ב"ה, ח באייר תשפ"ה

06/05/2025

תיק מס' 84022-5

פסק דין

בעניין שבין התובעים

תובע 1

תובע 2

לבין

הנתבע

רקע

עניינו של פסק דין זה לקבוע האם וכמה על הנתבע לשלם לתובעים עבור חלקם ברכישת חברת א' (להלן 'החברה').

הנתבע הנו משקיע שהחל בהליך רכישה של החברה שהוצעה למכירה על ידי נאמנים שמונו על ידי בית המשפט. כחלק מהליך הרכישה חיפש הנתבע משקיעים שיסייעו לו להשיג את סכום הכסף הדרוש לרכישת החברה, ודרך מתווך בשם דני צדוק (להלן 'המתווך') הכיר את תובע 1. בהמשך, הגיעו תובע 1 והנתבע להסכם על פיו ירכשו את החברה בשותפות שווה ומלאה.  

בתאריך 09.10.2023 הצעתו של הנתבע לקניית החברה זכתה במכרז.

בתאריך 22.10.2023 נחתם הסכם מכר בין נאמני החברה לבין הנתבע.

בתאריך 25.10.2023, בסמוך למועד בו הנתבע נדרש לשלם חלק מהתמורה ביקש תובע 1 לרשום את אחיו, תובע 2, כשותף מלא לנתבע ולתקן את הסכם המכר מול הנאמנים וכך היה. במועד התשלום הראשון, בתאריך 1.11.2023, נדרשו הצדדים להעביר סכום של 870,000 לנאמני החברה, ותובע 2 העביר 370,000 ₪ מתוך הסכום והנתבע העביר את היתרה כולה.

במהלך הזמן התברר לנתבע, כי תובע 1 הוא בעל עבר פלילי שבגינו ישב מספר שנים בבית הכלא, וכי במהלך שנת 2017 הוא הוכרז בבית משפט כפושט רגל. תובע 1 לא כפר בדברים. משכך, פנה הנתבע לבית הדין בתביעה להכריז כי הסכם השותפות שבין השנים בטל מעיקרו, וממילא הוא בעל הזכויות היחיד להמשך הליך קניית החברה.

בתאריך י"ב בשבט התשפ"ד 22/1/24, נתן בית הדין פסק דין חלקי (להלן, פסק הדין החלקי) שקבע כי הסכם השותפות בין הצדדים בטל, ולאור זאת על תובע 2 להעביר את זכויותיו בחברת אורה סמארט בע"מ לנתבע, והנתבע ישיב לתובע 2 את הסכום הכספי שהשקיע עד כה ברכישת החברה.

עוד נקבע בפסק הדין החלקי כי הוא עוסק רק בשאלת תוקפו של הסכם השותפות וממילא בזכויות הצדדים בחברה, וכי בהמשך בית הדין ידון במחלוקות נוספות שבין הצדדים כגון: טענת תובע 1 על כך שהיה לו חלק משמעותי במהלך שהוביל לכריתת הסכם הרכישה של החברה ומשכך מגיע לו פיצוי, הוצאות משפט ועוד.

פסק דין זה עוסק בשאלות אלו.

טענות התובעים

לטענת התובעים החברה נרכשה בסכום מציאה של 4,200,000 ₪.

התובעים ביקשו מרואי החשבון פרופסור חיים אסייג ואביעד כהן להעריך את שווי החברה במועד הרכישה שלה, ובחוות דעתם שהוגשה לבית הדין קבעו כי שווייה עמד על 10,561,000 ₪.

לאור זאת עולה כי עצם רכישת החברה בשווי הנ"ל ייצרה לנתבע רווח של 6,361,000 ₪.

לאור חלקם היחסי של התובעים בהעמדת ההון העצמי לצורך הרכישה ובכישוריו העסקיים של תובע 1, שלטענתו הביאו להצלחת המשא ומתן ולזכייתם במכרז, הם זכאים למחצית מהרווח.

התובעים ביססו את טענתם על הנימוקים הבאים:

עשיית עושר ולא במשפט – היות ומטרת הצדדים היתה לרכוש את החברה בשותפות אף משפסק בית הדין כי השותפות בטלה, עסקת רכישת החברה עומדת בתוקפה, ומשכך ייצא כי רק צד אחד יזכה לרווחים מהעסקה, ובכך יש חוסר צדק ועשיית עושר שלא במשפט.

התובע עמל לצורך רכישת החברה מתוך ציפייה לשאת ברווחים של הרכישה, והוא אף הסתמך על ציפייה זו בניהול עסקיו ולכן זכאי לחלקו היחסי ברווח מכח פיצויי הסתמכות.

הסכום הכספי שהתובעים השקיעו ברכישה הוא זה שהביא את הרווחים, יחד עם כספי הנתבע, ולכן מדובר בפירות כספי התובעים והם זכאים להם בדין.

לסיכום, לטענת התובעים, על הנתבע לשפות אותם בסכום של 3,180,500 ₪.

טענות הנתבע

תובע 1 לא היה הגורם היעיל בעסקה. ההיפך הוא הנכון. הוא לא השקיע את הזמן אותו נדרש להשקיע על פי הסכם השותפות ואף פתח במקביל עסקים אחרים בהם השקיע את זמנו. מי שהוביל להצלחת העסקה היה הנתבע בלבד. ההצעה היצירתית שהובילה בסופו של דבר לזכיית הצדדים במכרז היתה יוזמתו של המתווך, ששירותיו נשכרו על ידי הנתבע עוד טרם נכנס תובע 1 לשותפות.

לא מדובר ברכישה ב'מחיר מציאה', שהרי כלל ההצעות האחרות שהוצעו באותה שעה היו נמוכות יותר. בנוסף, בסופו של דבר, לאחר שבית הדין הורה על ביטול השותפות, הנתבע מכר את החלק שרכש מהתובעים למשקיעים אחרים בסכום דומה לסכום בו רכשו את החברה, מה שמורה על כך שהמחיר שבו החברה נרכשה הינו המחיר האמיתי.

לא ניתן לתבוע במקרה זה על בסיס טענת 'עשיית עושר ולא במשפט', כאשר סיבת הרווח, גם אם קיים, היא פסיקת בית הדין. אדרבה, פסיקת בית הדין מתבססת על כך שהתובע העלים מידע משמעותי לגבי עברו האישי ולכן השותפות בטלה. ממילא, אם מישהו נהג כאן שלא כדין זה תובע 1 ולא הנתבע.

בנוגע לתביעת פיצויי הסתמכות ומניעת רווח, מדובר בתביעת גרמא, ועל פי הלכה ועל פי מדיניות בית הדין ארץ חמדה גזית לא ניתן לתבוע אותה במצב שבו הנתבע נהג כדין וכהוגן, כפי שקרה בנידון דידן.

הטענה היחידה על בסיסה ניתן לחייב את הנתבע בתשלום לתובע היא טענת 'יורד לשדה חבירו', כאשר היות ומדובר במקח טעות על בסיס העלמת מידע, הרי שיש כאן יורד לשדה חבירו שלא ברשות, ששמים לו וידו על התחתונה, ורק לפי כללי דין זה ניתן לחייב את הנתבע בתשלום.

הואיל ובית הדין פסק שביטול המקח הוא כתוצאה מהעלמה מודעת של פרטים משמעותיים על ידי תובע 1, הרי שעליו לשאת אף בהוצאות המשפט, ולכן יש לקזז מהתשלום את אגרת בית הדין ואת שכר הטרחה של הטוען הרבני של הנתבע.

בנוסף, לטענת הנתבע, תובע 1 לקח לבית ציוד ששייך לחברה בשווי של כ 10,000 ₪, ועליו להשיב אותו או לחלופין לקזז גם את הסכום הזה מהתשלום שאותו על הנתבע לשלם.

נושאים לדיון

מעמדם של התובעים לאור פסק הדין החלקי

סיבת חיוב התשלום של הנתבע לתובעים

שיעור הרווח בו זכה הנתבע בעקבות תרומת הנתבעים

הוצאות משפט

טענת הנתבע שהתובע לקח לביתו מרכוש החברה

מעמדם של התובעים לאור פסק הדין החלקי

בפסק הדין החלקי בית הדין קבע שהסכם השותפות הראשוני בין תובע 1 לבין הנתבע בטל ובעקבות זאת גם הרישום של תובע 2 כשותף מלא בחברה בטל (סעיף י שם). מה שנותר קיים מבחינה הלכתית הוא הסכם הרכישה הראשוני מול נאמן החברה, בו היה רשום אך ורק הנתבע. לאור זאת, למעשה בטלה זכותם הבעלותית של תובע 1 ותובע 2 בחברה.

לאור העובדה שבעת הוצאת פסק הדין הרכישה של החברה כלל לא הושלמה, אלא היה מדובר בשלב ביניים בלבד, הרי שמעיקרא לא היתה לתובעים בעלות בחברה, אלא רק זכות לרכוש אותה ככל ויושלמו תנאי הרכישה, ביניהם אישור בית המשפט. פסק הדין הוביל לכך שמבחינת התובעים מעולם לא הושלמו תנאי הרכישה וממילא הם מעולם לא זכו למעמד של בעלים בחברה, וממילא אין ולא היתה להם כל זכות כבעלים ברווחים כל שהם שהחברה או הרכישה שלה ייצרה.

סיבת חיוב התשלום של הנתבע לתובעים

לאור הקביעה דלעיל, שאין לתובעים זכות כבעלים על הרווחים, הרי שלא ניתן לחייב בתשלום אלא על בסיס ההנאה הממונית שהתובעים גרמו לנתבע בגין חלקם בשלבים הראשוניים של הליך הרכישה.

יש לבחון מה ההנאה הממונית אותה קיבל הנתבע מהתובעים, כאשר ניתן להצביע על שני גורמי חיוב אפשריים:

חיוב על העבודה והטרחה שהתובעים טרחו בכדי לקיים את העסקה.

חיוב על עצם העובדה שהתובעים העמידו את עצמם ואת ממונם כמשקיעים שותפים בשלב הראשון של העסקה.

כאשר מתבססים על האפשרות הראשונה יש לאמוד את שעות העבודה והטרחה של התובעים גם מבחינת היקף הזמן שהושקע וגם מבחינת התמחור של שעת עבודה שלהם. אולם, ככל שמחייבים על בסיס האפשרות השניה הרי שהתשלום צריך להיות באחוזים מהרווח כפי המקובל בין משקיעים שותפים, ואין לאמוד את שעות העבודה כנ"ל.

בית הדין סבור שהאפשרות השניה היא הנכונה בנידון דידן. ברי שהיתכנות העסקה היתה מבוססת על כך שהנתבע לא היה צריך להיות המשקיע היחיד, וזו בדיוק הסיבה שבגללה הוא חיפש שותף. בנקודת הזמן שבה התקיים המכרז התובעים העמידו את עצמם כשותפים מלאים ובכך אפשרו לנתבע את ה'משענת' הנוספת לה היה זקוק בכדי לעמוד בתנאי המכרז. לכן, עליהם לזכות באחוז משמעותי מהרווח אותו הפיק הנתבע מעצם הזכיה במכרז, בתקופה בה התובעים תפקדו כמשקיעים שותפים והיוו את המשענת לה היה זקוק הנתבע.

הנתבע טען בכתב ההגנה בסעיפים 30-32 שדין התובעים לקבל תשלום על ההנאה שגרמו לנתבע לפי דין יורד לשדה חבירו שלא ברשות, היות ומדובר במקח טעות שמבוסס על כך שהתובעים העלימו נתונים משמעותיים מהנתבע.

בלא להיכנס לשאלה העקרונית, האם במצב של השקעה של קונה במקח שהתבטל מחמת מום, יש לקונה מעמד של יורד ברשות או שלא ברשות, הרי שבמקרה זה כלל אין צורך לדון בכך. משום שדין יורד לשדה חבירו עוסק בהנאה שאדם גרם לחבירו שלא לבקשתו, אולם בנידון דידן ההנאה שסיפקו התובעים לנתבע היתה ברצונו ולבקשתו. הטעות איננה בהנאה הממונית שאותה גרמו התובעים והנאה זו המשיכה וממשיכה. הראיה היא העובדה שהנתבע נאבק על שימור אותה הנאה, כלומר, על הזכיה במכרז ובשליטה על החברה.

ממילא, על הנתבע לשלם תשלום מלא עבור ההנאה הממונית שגרמו לו התובעים בעצם עמידתם כמשקיעים שותפים עד למתן פסק הדין. העובדה שזכותם הקניינית בטלה למפרע, לא מבטלת למפרע את ההנאה אותה הם גרמו.

אולם, ברי שחלק מהעמידה כשותף משקיע היא בכך שניתן להמשיך ולצעוד איתו לאורך כל הדרך, מה שלא התקיים במקרה זה כפי שהתבאר בפסק הדין החלקי. ולכן לא ניתן לחייב את הנתבע בתשלום מלא על חלקו היחסי בהשקעה, כפי שנבאר בהמשך.

קביעה זו מייתרת את הצורך לדון בעילת 'עשיית עושר שלא במשפט', היות ואנו מחייבים את הנתבע בתשלום על ההנאה אותה קיבל. בנוסף, יש מקום לקבל את טענות הנתבע כי במקום בו הורה בית הדין על פסק דין שמחייב פירוק שותפות יש קושי מסויים להגדיר את הנתבע שפעל לאור פסיקת בית הדין כעושה עושר שלא במשפט, אדרבה, זה נעשה כך בגלל המשפט ופסק הדין.

בנוגע לטענת התובעים לכך שהם זכאים לפיצויי הסתמכות, ראשית, מדובר בחיוב שיסודו ההלכתי מורכב מאוד (ראו בעניין זה: הרב אבישי קולין, "חיוב פיצויי הסתמכות", אסיף ח, עמ' 350-316). בנוסף, התובעים לא הביאו כל ראיה ואף לא סיפקו נתונים ברורים לכך שהיתה הסתמכות כלשהי וממילא נזק כספי מסוג זה, ולכן בית הדין לא רואה צורך לדון בטענה זו.

לסיכום, על הנתבע לשלם לתובעים עבור ההנאה הממונית שנגרמה לו מתרומתם לזכייתו במכרז ובהעמדת המימון.

שיעור הרווח בו זכה הנתבע בעקבות תרומת התובעים

החברה נרכשה תמורת סך 4,200,000 ₪, ולטענת התובעים מדובר במחיר מציאה. התובעים ביקשו מרואי החשבון פרופסור חיים אסייג ואביעד כהן להעריך את שווי החברה במועד הרכישה שלה, ובחוות דעתם שהוגשה לבית הדין קבעו כי שווייה עמד על 10,561,000 ₪. לאור זאת עולה כי עצם רכישת החברה בשווי הנ"ל ייצרה לנתבע רווח של 6,361,000 ₪.

דיון: ראשית יש לומר, כפי שהובהר לצדדים במהלך הדיון, בית דין זה מייחס משקל מוגבל לחוות דעת של מומחה שהביא צד אחד, ושלא ניתנה בהסכמת שני הצדדים. במיוחד כשמדובר בהערכת שווי שקשה להפריך אותה (לעומת זאת, בחוות דעת המצביעה על קיומו של ליקוי, וניתן להפריכה, יש לחוות הדעת משקל גבוה יותר).

לגופו של עניין, בית הדין סבור כי אין להעריך את שווי החברה באופן תיאורטי במועד מתן פסק הדין החלקי, אלא יש לתת משקל מיוחד לתמורה שקיבל הנתבע על מכירת חלקם של התובעים, תמורה המעידה על ההנאה הממונית שנגרמה לנתבע.

אין הכרח לבצע שמאות של שווי החברה ביום בו יצא פסק הדין מן הטעם שהחברה עדיין לא הייתה בבעלות אף אחד מן הצדדים ולא הייתה שייכת להם. כפי שהובהר לעיל, הליך קניית החברה מיד הנאמנים טרם הושלם במועד מתן פסק הדין, והשותפות שהייתה לצדדים ביום פירוקה הייתה בזכות לרכוש את החברה מיד הנאמנים שעדיין לא מומשה. לא צריך להכביר במילים בכדי להבין מהו הפער בין אדם שיש לו זכות קניינית בחברה, במניות שלה, מה שהופך אותו להיות בעלים שלה, לבין אדם המצוי באמצע השלמת הליך שעוד דורש אישורים שונים כמו זה של בית המשפט ועוד, ועדיין חשוף לשורה של סיכונים.

על כן, הדרך המעשית ביותר לבדיקת ההנאה שנהנה הנתבע מפעלותיהם של הנתבעים תיבחן לאור מכירת הזכויות שעמדו בידיהם של הנתבעים למשקיעים אחרים, מכירה שנעשתה תקופה קצרה לאחר מתן פסק הדין החלקי ופירוק השותפות.

הסכם הרכישה כפי שהובא בפני בית הדין בהסכמת הצדדים קבע כי 7,564,115 מניות המהוות 74.99% ממניות החברה יימכרו בתמורה ל 4,200,000 ₪. כלומר, שווי של 55.53 אגורות למניה. ניתוח מחיר המניה הממוצע בכלל הרכישות שנעשו בחברה ממועד ההסכם הראשוני ועד לתאריך 15.02.2024, כשלושה שבועות לאחר מתן פסק הדין החלקי, מגלה שהמחיר הממוצע למניה היה 55.2 אגורות למנייה.

משמע, שלא ניתן להצביע על פער מובהק – לא על ירידה מובהקת ולא על עלייה מובהקת – במחיר המנייה כפי שנקבע בהסכם הרכישה המקורי, לבין זה שבו היא נמכרה בפועל. לכן אנו קובעים שבמובן זה הנתבע לא הרויח מעצם הזכייה במכרז.

הרווח הממשי והמיידי שבו זכה הנתבע בהסכם הרכישה כפי שהובהר על ידי הצדדים גם במהלך הדיון, נמצא בחלק הנוסף של הסכם הרכישה הקובע כי את 2,522,716 המניות הנותרות, המהוות  25.01% ממניות החברה, ירכשו הרוכשים בתמורה ל 150,000 ₪ בהשלמת הליך הרכישה.

על פי מחיר המניות בהסכם המכירה, שווי מניות אלו עומד על 1,400,864 ₪, והן יירכשו בתמורה ל 150,000 ₪ בלבד. כלומר, ברווח של 1,250,864 ₪.

בפועל התובעים לא השקיעו מחצית מהסכום שנדרש עד למתן פסק הדין החלקי, אלא רק 370,000 ₪ מתוך 840,000 ₪ שהיה צריך להשקיע עד לשלב זה. מכאן שחלקם היחסי עומד על 44.04%, כלומר – 550,881 ₪ מהרווח.

אולם, כפי שנכתב בסעיף 21 מהסכם הרכישה מול הנאמן, חלק זה של העסקה יתקיים 'בתוך 6 חודשים בהתקיימות המוקדם מבין – (א) השלמת הליך הכרעות בתביעות חוב (2) אישור הסדר חוב'. כלומר, חלק זה מותנה ואינו וודאי, זאת בנוסף לעובדה שכבר צויינה לעיל, שהסכם הרכישה הראשוני עסק ברכישה בהתהוות שעדיין לא הושלמה. כאשר מעבר לעצם הסיכונים, הנתבע נדרש לפעולות שונות לצורך השלמת העסקה, ביניהן מציאת משקיעים חלופיים וכן העמדת הלוואת בעלים בסך 3,000,000 ₪.

לאור זאת, קשה מאוד לאמוד בצורה מדוייקת את חלקם היחסי של התובעים ברווח שזכה בו הנתבע. על כן בית הדין מפעיל את הסמכות המוקנית לו מכוח הסכם הבוררות עליו חתמו הצדדים, אשר מאפשר לבית הדין להכריע בדרך של 'פשרה הקרובה לדין'.

לאור זאת, בית הדין מכריע בדרך פשרה הקרובה לדין כי על הנתבע לשלם לתובעים שני שליש מחלקם היחסי ברווח המגולם מרכישת יתרת 25.01% ממניות החברה שעומד על 550,881 ש"ח. כלומר סך 367,253 ₪.

הוצאות משפט

הוצאות בגין ההליך שהסתיים בפסק הדין החלקי

בפסק הדין החלקי שניתן, לא הייתה התייחסות להוצאות המשפט ולאגרת בית הדין ששולמה על ידי הנתבע, ועל כן אנו דנים בכך בפסק דין זה.

דרכו של בית דין זה לחייב הוצאות משפט במקרים מיוחדים כגון, כאשר אחד הצדדים נהג שלא כהוגן. בפסק הדין החלקי בית הדין קיבל את טענת הנתבע לכך שפרטים משמעותיים מעברו של תובע 1 הוסתרו ולא נמסרו לו. פרטים אלו היוו עילה לטענת מקח טעות בין השאר מפני שעשויים היו להשפיע על יכולת החברה לגייס משקיעים וכן על הסיכויים שבית המשפט יאשר את הליך הרכישה. כלומר, כדי להשלים את הליך הרכישה בצורה מיטבית, היה על הנתבע לבטל את השותפות עם התובעים.

היות ובכדי לבטל את השותפות עם התובעים נדרש הנתבע לתבוע בבית הדין עד לקבלת פסק הדין החלקי, הרי שהוצאות המשפט הן חלק מההוצאות שהנתבע נדרש להוציא בכדי להשלים את הליך הרכישה וממילא יש להפחית גם אותן מהרווח שאותו התובעים גרמו לנתבע.  

עיקרון דומה מצאנו בפסק הדין של הרב הראשי לשעבר, הרב אברהם שפירא זצ"ל (פד"ר י"ב, עמוד 190) בנוגע להוצאות משפט בחיוב מזונות, שם קבע כי כאשר האשה נדרשת לתבוע את מזונותיה בבית הדין הרי שיש להכליל את הוצאות המשפט בכלל חיוב המזונות.

לצורך חיוב זה איננו אומדים את הוצאות המשפט ששולמו בפועל על ידי הנתבע אלא מחייבים סכום מינימלי שהיה עליו לשלם עבור ייצוג בסיסי.

לכן, בית הדין קובע שמהסכום הנ"ל יש לנכות 12,000 ₪ נוספים בגין הוצאות משפט.

אגרת בית הדין עבור התביעה לביטול השותפות

אגרת בית הדין עבור חלק זה של התביעה בו הנתבע תבע את ביטול השותפות בין הצדדים עמדה על 1500 ₪ (היות ומדובר בפסיקה לביטול שותפות ולא בתביעה כספית). סכום זה שולם במלואו על ידי הנתבע.

לאור הקביעה בסעיף הקודם, יש לנכות גם את הסכום הזה מהסכום אותו הנתבע צריך לשלם לתובעים.

אגרת בית הדין עבור התביעה הנגדית ופסק דין זה

אגרת בית הדין על תביעה זו עומדת על 47,707.5 ₪ אגרה זו שולמה במלואה על ידי התובעים.

בשונה מהתביעה הראשונית לביטול השותפות שהנתבע נזקק לה בכדי להגיע להשלמת הליך הרכישה, כאן מדובר בתביעה ממונית רגילה שלא נדרשת לעצם השלמת הליך הרכישה ונתבעה על ידי התובעים ולא על ידי הנתבע.

דרכו של בית דין זה היא שככל והצדדים התנהלו בצורה תקינה, אגרת בית הדין משולמת בצורה שווה על ידי שני הצדדים. אולם, בנידון דידן לא ניתן להתעלם מכך שגובה האגרה הוא נגזרת של גובה התביעה, ולדעת בית הדין הסכום שאותו תבעו התובעים היה מופרז. לכן בית הדין קובע שבנידון זה שני שליש מהאגרה יוטל על התובעים ורק שליש מתוכה על הנתבע.

לכן, על הנתבע להשיב לתובעים 15,902 ₪ עבור אגרת בית הדין בתביעה הנגדית.

סה"כ על הנתבע לשלם לתובעים 2402 ₪ בגין הוצאות משפט.

טענת הנתבע שהתובע לקח לביתו מרכוש החברה

בכתב ההגנה, הנתבע טען שהתובע לקח לביתו ציוד ששיך לחברה בשווי של כ 10,000 ₪.

ברור הדבר שאם אכן כך הדברים, על התובע להשיב את הרכוש. אולם, מדובר בתביעה חדשה שהתובע בה איננו הנתבע כאדם פרטי אלא החברה, שכן מדובר ברכוש החברה. ככל והחברה תהיה מעוניינת בכך, עליה להגיש כתב תביעה מסודרת בעניין לבית הדין על כל המשתמע.

החלטות

הנתבע חייב לשלם לתובעים סך של 367,253 ₪ בתוך 35 יום מהתאריך הנקוב על פסק דין זה, ובכך מסולקות התביעות ההדדיות שבין הצדדים בכל הנוגע לשותפותם ברכישת חברת א'.

הנתבע חייב לשלם לתובעים 2,402 ₪ בגין הוצאות משפט.

ניתן להעיר הערות חשבוניות בנוגע לחישוב הסכומים בתוך שבעה ימים מהתאריך הנקוב על פסק דין זה.

ניתן לערער על פסק דין זה בתוך 30 יום מהתאריך הנקוב על פסק דין זה. 

במקרה שהחיובים הנ"ל חייבים במס או במע"מ רשאים הצדדים לפנות לבית הדין עד לתאריך 05/11/2025, שיכריע על מי יוטל החיוב במס.

פסק דין ניתן ביום ח אייר התשפה, 06/05/2025

והאמת והשלום אהבו

בזאת באנו על החתום

______________

הרב עידו הבר

______________

הרב יוסף כרמל, אב"ד

______________

הרב אסף הר נוי