טענו כל אחד לשיטתו. לענ"ד בסופו של דבר יש לקבוע כי ע"פ מבחן זה, מעמדו של התובע כקבלן. הן מהפן השלילי, היות שלתובע היתה אפשרות לעבוד ולספק שירותי אחזקה לגורמים נוספים.[25] והן מהפן החיובי, עבודת אחזקה אינה בהכרח חלק מהאירגון – ישיבה. בהחלט ניתן להפריד בין הישיבה, ובין ביצוע עבודות האחזקה.

       נד.       מקום ביצוע העבודה – במקרה דנן, אין אפשרות לבצע את עבודות האחזקה מחוץ למבנה הנתבעת. וממילא מקום ביצוע העבודה לא ילמד דבר על הגדרת היחסים בין התובע לנתבעת.

       נה.      מבחן שעות העבודה – מחד התובע התחייב לעבוד כמות מסויימת של שעות, מאידך התובע היה רשאי לעבוד בכל עת שיחפוץ. נראה כי הנתבעת היתה מעונינת יותר בתוצאה ולא בעבודה. אלא שקשה להגדיר עבודות אחזקה באופן אחר מאשר שעות. במיוחד כאשר הגדרת השעות היתה חודשית ולא שבועית או יומית. וע"כ הדעת נוטה, ע"פ מבחן זה לראות את העובד כקבלן. אם כי עדיין יש ספק בקביעה זו (לפי מבחן זה).

        נו.        גם העובדה שהתשלום נעשה עבור חשבוניות, מטה את הדעת שלפנינו קבלן ולא שכיר. אמנם מבחן זה אינו מכריע. אך חזי לאיצטרופי.

        נז.       אם נוסיף את העובדה שלשון ההסכם בין הצדדים היתה: "Yeshivat-- commits to a minimum of NIS 7,000 (including VAT) to cover 100 hours of work. Wage is received as an independent worker and a receipt wil be provided. After 90 hours of work have been completed, the situation will be evaluated and if acceptable, the worker will become a salaried employee of Yeshivat --," [26]

       נח.      אמנם במקרים רבים, אין לשון ההסכם מכריעה כאשר היא עומדת בניגוד למציאות. אולם במקרה שלפנינו, כאשר הלשון ברורה, והמציאות אינה ברורה לחלוטין (וכאמור לעיל, לפי רוב המבחנים, אף נוטה לעולה מלשון ההסכם), יש להתחשב בלשון ההסכם.

       נט.      לכן, מכל האמור לעיל אנו סבורים כי מעמדו של התובע בתקופה שבין 07.10.2008 לבין פברואר 2009 הינו כשל קבלן עצמאי.

        ס.        מאחר שבאנו לידי מידה זו, אנו מקבלים את עמדת הנתבעת שיש לראות בתאריך 10.02.2009 את תאריך תחילת היות התובע עובד שכיר של הנתבעת. היות ועמדת התובע המבקש לראות בתאריך 01.02.2009 כתאריך תחילת העבודה[27] מבוססת רק על התאריך הנקוב בתלוש. הנתבעת הסבירה כי תאריך זה הינו נוהל בלבד מבחינתה, ולא תאריך התחלת העבודה בפועל. אף התובע, לא טען כי החל בעבודת הנקיון (שבגינה הפך להיות שכיר ובגינה הוצאו לו תלושי שכר) מתחילת החדש. אלא רק כי יש לראות בתאריך הנקוב בתלוש כתאריך הקובע. והיות וקבלנו לעיל את עמדת הנתבעת כי רק משהחל התובע בעבודת הנקיון הפך לשכיר, הרי שיום התחלת עבודתו בנקיון הוא היום הקובע – 10.02.2009[28].

      סא.     נפנה כעת לסוגיית סיום ההעסקה – הפיטורין.

      סב.      מכתב הפיטורין נושא תאריך 20.12.2009. המכתב נמסר בתאריך הנ"ל. כאמור לעיל נפלה טעות במכתב זה. ע"פ הנסיבות שהתבררו בפנינו, הן מכתבי הטענות ונספחיהם, והן מדברי הצדדים בדיון בפנינו, עולה כי כוונת הנתבעת היתה לפיטורים לאלתר.

      סג.      אמנם לכאורה הנתבעת מודה במכתב זה בחובת ההודעה המוקדמת, [29] [30] אלא שאם כך, עולה השאלה מדוע התובע לא המשיך לעבוד אחרי קבלת מכתב זה? זאת ועוד, אף אם נאמר שאכן הנתבעת מודה בחובת ההודעה המוקדמת, היות והתאריך הננקב במכתב – שגוי, יש צורך להחליט מהו התאריך הנכון.

  סד.      חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות התשס"א-2001 קובע:

"עובד במשכורת זכאי להודעה מוקדמת לפיטורים, כמפורט להלן:

(1) במהלך ששת חודשי עבודתו הראשונים - של יום אחד בשל כל חודש עבודה;

(2) במהלך התקופה החל בחודש השביעי לעבודתו עד תום שנת עבודתו הראשונה - של 6 ימים, בתוספת של יומיים וחצי בשל כל חודש עבודה בתקופה האמורה;

(3) לאחר שנת עבודתו הראשונה - של חודש ימים".

      סה.     והיות וקבענו את 10.02.2009 כתחילת עבודתו של התובע כשכיר, הרי שזכותו לקבל הודעה מוקדמת של 17 יום לכל היותר. אולם אף זה רק אם אכן הופיע לעבודה. דבר שלא קרה במקרה שלפנינו. וע"כ לכאורה, הפסיד התובע את שכרו. אמנם התובע טוען כי עשה כן ע"פ הוראות הנתבעת. וא"כ זכאי הוא לשכרו עבור 17 יום הנ"ל. עבור 10 ימים מתוך הנ"ל (יתרת חדש דצמבר 2009) מודה התובע כי קבל את שכרו. התובע מודה בקבלת 2370 ₪ בחדש ינואר 2010 וטוען ליתרת חוב לפי חשבונו של 1,501 ₪. אולם כאמור אנו מקבלים את חשבונה של הנתבעת 17 ימי הודעה מוקדמת בלבד. ולפיכך תביעתו בענין היתרה נדחית. לענין טענות הנתבעת לפטור כולל מחובת ההודעה המוקדמת, ע' להלן.

לעניין פיצויי הפיטורין.

גם אם נקבל את עמדת התובע שתאריך הפיטורין הוא 20.01.2010 הרי שהתובע עבד פחות משנה אצל הנתבעת ולפיכך אינו זכאי לפיצויי פיטורין. ק"ו אם נחליט שתאריך הפיטורין הוא בתום 17 ימי הודעה מוקדמת, כלומר בתאריך 07.01.2010 ובוודאי אם נקבע כי תאריך הפיטורין הוא 20.12.2009.

       סו.       אמנם החוק קובע כי:

"פיטורים סמוך לפני סוף שנת עבודה ראשונה, יראו אותם - אם לא הוכח היפוכו של דבר - כאילו נעשו מתוך כוונה להימנע מחובת תשלום פיצויי-פיטורים ואין פיטורים כאלה פוגעים בזכות הפיצויים."

       סז.      אולם במקרה הנדון הוכח כי הפיטורים לא נעשו מתוך כוונה להמנע מתשלום פיצויי-פיטורים. וע"כ לכאורה התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורין.

      סח.     אכן, היות ותשלום פיצויי פיטורין הפכו להיות נורמה מקובלת (במידה וקיימת זכאות זו), הרי ששלילתם הינה בעלת משמעות מעבר לאי תשלום הפיצויים. ר"ל אי תשלום פיצויים עלול להתפרש ככתם בעברו של העובד. במיוחד בנדון שלפנינו, באשר הנתבעת העלתה טענות קשות כלפי התובע, ואף האשימה אותו בגניבת רכוש ועוד. ולטענתה התנהגותו זו של התובע פוטרת אותה אף לפי החוק מתשלום פיצויי פיטורין ואף מחובת הודעה מוקדמת.

      סט.     ובכן, טענות הנתבעת: בענין המפתחות, ניפוח שעות, "דיבור" עם תלמידים, גניבת / שאילת ציוד ועוד כהנה וכהנה, ובמיוחד טענת גניבת הרכוש (חבילת נקניק!!) – לא הוכחו בפנינו[31].

         ע.        התנהלות הנתבעת בענין זה, ובמיוחד העובדה כי טענת הגניבה לא נאמרה לתובע בעת פיטוריו, אלא רק במכתב וזמן רב לאחר מכן, ראויה לביקורת. ויש לכך אף השלכות לענין ההוצאות וכדלקמן.

      עא.      אמנם יש להדגיש כי זכותה של הנתבעת לפטר את התובע בגלל חשדות אלו (ולא רק בגללם). וכפי שנפסק בשו"ע[32]:

"הגה: וכן מי שיש לו משרת, וחושש שיגנוב לו, יוכל להוציאו קודם זמן השכירות; ואם מסרב, יוכל להכותו עד שיצא".

      עב.      ע' גם בשו"ת "שבות יעקב"[33] הכותב, וז"ל:

"בעל הבית אחד ששכר שפחה עברית לשמשו ואח"כ נודע לו שהיא מוחזקת לגנבנית אם הבעל הבית יוכל לחזור בו או לא...תשובה...בנדו' שלפנינו דאיכא מום וחסרון גדול כזה כי אי אפשר להשתמר ממנה כי אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת וגדולה מזו מצינו בש"ס דב"ק פ"ג דף כ"ח ע"א בעבד עברי מנין לנרצע שכלו לו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת וחבל ועשה בו חבורה דפטור וקאמר בש"ס הכא במאי עסקינן בעבדא דגנבא ופרש"י דאיכא פסידא ובשביל כן יכול לחזור בו...".

       עג.      אמנם בערך שי[34] כ' שצריך לברר בעדים ואפילו קרובים, או שיש "רגליים לדבר" לפי ראות הב"ד.

      עד.      באופן דומה, ואף מקל יותר כ' בשו"ת "דברי מלכיאל" [35]:

         "וע"ד שנסתפק אם להוציא באמצע הזמן צריך בירור לפני ב"ד שיש מקום לחשוד אותו. הנה פשטות לשון המרדכי פי' המניח והרמ"א בסי' תכ"א ס"ו משמע דסגי רק אם הוא חושש לגניבה וא"צ בירור ע"ז...אבל נראה שאין לו רשות לחשדו רק כשראה ממנו דברים שאפשר לחשדו בשביל זה דכן משמע לשון הש"ס בב"ק כ"ח דקאמר שם בעבדא גנבא. משמע שידוע שגנב. ולזה נראה שצריך לברר לפני ב"ד מאיזה צד בא בלבו החשד עליו...".

      עה.      הרי שא"צ "רגליים לדבר" באופן אובייקטיבי, אלא די שיברר מדוע הוא חושד – מדד סובייקטיבי. באופן סובייקטיבי, כפי הנראה אכן חשדה בו הישיבה, ויש לה זכות לפטרו, במיוחד במצב בו השכירות לא הייתה לזמן קצוב.

       עו.       וא"כ אף שזכותה של הנתבעת במקרה דנן לפטר את התובע, אולם פיטוריו ללא תשלום פיצויי פיטורים מינימלים יש בהם בכדי להכתימו שלא כדין[36]. במיוחד, לאור האשמותיה של הנתבעת כלפי התובע, האשמות אשר בפירוש יש בהן בכדי להכתימו, ואשר על כן, ובהסתמך על זכותנו להכריע ע"פ פשרה או שיקול דעת אנו קובעים כי הנתבעת תשלם 1,000 ₪ פיצויי פיטורין לתובע.

      עז.       בהקשר זה ראוי להזכיר את דברי ספר החינוך הכותכ בענין מצות הענקה לעבד עברי, שהיא שורש ויסוד מושג הפיצויים המודרניים[37]:

"משרשי המצוה למען נקנה בנפשנו מדות מעולות יקרות וחמודות, ועם הנפש היקרה והמעולה נזכה לטוב, והאל הטוב חפץ להיטיב לעמו, והודנו והדרנו הוא שנרחם על מי שעבד אותנו ונתן לו משלנו בתורת חסד מלבד מה שהתנינו עמו לתת לו בשכרו, ודבר מושכל הוא, אין צורך להאריך בו....

ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות בזמן הבית, שאין דין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג כמו שכתבתי במה שקדם [מצוה מ"ב], ומכל מקום אף בזמן הזה ישמע חכם ויוסף לקח, שאם שכר אחד מבני ישראל ועבדו זמן מרובה או אפילו מועט שיעניק לו בצאתו מעמו מאשר ברכו השם."

      עח.      לעניין הוצאות נסיעה.

התובע דורש כדלהלן: 496.80 ₪ עבור התקופה 01.10.2008-31.01.2009. תביעה זו נדחית היות ונקבע לעיל כי מעמדו הוא כשל עצמאי.

      עט.      עבור התקופה 01.02.2009-31.05.2009 סך 280.80 ₪. עבור התקופה 01.06.2009-31.08.2009 סך 429.00 ₪. עבור התקופה 01.09.2009-31.12.2010 סך 729.00 ₪. סה"כ 1438.80 ₪.

         פ.        הנתבעת הסכימה לשלם סך 1447.20 ₪. די בכך. [38]

      פא.      לענין דמי הבראה.

התביעה לקבלת דמי הבראה בסך 1,700 ₪ נדחית היות והתובע עבד פחות משנה אצל הנתבעת, וכאמור לעיל. [39]

      פב.      לענין פדיון החופשה השנתית.

התובע דורש סך 5472.73 ₪ ע"פ החישוב המפורט בכתב התביעה. חישוב זה כולל 4 ימי חופשה בשנת 2008, וכן 1,000 ₪ עבור חדש ספטמבר (ע"פ ההסכם החדש), וכן 12.4 ימי חופשה עבור שנת 2009.

       פג.      כאמור לעיל, תחילת עבודתו של התובע כשכיר הינה בתאריך 10.02.2009. וממילא נדחית תביעתו ביחס לימי חופשה עבור שנת 2008. [40]

      פד.      כמו"כ טועה ב"כ התובע בצורת חישוב כמות ימי החופשה ופדיונם. וצודקת ב"כ הנתבעת בחישוב הנ"ל. למעשה ההבדל בכמות ימי החופשה בין הצדדים הוא קטן. (12 – 12.4 ימים). [41] הסכמת הנתבעת לשלם סך 2,802 ₪ מבטאת את חובה האמיתי בגין פדיון דמי החופשה השנתית.

      פה.      לענין גמול שעות נוספות ותוספת עבור עבודה בימי שישי ומוצ"ש ("ימי מנוחה"). הסכימה הנתבעת לשלם את התביעה בסך 1485.88 ₪.

      פו.       לענין התביעה בסך 6,000 ₪ בגין אי קיום שימוע.

כבר כתבנו לעיל שהנתבעת לא נהגה כראוי בהליך הפיטורין בכך שלא הודיעה לתובע מהי הסיבה האמיתית (לדבריה) לפיטורין. [42] טועה ב"כ הנתבעת בטענתה שאין חובה חוקית לקיום שימוע במגזר הפרטי. אכן זו אינה חובה ע"פ חוק מפורש. אולם חובה זו הוכרה ע"י בתי הדין לדיני עבודה ובתי המשפט בשורה ארוכה של פסיקות כחובה גם ביחס למעסיקים פרטיים[43].

       פז.       אולם בבואנו לדון בשאלת הפיצוי עלינו לשקול אם העדר השימוע גרם לתוצאה שונה. במקרה שלפנינו התובע הסביר את מעשיו באופן שאינם עולים לכדי גניבה. מאידך טענות הנתבעת כלפיו אינן מעטות, וספק רב אם היה בידו לשנות את החלטת הפיטורין, אף אילו היה מתקיים שימוע ראוי, תוך אמירת נימוקי הפיטורין האמיתיים, ובשים לב לזכותה של הנתבעת לפטרו בסופו של דבר, וכפי הנזכר לעיל.

      פח.      בנסיבות הענין ולאור הנ"ל, ולאור העובדה שאכן נתנה לתובע התראה חריפה ע"י נתבע 1 בעקבות "סיפור המפתחות", לענ"ד יש לחייב את הנתבעת בסך 2,000 ₪.

      פט.      התביעה לתשלום 10,000 ₪ + התנצלות בגין לשון הרע – נדחית.

         צ.         לא רק שלא הוכח לביה"ד שנתבע 1 או הנתבעת הוציאו את דיבתו של התובע רעה חלילה. אלא שאף התברר לביה"ד שנתבע 1 והנתבעת נזהרו בכבודו של התובע. חוץ מנתבע 1 שהוא מנכ"ל הנתבעת, ראש הישיבה, ב"כ הנתבעת לא נחשפו מי מעובדי הנתבעת או אחרים למידע שבידי הנתבעת. נזכיר את הידוע לכולם שאין בסיפור הדברים לביה"ד משום לשון הרע.

      צא.      דומה שאף התובע הבין את הדבר. ואנו אכן מצווים על נתבע 1 ועל הנתבעת להמשיך ולהזהר בכבודו של התובע. לא להשמיץ, לרכל, להפיץ וכד' ולו בדל מידע על הנושאים הרגישים שעלו בפנינו, ככל שהדבר נוגע לתובע.

      צב.      התביעה בגין הפרת הסכם ("ההסכם החדש") בסך 12,000 ₪ נדחית.

       צג.       עיון בהסכם מלמד כי אין זה הסכם הקושר את הצדדים לשנה שלמה. אלא זהו הסכם הקובע שכר חדשי ומתייחס גם לצורת התשלום עבור חדשי הקיץ, ולעבודה בחדשי הקיץ, אם תתדרש. [44]

      צד.      לצורך הכרעות הנ"ל לא נזקק ביה"ד להכריע בשאלת תוקפו או החלפתו של "ההסכם החדש" ומעמדו של העובד בחדשים ספט' – דצמ' 2009[45].

      צה.      הוצאות משפט.

לאור דחיית רובה של התביעה אין מקום לחייב את הנתבעת בהוצאות התובע. מאידך, בפירוש לא מדובר על תביעה קנטרנית. ובצירוף הביקורת על התנהלות הנתבעת באשר למסירת סיבת הפיטורין וכנ"ל, לא מצאנו לנכון לחייב את התובע לשאת בהוצאות הנתבעת. ולפיכך:

כל צד ישא בהוצאותיו.

        צו.       עלה בידינו:

1. התביעה בגין הפרת ההסכם לשנה בסך 12,000 ₪ - נדחית.

2. התביעה בגין לשון הרע בסך 10,000 ₪ + התנצלות – נדחית.

3. התביעה בגין אי קיום שימוע בסך 6,000 ₪ - מתקבלת בחלקה. הנתבעת תשלם לתובע סך 2,000 ₪.

4. התביעה לתשלום "דמי הודעה מוקדמת" בסך 1,501 ₪ - נדחית.

5. התביעה לתשלום דמי הבראה בסך 1,700 ₪ - נדחית.

6. התביעה לתשלום פיצויי פיטורין בסך 6,000 ₪ - מתקבלת בחלקה. הנתבעת תשלם לתובע סך – 1,000 ₪.

7. התביעה לתשלום פדיון חופשה שנתית בסך 5,472.73 – מתקבלת בחלקה (בהסכמה). הנתבעת תשלם לתובע סך 2,802 ₪.

8. התביעה להחזר הוצאות נסיעה מתקבלת (בהסכמה) – הנתבעת תשלם לתובע סך 1,447 ₪.

9. התביעה לקבלת גמול ש"נ וגמול עבודה בסופ"ש בסך 1,485.88 ₪ - מתקבלת (בהסכמה).

10. סה"כ על הנתבעת לשלם לתובע סך 8,734.88 ₪.

11. מהסכום הנ"ל יש לקזז סך 1,031 ₪. [46]

12. סך כל התשלומים 7,703.88 ₪.

13. הנתבעת תעביר את הבעלות על קוה"ג / קרנות לידי התובע בניכוי הפרשות המעביד לפיצויים.

החלטות:

אנו דוחים את כל התביעות כנגד נתבע 1 למעט החלטה מספר 4 להלן.

הנתבעת תשלם לתובע סך 7,703.88 ₪ תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין.

הנתבעת תעביר לבעלות התובע תוך 60 יום מיום מתן פסק הדין, את קוה"ג / קרנות הפנסיה, בניכוי הפרשות המעביד לפיצויים. חישוב זה יעשה ע"י מנהל / רואה החשבון של הקרן.

אנו מצווים על הצדדים להזהר בכבוד הצד שכנגד. ומזהירים את הצדדים לא להוציא דיבה על מי מהצדדים. וכן לא לספר ולהפיץ את העובדות הנטענות כלפי התובע.

פסק הדין ניתן ביום ראשון כ"ו באלול תשע"א, 25 בספטמבר 2011.

והאמת והשלום אהבו

______________________

______________________

___________________

הרב ניר ורגון,

דיין

הרב אליעזר שנקולבסקי,

אב"ד

הרב אבישי דוד,

דיין