ט"ו באלול תשפ"ה

8 בספטמבר 2025

תיק מס' 85013

פסק דין

בעניין שבין

- תובע   לבין

- נתבעת

א.         רקע מוסכם

עניינו של פסק דין זה הוא תביעה להשתתפות שווה בתשלום על תיקוני אינסטלציה שנעשו בצנרת המשותפת לדירות הצדדים, בכניסה ב' של רח' ___________ (להלן: "הנכס"). לפני למעלה מעשור, ביצעו הצדדים הרחבות לדירותיהם שבנכס – התובע הרחיב לקומת המרתף, והנתבעת בנתה קומה נוספת על הגג. כתוצאה מעבודות הבנייה השתנה תוואי הצנרת המנקזת מכניסה זו, ממפלס התובע ומטה וכלפי חוץ בדרכה לצנרת הראשית שברחוב, והניקוז של דירת התובע ודירות הנתבעת עוברות בה.

בחודש מאי 2023 אירעה תקלה בצנרת המשותפת של הצדדים, אשר גרמה לזרימת מי ביוב חזרה אל דירתו של התובע. התובע דיבר עם הנתבעת על הצורך בתיקון, והזמין את אינסטלטור א' שביצע שלב אחד של תיקון בעלות של 15,500 ₪. לאחר זמן, קרתה תקלה נוספת והתובע הבין שיש לעשות תיקונים נוספים, ובשל עלותו הגבוה של אינסטלטור א', הוא הזמין את שירותיו של אינסטלטור ב' אשר עשה תיקונים בעלות של 14,000 ₪ .

בינואר 2024 הביאה הנתבעת את אינסטלטור ד' על מנת שיעריך את הנזק ויעזור לעשות פשרה; לדברי ב"כ הנתבעת, אמר האחרון "שנשלם להם 8 אש"ח שזה חצי מחצי שאולי זה פשרה, אבל הוא לא מוכן לבוא להעיד. הוא לא פתח את הקיר כדי לבדוק" (פרוטוקול הדיון, עמוד 3 שורה 1).

ב.         טענות התובע

התובע טוען כי בשל אופייה המשותף של הצנרת, על הנתבעת להשתתף שווה בשווה בעלות התיקונים. לטענתו, הוא יצר קשר עם הנתבעת אשר היתה מודעת לצורך הדחוף בתיקונים, ולא הציעה פתרונות אחרים. התובע בחר באינסטלטור א' באמצעות אתר ייעודי לאיתור בעלי מקצוע טובים. כאשר היה נראה לתובע שחוייב ביותר מדי כסף, התובע נעזר בצוות האתר הנ"ל להוריד את המחיר מ18,500 ₪ ל- 15,500 ₪. בהמשך, כשאירעה סתימה נוספת (סתימת אבנים בצנרת יותר קרוב לחיבור לקו הראשי של הרחוב) חיפש התובע איש מקצוע זול יותר וגם כאן הנתבעת עודכנה בשעת מעשה. לכן, על הנתבעת לשלם 14,750 ₪ לתובע, שזה מחצית מעלות כלל התיקונים.

בנוסף, דרש התובע 5,000 ₪ עבור "עגמת נפש של שנה וחצי של טרטור וסחבת של הנושא".

לאחר הדיון שלח התובע עוד קבלה (מ-28.05.24) מאינסטלטור ג' (אופק אינסטלציה) בגובה 850 ₪, וטען שעל הנתבעת לשלם גם מחצית ממנה, ובנוסף, השתתפות בסך 125 ₪ עבור חצי אגרת 'בית דין אחר' שפתחו בו תביעה לפני הגעתם לבית דין זה, שלבסוף הנתבעת סירבה להתדיין בפניו, על אף שבתחילה אמרה לתובע שייתבע היכן שירצה.

ג.          טענות הנתבעת

הנתבעת, באמצעות בא כוחה, טענה שיש לפוטרה מכמה סיבות, חלק מהן מקיימות עילה לפטור גורף, וחלק לפטור חלקי. ואלו הן: א) הליקויים נבעו מטעויות הנדסיות שביצעו עובדי התובע כאשר עשו את ההרחבות לפני מספר שנים. יש לציין שנראה שאין היתר בניה תקין להוספות הצנרת של התובע. ב) התשלום לאינסטלטור א' היה מוגזם, ובודאי יותר מהמקובל, והשכנים סיפרו שהוא נוכל. כמו כן, התיקון שלו היה רשלני, והוא עשה נזקים לתובע. ג) התיקון השני לא היה נצרך בכלל. הדברים התבררו ע"י התיעצות עם אינסטלטור ה' שהגיע למקום מטעמו. ד) הקבלות שהוצגו חסרות פרטים, כגון מספרי שיקים, והמספרים אינם מסתדרים. ה) למרות שהנתבעת ידעה שמזמינים אינסטלטור, היא לא ידעה שמדובר בסכומים בגובה כזה, והיא לא אישרה כל הוצאה. ו) לתיקון במנהול הראשון היו עוד שותפים שהתיקון נוגע אליהם, כי גם הם מחוברים אליו.

לדבריה, לגבי הקבלה האחרונה שנוספה לאחר הדיון, לא צריכים להתייחס למשהו שלא מוזכר בכתב התביעה ולא הובא בדיון, והנתבעת לא יודעת על מה מדובר, ולגבי אגרת 'בית דין אחר', היא טוענת שרצתה להתדיין בפני בית דין זה בשל סדרי הדין שלו.

ד.         הצעת פשרה

בית הדין ראה לנכון כי מחלוקת זה צריכה להסתיים בפשרה, ממספר טעמים, ועל כן בסיום הדיון הוצעה על ידי בית הדין הצעת פשרה לצדדים, וניתנה להם ארכה של מספר ימים לשקול את ההצעה ולהשיב. הפשרה שבעיקרה היתה מקובלת על שני הצדדים, לא התקבלה בגלל מחלוקת לא פתורה על פרטים יחסית קטנים. משהצעת הפשרה לא התקבלה על דעת שני הצדדים – היא לא הבשילה לכדי הסכמה מחייבת.

ה.         נושאי הדיון

1.         האם שכנים מחויבים להשתתף באופן שווה בעלויות תיקון צנרת משותפת ובפרט שהיתה הסכמה לכך?

2.         האם יש סמכות לבית הדין לפסוק פשרה כשהצדדים לא הסכימו לפשרה?

3.         מהם השיקולים שעל בית הדין לשקול בבואו לפסוק פשרה מן הדין?

4.         מהי הפשרה הנכונה במקרה זה?

5.         האם הנתבעת חייבת בהוצאות הזמנה של בית הדין הראשון לאחר חזרה מההסכמה?

6.         האם יש לחייב את הנתבעת בתביעה שנובעת מהקבלה שהוגשה באיחור?

7.         האם יש לחייב במקרה זה בגין עגמת נפש?

דיון

ו.          האם שכנים מחויבים להשתתף באופן שווה בעלויות תיקון צנרת משותפת ובפרט שהיתה הסכמה לכך?

נפסק בשו"ע חו"מ (קסא,ו) ע"פ ברייתא במסכת בבא מציעא (דף ק"ח עמוד א'):

"חמש חצרות השופכות מים לביב אחד ונתקלקל, צריכים לסייע לתחתונה. נמצאת עליונה מסייעת לכולן ואין שום אחת מסייעת לה, והתחתונה אינה מסייעת אלא כנגד חצרות"

במקרה של תקלה בצנרת המביאה לעליית הביוב לדירות התחתונות, יש לדמות נידון זה לחלק הראשון בדברי המחבר, שלפיו כל הדיירים חייבים להשתתף בתיקון. אף אם נרצה לדמותו לחלק השני, עדיין יש לחייב את כלל הדיירים בהשתתפות, כמבואר בערוך השולחן (קסא, ו):

"עכשיו נשתנו עשיית הביבים וכשיש איזה מעצור מתקלקל כל החצר. וצריכים כולם ליתן כשנתקלקל באיזה מקום שהוא וכן המנהג".

נמצינו אם כן למדים, שבתיקון צנרת משותפת שמשרתת את כלל הדיירים, חובת ההשתתפות היא על כלל הדיירים.

יתר על כן, ההלכה מכירה בעקרונות "מנהג המדינה" ו"דינא דמלכותא דינא", ואין מקום להאריך בזה כאן, ולפיהם חוק המדינה מחייב בחלק מן המקרים (ע' נייר עמדה מס' 17- "מעמדם של חוקי המדינה ושל פסיקת בתי המשפט", מכון משפטי ארץ). על פי סע' 58 לחוק המקרקעין (תשכ"ט-1969) של מדינת ישראל: "בעל דירה חייב להשתתף בהוצאות הדרושות להחזקתו התקינה ולניהולו של הרכוש המשותף ולהבטחת השירותים המחוייבים על פי דין או המקובלים על פי הנוהג", ובמרבית המקרים, צנרת ראשית נחשבת כרכוש משותף. סברה נוספת ובעלת משקל היא, כי רכישת דירה בבית משותף יוצרת הסכמה מכללא בין כלל הדיירים, שלפיה תקלות הנוגעות לצנרת המשותפת תטופלנה במשותף ועל חשבון כלל הדיירים.

העקרונות ההלכתיים מחייבים גם למנוע נזק מחברו. אם הצפה או נזילה מצנרת משותפת גורמת נזק ספציפי לדירה מסוימת, קיימת חובה הלכתית לתקן את הנזק, וכאשר מדובר ברכוש משותף, "המזיק" הוא למעשה כלל הדיירים.

ישנם עוד מקורות שיכולים לנמק את חובת הנתבעת להשתתף בתיקון רכושם המשותף. אכן, הנתבעת בתיק זה הסכימה מראש לביצוע התיקון והביעה נכונות להשתתף בעלותו. לכן, אין צורך לדון בשאלה הזאת מעבר לנ"ל.

לסיכום: על הנתבעת חלה החובה להשתתף הוצאות תיקון הצנרת המשותפת.

עם זאת, לנתבעת ישנן טענות אחרות בנוגע להשתתפותה בתשלום על התיקון, אשר מתמקדות בשתי נקודות עיקריות: 1. מחיר מופרז לאיש המקצוע: הנתבעת טוענת כי התשלום ששולם לאינסטלטור היה מוגזם וכי לא התכוונה ואיננה חייבת להשתתף בעלויות מופרזות. 2. התיקונים היו בעייתיים: הנתבעת סבורה כי התיקון הראשון היה רשלני, והתיקון השני שבוצע היה מיותר ולא נדרש כלל לפתרון הבעיה.

בנוגע לפעולה של אחד מן השותפים ברכוש המשותף מצינו שפסק בשו"ע (חושן משפט קעו סעיף י):

            "לא ישנה ממנהג המדינה באותה סחורה, ולא ילך למקום אחר... ואם שינה האחד מכל אלו הדברים.. כל פחת שיבא מחמת זה שעבד, חייב לשלם לבדו".

לפיכך יש לדון, בין השאר, האם בנידון זה חרג הדבר ממנהג המדינה המקובל.

נקודה נוספת העומדת לדיון בשלב זה נוגעת לשאלה האם בהסכמתה הראשונית של הנתבעת להשתתף בתיקון, יש בה משום יצירת שליחות המטילה עליה חיוב בתשלומי התובע, וכמו שפסק בשולחן ערוך חושן משפט (סימן קפב סעיף א):

"האומר לשלוחו צא ומכור לי קרקע או מטלטלין, או קנה לי, הרי זה מוכר ולוקח ועושה לו שליחותו וכל מעשיו קיימין, ואין העושה שליח צריך קנין ולא עדים, אלא באמירה בעלמא בינו לבין חבירו".    

אכן ממקור זה עולה כי מספיקה אמירה כדי לקיים את השליחות, אולם מצד שני ברור הדבר כי שליחות זו איננה בלתי מוגבלת וכפי שטענה הנתבעת שאמנם היא הסכימה אך לא לתשלום של סכומים מופרזים וכד'.

טענה זו נתמכת הלכתית (בנקודה זו של דיני שליחות), על פי פסיקת הרמ"א (שם, ג) על פי המהרי"ק:

"מי שצוה לאחד שיתעסק לו באיזה דבר והוא הוציא עליו הוצאות, אם הוציא עליו יותר מן הרגילות להוציא על עסק כזה אין צריך להחזיר, דלא אסיק אדעתיה שיוציא כל כך"

כעין זה נידון בספר נתיבות המשפט (ביאורים, שם, סק"ג), וזאת על פי פסיקת חז"ל בכמה מקומות גבי דיני שליחות "לתקוני שדרתיך ולא לעוותי" (השליח מוסמך לעשות רק דברים המועילים למשלח (כתובות דף צ"ט עמוד ב')).

משמעות הדברים היא שאף על פי שהסכמה לתיקון יוצרת שליחות מחייבת, שליחות זו מוגבלת להיקף ההוצאות המקובלות למקרה הספציפי. אם עלות התיקון היה יחסית נמוך, כגון אלה שעושים לשחרר סתימה מקומית ותקופתית, יתכן שהיה אפשר לפרש את תגובת הנתבעת כנתינת יד חופשית לתובע לשלם לאינסטלטור ולקבל החזר על מחצית התשלום ממנה, אולם כאשר ההוצאות התבררו כגבוהות ביחס לרוב תיקוני אינסטלטור, דרושה הוכחה הן לנחיצות וחיוניות התיקון המתבצע והן בנוגע לעלות שלו, ובהיעדר הוכחה כזו, אין לחייב את המשלח (הנתבעת) בסכומים החורגים מהרגיל.

על פי הנאמר לעיל, יש לבחון את טענות הנתבעת לגבי מחיר מופרז וטיב התיקונים.

במהלך הדיון, הוצגו תמונות רבות, והוצעו על ידי הצדדים הסברים לשיטותיהם. התייחסות לשאלה על מי מוטלת חובת הראיה להוכחת טענותיו, האם על התובע או על הנתבעת, תהיה בסעיף 4 לקמן.

בעת הדיון, בית הדין מצא כי המידע הקיים ברשותו, במיוחד בכל הנוגע להיבטים הטכניים והמקצועיים של עבודות האינסטלציה, אינו מספק לצורך הכרעה במחלוקות העובדתיות המהותיות שהוצגו בפניו.

לענין עבודת ההרחבה, התובע הכחיש שלא היה היתר תקין לעבודה, אבל מצד שני לא הציג לבית הדין היתר כדין. לגבי ליקויים בבניה, ב"כ הנתבעת הציע ליקוים אפשריים אבל לא ביסס את ההצעות. מצד אחד, לא היתה תקלה בסדר גודל כזה במשך השנים הרבות מאז ההרחבה. מאידך, מכיון שלפי טענת התובע התקלה היתה נרחבת ולא היה טיפול תקופתי, כגון הוצאת גופים לא מתכלים זרים, יש סבירות מסוימת לסיכוי שהבניה נעשתה באופן שלא היה ניתן להחזיק מעמד במשך התקופה הממוצעת למערכות צנרת.

לגבי הטענה שעבודת האינסטלטור השני לא היתה מוצדקת, אמנם הדבר נאמר בשם אינסטלטור אחר שבא לבדוק, אבל האינסטלטור הזה לא מסר עדות ואפילו לא כתב את הטענה באופן שמאפשר להתבסס על דבריו. בוודאי שלא במקום בו התובע לא יכול היה לחוקרו ולברר את דבריו.

מסקנה: דיירי בית משותף חייבים להשתתף בעלויות תיקון צנרת משותפת, אולם בנידון זה בית הדין אינו יכול להכריע במחלוקות העובדתיות הנוגעות לנחיצות התיקונים ולסבירות העלות ללא בירור מקצועי נוסף. כמו כן, לא ניתן לדעת האם הליקוי שנוצר נבע מהתקנה לקויה של הצנרת בזמן ההרחבה.

ז.          האם יש סמכות לבית הדין לפסוק פשרה כשהצדדים לא הסכימו לפשרה?

מעיון בגמרא, בפוסקים, ובשולחן ערוך עולה שישנם שני סוגים של פשרה. הסוג הראשון הוא פשרה בהסכמה של הצדדים. בגמרא (סנהדרין ו.) מובאת מחלוקת תנאים בנוגע לפשרה: האם אסור לבצוע (לפשר), מותר או שמצוה, ופסקו הראשונים כדעת ר' יהושע בן קרחה שמצוה לפשר; כלומר מצוה על הדיינים להציע לצדדים פשרה. רבי יהושע בן קרחה מגדיר את הפשרה כ"משפט שיש בו שלום", וז"ל השו"ע (חושן משפט סימן יב סעיף ב):

            "מצוה לומר לבעלי דינים בתחלה: הדין אתם רוצים או הפשר, אם רצו בפשרה, עושים ביניהם פשרה".

בית דין זה קיים את אשר נפסק בשו"ע והציע לצדדים הסדר פשרה, אך ההצעה לא התקבלה ע"י שני הצדדים.

ובכן, מצינו בגמרא סוג שני של פשרה, והיא "פשרה מן הדין".

כתב בתשובת הרא"ש (קז,ו) "שניתן כח לדיין לעשות דין כעין פשרה". הרא"ש למד זאת מהסוגיה בבבא מציעא (דף מב, ב) שעוסקת באפוטרופוס של יתומים שרכש שור; האפוטרופוס מסר את השור לשומר, אך השור נמצא אצל השומר ללא שיניים ומת מרעב, משום שלא היה מסוגל לאכול. במקרה זה, יש לדון על מי מוטלת האשמה במיתת השור והגמרא מכריעה שהשומר ישלם 'דמי בשר בזול'. רש"י מבאר שהטילו כאן פשרה על הצדדים, שלא ישלמו את כל דמי השור כמות שהוא חי. הרא"ש רואה בכך ראיה לסמכותו של הדיין להגיע לפסיקה שיש בה יסוד של פשרה, גם כאשר לא מדובר בפשרה מוסכמת מראש (ראה עוד באופן הלימוד מסוגיה זו ע"פ הראשונים, במאמר 'כפיית הפשרה' – הרב אבישי נתן מייטליס).

עוד שנינו בברייתא במסכת סנהדרין (דף לב עמוד ב):

            "'צדק צדק תרדף' - אחד לדין ואחד לפשרה. כיצד, שתי ספינות עוברות בנהר ופגעו זה בזה – אם עוברות שתיהן שתיהן טובעות, בזה אחר זה שתיהן עוברות, וכן שני גמלים שהיו עולים במעלות בית חורון ופגעו זה בזה אם עלו שניהן שניהן נופלין בזה אחר זה שניהן עולין. הא כיצד? טעונה ושאינה טעונה תידחה שאינה טעונה מפני טעונה, קרובה ושאינה קרובה תידחה קרובה מפני שאינה קרובה, היו שתיהן קרובות שתיהן רחוקות, הטל פשרה ביניהן ומעלות שכר זו לזו".

וכך פסק בשו"ע חושן משפט (סימן יב סעיף ה):

            "יש כח לדיין לעשות דין כעין הפשרה, במקום שאין הדבר יכול להתברר".

דין זה נידון בהרחבה בספר 'סדר הדין בבית הדין הרבני' (שוחטמן, עמוד 615 והלאה), ובמאמר 'כיצד מפשרים? בין פשרה לדין וצדק' (הרב דניאל כ"ץ, פורסם בקובץ 'משפטי ארץ', ה).

על האמור יש להוסיף כי בהסכם הבוררות של בית דין זה כתוב שהצדדים מקבלים את בית הדין 'בין לדין ובין לפשרה' ובכך ניתנת לבית הדין הסמכות להכריע על פי פשרה" (עיין 'כללי הפשרה בבית הדין לממונות' – סיכום כנס הדיינים תשס"ט), וכלשון סעיף 3 להסכם הבוררות של בית דין זה:

            "בית הדין יפסוק בסכסוך, על פי דין או לפשרה, לפי שיקול דעתו ומיטב שפיטתו, ע"פ החומר שבפניו בהתאים למדיניות ההלכתית של בית הדין".

מסקנה: לבית הדין סמכות לפסוק על פי פשרה כראות עיניהם, כפי שמעוגן בהלכה, וכפי שאושר במפורש בהסכם הבוררות בין הצדדים.

ח.         השיקולים לפסיקת פשרה מן הדין

בחלק זה נדון בשיקולים שעל בית הדין לשקול בבואו לפסוק פשרה מן הדין. כאמור השו"ע בחושן משפט (סימן יב סעיף ה) פסק ע"פ הרא"ש ש"יש כח לדיין לעשות דין כעין הפשרה, במקום שאין הדבר יכול להתברר", וז"ל הרא"ש (שם):

            "אין כח ורשות להוציא את הדין חלוק מתחת ידו שצריך לגמור ולהשלים את הדין כדי להטיל שלום בעולם, ולכך נתנו חכמים רשות לדיין לפסוק לפי ראות עיניו במקום שאין הדבר יכול להתברר בראיות ובעדיות, פעמים באומד הדעת, ופעמים כמו שיראה הדיין בלא טעם ובלא ראיה ובלא אומד הדעת, ופעמים על דרך פשרה".

בספר האורים (סימן יב, ס"ק ז) כתב על דברי השו"ע:

"אם מצד התובע יש היכירא לצד רמאות אין לו לדיין לפשר, רק יסלק עצמו מכל וכל, וכן יעשה כל דיין ישראל ולא יחרוך רמיה צידו, וכן מבואר שם תשובת הרא"ש".

בדומה לזה כתב בשו"ת דברי מלכיאל ח"ב סימן קלג:

            "פשרה שייכת רק היכא שכל אחד מהם חושב שהצדק אתו ואינו רוצה כלל לגזול את חבירו, בזה יש מקום לפשר ביניהם".

כלומר, לדבריהם, הבסיס לפשרה הוא רצון של שני הצדדים לצדק, ולא כאשר אחד מנסה לעשוק את חברו.

אם כן, עד עתה מצינו שתי שני קריטריונים לביצוע פשרה: במקום שאינו יכול להתברר, וכשאין היכר לצד רמאות. עוד מצינו בדברי הרב קוק זצ"ל (אורח משפט סימן א') שיקולים נוספים אפשריים:

"באמת מקום הנטיה מהדין אל הפשרה תלוי או אם הדין מסופק לדיינים, דראוי להתרחק מן הספק, כמורגל כמה פעמים בתשובות, שמיעצים לפשרה וביצוע במקום ספק, או מפני שאין הדין יכול לצאת בלא סכסוכים, כי אי אפשר יהיה להוציא אל הפועל, וי"ל דזה ג"כ נכלל בדין שאינו יכול להוציא את הדין חלוק מתחת יחדו דסי' י"ב ס"ה, והדרך האחר הוא שאם יראו שהדין הוא נגד היושר השכלי לפי מצב הענין, שאז כיון שיש בידם לעשות פשרה, יש מצוה דצדק צדק תרדוף בין לדין בין לפשרה".

לפי דברי הרב קוק יש לנטות לפשרה כאשר "אין הדין יכול לצאת בלא סכסוכים", או שהליכה ע"פ הדין "הוא נגד היושר השכלי לפי מצב הענין".

אם נסכם את הקריטריונים שנדונו עד כה לצורך פסיקת פשרה ע"י בית הדין במקום שהצדדים לא הסכימו לה מצד עצמם, ניתן למנות ארבעה (שמן האחרונים לא עולה שצריכים להתקיים יחד): א. ספק ואי יכולת בירור הדין. ב. אי חשש לרמאות. ג. הכרעה ע"פ דין תוביל להמשך הסכסוך. ד. הדין הוא נגד היושר השכלי.

בנידון דידן נראה כי מספר קריטריונים אלה מתקיימים באופן המצדיק ואף מחייב כפיית פשרה. ראשית, לעניין קריטריונים א' וד', אופי הסכסוך דורש בירור טכני מורכב ומעמיק. הוא מצריך הבאת מומחים מתחום האינסטלציה, אשר אולי יידרשו להשתמש באמצעים טכנולוגיים מתקדמים לצורך בדיקה (וכפי שעולה גם מדברי ב"כ הנתבעת בדיון בשם אינסטלטור ד', בפרוטוקול עמוד 3 שורה 1). יתרה מכך, מניסיונו של בית הדין, לא ברור שתתקבל מהמומחה מסקנה מוחלטת, אלא יתכן שתהיה השערה. בנוסף, ובעיקר, מנסיונו של בית הדין עולה כי העסקת מומחה מטעם בית דין כרוכה בעלויות כספיות ניכרות עבור שני הצדדים ועינוי דין ממושך, וזאת בעוד סכום התביעה המקורי אינו גבוה באופן משמעותי. מצב זה, שבו עלות הבירור עשויה להתקרב בשוויה לשווי המחלוקת עצמה, נדמה שנוגד את "היושר השכלי" עליו דיבר הרב קוק. לעניין קריטריון ב', מניתוח התנהלות הצדדים ומאופן הצגת טענותיהם, לא עולה אינדיקציה לחשש לרמאות מצד מי מהם, וכי ההתרשמות היא כי שני הצדדים מעוניינים בסיום יעיל והוגן של האירוע, ואין במעשיהם או בדיבורם רמייה, חלילה. אמנם, קריטריון ג' אינו נראה כמתקיים באופן מובהק בנידון דידן, אלא שהצדדים היו מסוגלים לקבל הכרעת בית הדין ע"פ עד מומחה, עם זאת, כאמור, מדברי הרב קוק זצ"ל לא עולה כי תנאי זה הכרחי, וקיומם של יתר הקריטריונים המפורטים לעיל די בו כדי להצדיק את סמכות בית הדין לכפות פשרה במקרה הנוכחי.

דומה לזה מצינו בפסק של בית הדין הגדול (שורת הדין י"א תשס"ז עמוד שע"ה, הובא בספר 'סדר הדין בבית הדין הרבני' עמוד 625) שעוסק בכפיית פשרה בתביעת רכוש בין איש ואשתו:

"...במקרים לא מעטים כאשר חלוקים הצדדים ביניהם בנושאים של חלוקת רכוש וחלוקת מטלטלין ובחיובים שונים של צד זה או אחר, קשה למצות את הדין לאשורו, אם מבחינת העובדות שאינן חלוטות ומוגדרות ואם מבחינת ההלכה פעמים רבות לא ניתן לקבוע אם ההוצאות שהוצאו על יד צד זה או אחר אמורות להיות כולן או חלקן מושבות על ידי הצד השני.. מבחינה מהותית, קשה לברר את נושא המטלטלין והבעלות עליהם של בני זוג נשואין..".

גם במקרה אחר בית הדין האזורי החליט לפסוק פשרה בשל היעדר אפשרות לברר את האמת, ובית הדין הגדול לערעורים לא התערב בהחלטתו (ערעור/תשנ"ט/462, הובא גם שם).

יש לציין, שבפוסקים מובאים (ע' בספר 'סדר בית הדין הרבני' מעמוד 626, ובמאמרים הנזכרים לעיל) קריטריונים נוספים לפסיקת פשרה על ידי בית הדין, וביניהם: מצבים שבהם קיימת מחלוקת בין הפוסקים לגבי אופן ההכרעה הדינית, מקרים של ספק באשר לתחולתה של תקנה מסוימת, וכן כמגמה להימנע מחיוב שבועה. חלק מקריטריונים אלו רלוונטיים ושייכים גם כאן.

בנוסף לכל האמור, מקובל בבית דין ארץ חמדה-גזית  שכאשר יש גורמים חשובים להכרעה שלא היה מעשי לברר אותם, בית דין מכריע על פי פשרה. הדבר נכון במיוחד כאשר התנהגות בעלי הדין שאינם פועלים לברר ולהוכיח את הטענות עד הסוף (נעיר, שאין בהתנהגות זו פגם), מצביעה על נכונות הכרעה עם אלמנטים חזקים של פשרה, גם אם הצדדים לא ביקשו פשרה באופן מפורש. הנ"ל נכון גם כאשר הצדדים אינם מעונינים כלל וכלל בפשרה, אבל בית הדין מעדיף לקבל את הסכמת הצדדים למתווה כזה. במקרה שלנו הצדדים הסכימו באופן כמעט סופי להצעת פשרה מטעם בית הדין, כנראה בעיקר מתוך הבנה שאין הגיון מעשי לנסות לברר את הספקות שעלו לעיל, עקב העלות הצפויה הגבוהה, משך הזמן והמאמץ שהדבר יקח לכל הצדדים, וספק עד כמה בשלב הזה יהיה אפשר לוודא מה קרה. על אף שהצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה על הפשרה שהציע בית הדין, הם לא חזרו בהם מהרצון לוותר על תהליך ניסיון בירור על ידי מומחים.

מסקנה: לאור כל האמור אנו קובעים כי המחלוקת בין הצדדים עומדת בקריטריונים המצדיקים פסיקה על דרך פשרה מן הדין.

ט.         מהי הפשרה הנכונה במקרה זה?

משקבענו שבמקרה זה יש לפסוק פשרה הקרובה לדין, יש לעיין ולברר מהי הפשרה הנכונה במקרה, ולשם כך נקדים ונבאר מהם השיקולים שיש לשקול כשבאים להכריע החלטה מעין זו.

בספר 'סדר הדין בית הדין הרבני' (עמוד 616) כתב: "אין הדיין רשאי לפסוק פשרה באופן שרירותי אלא אף הפשרה צריכה להיות קרובה לדין", וכן מצינו במסמך 'כללי הפשרה בבית הדין לממונות' (סיכום כנס הדיינים תשס"ט, סע' 3) כי הפשרה "אינה כוללת פשרה שרירותית, ודיינים שנוהגים כך נקראים 'דייני דחצצתא'" (היינו דייני פשרה שאינם בקיאים בדין וחוצים חצי-חצי באופן שרירותי).

דין זה נלמד מהסוגיה במסכת בבא בתרא (קלג א).

מתוך מכלול השיקולים לקביעת הפשרה, יש להתייחס גם לאומדנות שונות שעלו בפני הדיינים במהלך הדיון עם הצדדים, וכפי שעולה מלשון הרא"ש בתשובתו שהזכרנו (שם):

            "פעמים באומד הדעת, ופעמים כמו שיראה הדיין בלא טעם ובלא ראיה ובלא אומד הדעת, ופעמים על דרך פשרה".

גם בספר 'סדר הדין בית הדין הרבני' (עמוד 625) כתב:

"במסגרת פסק דין של פשרה יש בידי בית הדין לקחת בחשבון גם מה שהוכח באמצעות אומדנא דמוכח... גם לדעת מי שפוסק שאין להוציא ממון על סמך אומדנא",

כמקור לדבריו הפנה לפס"ד של בית הדין הגדול (ערעור תשכ"א/90, בו ישבו ה' י' נסים, י"ש אלישיב וב' ז'ולטי). אמנם בנידון דידן, אין לנו אומדנא דמוכח לטענת צד זה או צד אחר, אבל הספקות שעלו מצד טענות בעלי הדין מצביעות על מרחב של תוצאות סבירות על דרך הפשרה, וכך משמע מהרא"ש שפשרה מתאימה כאשר אין אומד ברור לצד אחד. 

כעין זה ניתן ללמוד גם מה שכתב הריא"ז (קונטרס הראיות, סנהדרין דף ה' עמוד ב) "נוטלין הדיינין רשות מבעלי דינין ומטילין עליהן פשרה לפי הענין ולפי הצורך ולפי הזמן ולפי בעלי דינין", וכאמור, גם בנידון זה הוסמכו הדיינים ע"י הנידונים לפסוק ע"פ פשרה (וראה עוד בדברי מלכיאל ב,קלג).

מן הכלל אל הפרט:

בבואנו לדון בנידון שבפנינו, ובהתאם לאמות המידה שהוצגו לעיל, נראה כי שני הצדדים היו יכולים לנקוט פעולות בדרך התנהלות נבונה יותר זה כלפי זה. מחד גיסא, יתכן שעל התובע הייתה מוטלת אחריות לשקף באופן בהיר יותר לנתבעת את עלויות התיקונים בזמן אמת כאשר התברר לו שהעלויות תהיינה גבוהות. מאידך גיסא, אם הנתבעת לא סמכה על הטיפול הבלעדי של התובע באירוע, היה לנכון שהיא או מי מטעמה יהיו מעורבים בדבר או לפחות לספר לתובע באיזה תנאים היא מצפה להמשך התיעצות או קבלת רשות. בנסיבות אלו, שלא טענה שהיו לה בקשות קונקרטיות, קשה לקבל טענות "באחרית דבר" ולהתנער מאחריות, במקום שהייתה לה הזדמנות ליטול חלק פעיל בקבלת ההחלטות ולוודא את תקינות ההליכים.

בית הדין דוחה את טענות הנתבעת לפטור עצמה על פי הטענה שאינסטלטור א' נוכל או שהוא הזיק בעבודתו, כיוון שלא ראה בסיס לדברים. השמצות סתמיות בלי גיבוי אינן הצדקה לפטור.

באשר לטענות הנתבעת בדבר חריגה מעלויות התיקון, בין אם בשל הצעות מחיר מופרזות ובין אם עקב ההחלטה בצורך התיקון השני ורשלנות העובדים שהביא התובע, וכן לענין שאר טענותיה, כגון ליקויים בהרחבת הדירה, נטל ההוכחה מוטל במידה רבה יותר עליה, וזאת ע"פ מסקנת סעיף א' לפסק הדין כי קיימת חובה הלכתית בסיסית ומשפטית גורפת על כלל דיירי בית משותף להשתתף בעלויות תיקון צנרת משותפת. יש לתת משקל מסוים לעובדה שהתובע מצא לנכון להתאמץ להוריד אותו במחיר באופן ניכר. מאידך, יש סבירות נמוכה לומר שהמחיר נשאר רחוק מאוד מהמחיר המקובל אחרי סיועה של המתווכת להורדת המחיר.

לגבי תקינות הקבלות, הנתבעת לא ביססה את טענותיה, וכן נאמר לבית הדין שיש מערכת יחסים וכבוד הדדי בין הצדדים, ולכן קצת רחוקה הטענה שהתובע נקט בצעד קיצוני להמציא קבלות לא אותנטיות או לא מדויקות.

עם זאת, כאמור, בית הדין קבע כי בירור מעמיק של סוגיה זו יגרום לנזק והפסד לשני הצדדים, ובכך יהיה נוגד את עקרון "היושר השכלי". אולם, בנוסף לכל האמור, בית הדין נתן דעתו לשאלות שהתעוררו באשר לנחיצותם של כל התיקונים.

בית הדין אינו יכול לקבל את עדותו של אינסטלטור ד' כי על הנתבעת לשלם 8000 ₪ שזה "כחצי מחצי", משום שהוזמן מטעם הנתבעת בלבד וכן משום שלא הסכים להעיד בפני בית הדין. עם זאת, בית הדין התייחס לדבריו באופן ראוי במסגרת אומדנות המשפיעות על סך הפשרה הראויה, וכי מדבריו עולה בסיס לכך שעל הנתבעת לשאת בחלק ניכר מההוצאות, ולא כפי שהוצע על ידי בא כוחה בדיון, כי עליה להתחייב בשישית בלבד, זאת, בין היתר, מכיוון שאף הגורם שהוזמן מטעם הנתבעת עצמה הודה כאמור בדבריו אליה, על פי דברי בא כוחה, כי עליה לשלם סכום משמעותי מן התביעה.

סיכום עמדת בית הדין בנוגע לטענות ההגנה של הנתבעת ומידת השפעתן על הפחתת החיוב:

להלן מסקנות בית הדין לגבי טענות הפטור של הנתבעת ומידת השפעתן על הפחתת החיוב להשתתף במחצית מעלות התיקונים:

א) הליקויים נבעו מטעויות הנדסיות בהרחבות שביצע התובע בעבר –  טענה סבירה שלא הוכחה במלואה, אך קשה לפוסלה לחלוטין.

ב) התשלום לאינסטלטור א' היה מופרז; הוא היה נוכל ועשה עבודה רשלנית – הטענות בדבר נוכלות ורשלנות נדחו, אולם ניתן משקל לאפשרות הסבירה שהמחיר אכן היה מוגזם (על אף שלא ידוע בכמה).

ג) התיקון השני לא היה נחוץ כלל –  טענה שלא הוכחה וניתן לה משקל נמוך.

ד) הקבלות שהוצגו חסרות פרטים מהותיים – ניתן לטענה זו משקל נמוך מאוד.

ה) היעדר ידיעה ואישור מראש לגבי היקף ההוצאה–  טענה זו התקבלה בעיקרה, אולם היא אינה מהווה עילת פטור עצמאית, אלא מאפשרת פטור במקרה שהטענות האחרות התבססו.

ו) קיום שותפים נוספים הזקוקים לתיקון – לא הוכחה דיה וניתן לה משקל נמוך.

מסקנה: לאחר שיקלול כלל הדברים האמורים לעיל, אנו קובעים בפשרה מן הדין כי הנתבעת חייבת לשלם לתובע סך של 60% ממחצית עלות התיקונים, העומדת על 29,500 ₪. לפיכך, הנתבעת חייבת לשלם לתובע 8,850 ₪.

י.          האם הנתבעת חייבת בהוצאות הזמנה של בית הדין הראשון לאחר חזרה מההסכמה?

בעניין חיוב השתתפות בהוצאות התביעה בבית הדין הראשון, מוסכם הוא כי הנתבעת אמרה לתובע בתחילה שיתבע היכן שירצה, אך לאחר מכן חזרה בה מטעמים, לכאורה ענייניים, כגון- שלא כותבים שם פרוטוקול וכד'. אולם, בדבריה הראשונים יצרה הנתבעת מצג של הסכמה להתדיינות בכל פורום שיבחר התובע. אמירה זו, על פי ההלכה, מהווה התחייבות, וכבר נפסק ברמ"א (חו"מ סימן יד סעיף ה', ע"פ המרדכי) כי "מי שאמר לחבירו שילכו לדון במקום אחר, ואמר לו לך ואני אבוא אחריך, והלך, והשני לא הלך אחריו, צריך לשלם לזה שהלך כל יציאותיו". התחייבות זו, כפי שמבואר בכנה"ג על הב"י (אות לב) ובתשובות הר"ם איסרלש, עשויה לחייב אף במקרה של אונס שהיה לנתבע, שכן החיוב אינו מדין מזיק אלא מדין התחייבות וערבות (פד"ר ג', עמ' 18 ואילך, עיי"ש).

לאור העובדה כי לא הוכחש שהתובע פעל בהסתמך על דברי הנתבעת והחל בהליכים בבית הדין הראשון, רואה בית הדין לנכון לחייב את הנתבעת בהשתתפות בחצי מהוצאות הדיון הראשון. חיוב זה נובע מהתחייבותו המקורית של הנתבעת וכן אפשר לצרף האפשרות לראות בהוצאות אלו שלב של הגעה לפסק דין, בבית דין זה, שמתוך תשובתה של הנתבעת להזמנת בית הדין הראשון הגיעו לבית דין דידן.

מסקנה: אנו קובעים כי הנתבעת חייבת לשלם 125 ₪ לתובע עבור חצי אגרת בית הדין הראשון.

יא.        האם יש לחייב את הנתבעת על התביעה שנובעת מהקבלה שהוגשה באיחור?

כעבור מספר ימים מיום הדיון, הגיש התובע לבית הדין קבלה נוספת בסך 850 ₪ עבור עבודת אינסטלטור, וביקש מהנתבעת להשתתף בעלות מחצית ממנה, בסך 425 ₪. יצוין כי ההגשה הנוספת זו לא כללה פירוט מספק המאפשר לבית הדין התייחסות מעמיקה ורצינית לתביעה.

בהמשך ההליך הסביר התובע כי כשנה לאחר ביצוע התיקונים אירעה סתימה בצנרת המשותפת, אשר הנתבעת לא נשאה בעלותה, וכי הוא - התובע - "שכח" לתבוע על כך בעת הגשת התובענה המקורית לבית הדין.

הנתבעת השיבה וטענה כי אם אכן אירעה סתימה כטענת התובע, יש להניח כי מקורה בליקויים שהתובע אחראי להם.

מאחר ושני הצדדים טענו בעניין זה, הקשור במישרין לתביעה העיקרית, מוטל על בית הדין להתייחס אליו, אולם הצדדים לא הציגו לבית הדין ראיות מפורטות ומספקות המאפשרות לבית הדין לברר את הדברים לעומקם ולקבוע את האמת המלאה בעניין זה.

לפיכך, על פי עקרון הפשרה הקרובה לדין מחייב בית הדין את הנתבעת לשאת באחוזים זהים לאלה שנקבעו בתביעה העיקרית, דהיינו 60%  מסכום התביעה הנוספת.

מסקנה:  הנתבעת חייבת לשלם לתובע 255 ש"ח עבור השתתפות בעלות התיקון שהוגשה בגינו תביעה באיחור.

יב.        האם יש לחייב בעגמת נפש?

התובע תבע 5000 ₪ עבור עוגמת נפש שנגרמה לו מהתנהלות הנתבעת.

הגמרא (בבא קמא צא, ע"א) קובעת: "ביישו בדברים פטור", וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך (חו"מ תכ, לח), ולכן, לפי ההלכה, לא מקובל לחייב בתשלום בגין עגמת נפש, אלא במקרים חריגים ביותר (ראו בענין זה פסקי דין 81122, 82017, 308, 71007, 74020 ועוד). מקרה זה אינו עולה ועומד בגדרים שנקבעו לחיוב בגין עגמת נפש, ועל כן בית הדין קובע כי אין לחייב עבור רכיב זה של התביעה.

יג.         הוצאות משפט

על פי ההלכה ומדיניות בית הדין כאשר שני הצדדים התנהלו בדיון המשפטי באופן סביר, פנייתם נחשבת לפנייה משותפת ולכן הם מתחלקים בשווה באגרת בית הדין. בנידוננו, מכיוון שטענות הצדדים לא היו קנטרניות והצדדים התנהלו בצורה טובה לפיכך כל צד יישא בהוצאותיו. התובע שילם אגרה בסך 750 ₪, ולכן הנתבעת תחזיר לו סך 375 ₪ עבור האגרה.

מסקנה: הנתבעת חייבת לשלם 375 ₪ לתובע עבור השתתפות בהוצאות משפט.

יד.        החלטות

1.         הנתבעת חייבת לשלם לתובע סך של 9,105 ₪ עבור התיקונים.

2.         בנוסף, הנתבעת חייבת לשלם לתובע 125 ₪ עבור השתתפות בהוצאות פתיחת התיק בבית הדין הראשון, ועוד 375 ₪ עבור השתתפות בהוצאות המשפט של בית דין זה.

3.         בהתחשב עם תקופת החגים הבעל"ט, התשלומים יבוצעו בתוך 35 יום מהמועד הנקוב על פסק הדין, כלומר, עד ליום יג' בתשרי תשפ"ו (13.10.25). 

4.         ניתן לערער על פסק הדין בתוך 30 יום מהמועד הנקוב עליו.

והאמת והשלום אהבו.

פסק הדין ניתן ביום ט"ו באלול תשפ"ה, 8 בספטמבר 2025

בזאת באנו על החתום

הרב ניר שאול, דיין         הרב דניאל מן, אב"ד       הרב חגי פישר, דיין