בס"ד, ט"ז באב תשפ"ד

20.8.2024

תיק 84097

פסק דין

בעניין שבין

התובע

 ובין

הנתבע

א.         רקע

עניינו של פסק דין זה הוא בתביעות שבין מלווה ללווה, בגין אי תשלום חוב ההלוואה, וכן אי תשלום שכר עבודה שביצע התובע עבור הנתבע, כדלהלן:

לפני כשלושה חודשים פנה הנתבע לתובע בבקשה לקבל הלוואה כספית בסך 50,000 ₪. התובע הדגיש לנתבע שהוא נמצא לקראת סיום בניית ביתו, כך שהוא זקוק לכספים אלו בכדי שיוכל לממן את סיום הבנייה, ולפיכך הותנה שההלוואה תוחזר לאחר 30 יום.

בתאריך *********חתמו הצדדים על היתר עסקה עם רווח (ריבית) של 48% שנתי. בהסכם זה נקבע כי הנתבע יחזיר את ההלוואה ביום ************ (קצת יותר מחודש לאחר מתן ההלוואה).

לקראת מועד החזרת ההלוואה (******) הזכיר התובע לנתבע, שעליו להחזיר לו את הכספים במועד שנקבע, אך הנתבע אמר שהוא יכול להחזיר רק ביום ************ - חמישה יום לאחר המועד המוסכם. למעשה כספים אלו לא הוחזרו ולדברי התובע נגרם לו נזק בכך שבזבז ימי עבודה בכדי להשיג מקורות מימון אחרים.

במקביל, ביקש הנתבע מהתובע שיכין לו מספר עבודות בתחום הגרפיקה והוידאו בתמורה לסך 9,980 ש"ח בתוספת מע"מ (ס"ה 11,676.6 ש"ח). כל העבודות כבר בוצעו והועברו לידי הנתבע, אך הנתבע לא שילם לתובע את התמורה המוסכמת על העבודות שבוצעו.

התובע מבקש לחייב את הנתבע בסכומים הבאים:

•           קרן ההלוואה - 50,000 ₪.

•           ריבית - 4% לחודש (2,000 ש"ח לחודש).

•           שכר עבודה - 11,676.6 ש"ח.

הנתבע מאשר את החובות הנ"ל, אלא שהוא מבקש לפרוס את החוב ולשלם רק 1,000 ש"ח בחודש, וזאת בגלל מצבו הכלכלי. הנתבע התייעץ עם יועץ פיננסי שאמר לו שבכדי לא להגיע לידי פשיטת רגל, עליו להחזיר עד לסך של אלף ש"ח בחודש. עוד הוסיף הנתבע שהיו מספר עבודות שלא יצאו לפועל, כך שהפרויקט הבא שלו יהיה רק בחגים.

הנתבע הציע לשלם לתובע צ'קים בגובה החוב והתובע יוכל לפדות אותם בבנק בדרך של ניכיון צ'קים. עוד ביקש הנתבע להפחית את הריבית עד לגובה הריבית הכי גבוהה שיש בחברת כאל וזה 19%.

ב.         הסכמות שהיו במהלך הדיון

במהלך הדיון שהתקיים ביום כ"ט בתמוז תשפ"ד (4.8.2024), הסכימו שני הצדדים על ביצוע ההליך הבא:

1.         הנתבע יעביר לתובע 24 צ'קים שיכללו את הסכומים הבאים: א) סך קרן ההלוואה (50,000 ש"ח). ב) ריבית בסך 19.5% עד ליום פירעון החוב. ג) שכר עבודה בסך של 11,676.6 ש"ח. ד) העמלה שיגבה הבנק בגין ניכיון הצ'קים.

2.         ארבעה מהצ'קים יועברו מהנתבע לתובע עוד היום (כ"ט בתמוז תשפ"ד, 4.8.2024)

3.         שאר 20 הצ'קים יעביר הנתבע לתובע עד סוף שבוע זה (יום חמישי ד' באב, 8.8.2024).

4.         הריבית היא רק על הלוואה ולא על העבודות.

5.         כבר בתחילת שבוע הבא יגיע התובע לבנק, בכדי להתחיל בהליך פדיון ניכיון הצ'קים.

6.         ככל ולא יהיה שיתוף פעולה וההליך לא יתנהל כפי האמור לעיל – בית הדין ייגש באופן מידי לכתיבת פסק דין. לצורך כך מספיק שאחד מהצדדים יודיע לבית הדין שאין שיתוף פעולה על פי ההנחיות הנ"ל, בכדי לקבוע שההסכמות הנ"ל מתבטלות, ובמקומן תינתן החלטה בפסק דין.

ההסכמות בין הצדדים ועקרונות החלטה זו נכתבו בפרוטוקול הדיון ונשלחו לצדדים. כמו כן הצדדים התבקשו ליידע את מזכירות בית הדין עד ליום שני ח' באב (12.8.2024), האם ההליך שהוסכם יצא לפועל.

יומיים לאחר הדיון שלח התובע למזכירות בית הדין, שהוא ניסה עם שני בנקים ליישם את האמור לעיל, אך נאמר לו שמהלך זה אפשרי רק בחשבון עסקי ולא בחשבון פרטי. עוד ניסה התובע לפדות את הצ'קים בחברות פרטיות, אך הן הסכימו לפדות צ'קים רק לתקופה קצרה מאוד של חודשיים שלושה.

לאור זאת נשלחה לצדדים ההודעה הבאה:

קיבלתי את הודעת שני הצדדים על כך שלא מתאפשר ליישם את הסיכום שהיה בדיון. בהחלטה מיום כ"ט בתמוז תשפ"ד (4.8.2024) כתבתי שאם הסיכום הנ"ל לא יצא לפועל – אגש לכתיבת פסק הדין וכך אכן אעשה. הצדדים רשאים לשלוח תגובות אחרונות עד ליום חמישי הקרוב (ד' באב, 8.8.2024) בשעה 14:00, ובעזרת ה' לאחר מכן אתחיל בכתיבת פסק הדין.

הנתבע שלח שלא מתאפשר לו מבחינה כלכלית לקחת הלוואות, והתובע הטיל ספק בכך.

ג.          נושאי הדיון

א.         היתר עסקה בריבית גבוהה.

ב.         האם הנתבע מחויב לקחת הלוואה לצורך פירעון החוב לתובע?

ג.          האם יש לאפשר פריסה רחבה של תשלומים?

ד.         הוצאות משפט.

ד.         היתר עסקה בריבית גבוהה

הצדדים חתמו על הלוואה בסך 50,000 ש"ח עם ריבית שנתית של 48% בהיתר עסקה. כבר בדיון אמרתי לצדדים שהיתר עסקה לא מאפשר ריבית כה גבוהה. למקורות עיינו בדברים שכתבנו בפסק הדין ארץ חמדה גזית מס' 80033. עוד עיינו במקורות המובאים בהערה .

אציין שגם לפי החוק (חוק אשראי הוגן התשנ"ג-1993; השם הקודם של החוק: חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג-1993) אסור לתת הלוואה עם ריבית גבוהה מריבית בנק ישראל בתוספת 15%. ובמקרה שנקבעה ריבית גבוהה מדי – רשאי בית המשפט להתאים את הריבית לשיעור המרבי המותר, או לקבוע ריבית נמוכה יותר.

בדיון הסכימו שני הצדדים להפחית את גובה הריבית לגובה המותר לפי החוק. בעת עריכת היתר העסקה גובה הריבית של בנק ישראל היה 4.5%, כאמור על פי החוק ניתן להוסיף עוד 15%, ובס"ה: 19.5% ריבית שנתית (1.6% חודשי).

אומנם מכיוון שההסכמות בין הצדדים לא צלחו ואנו עוברים להכרעה בפסק דין, אני סבור כי יש להפחית את גובה הריבית עד למנהג הידוע בבתי הדין. בשלושה פסקי דין ארץ חמדה גזית נקבע שגובה הריבית המקסימלי יהיה עד לשיעור של 15%.

וכך נכתב בפסקי דין הבאים (מספר 75027, מספר 75109 ומספר 80033):

מנהג חלק מבתי הדין, כפי שהוא ידוע לנו, להגביל ריבית במסגרת היתר עיסקא לריבית מקסימלית של כ- 15% לשנה, ובלבד שיש סיכוי שהלווה מחזיק בעסק בעל רווחים בשיעור דומה.

בפסקי הדין הנ"ל נקבע כי ניתן לקבוע שיעור ריבית עד לגובה 15% ובתנאי שהנתבע מחזיק בעסק עם שיעור רווחים זהה. כמובן שסכום של 15% אינו הלכה למשה מסיני והוא תלוי בסברא ויש תקופות ומקומות שניתן להשיג רווחים גבוהים יותר, ובכל זאת בהתחשב בכך שיש צמצום משמעותי בעבודות של הנתבע, וממילא באפשרות לייצר רווחים, אני סבור כי יש להפחית את הריבית לגובה 15%.

עוד אציין כי גם אם נגרמו ללווה הפסדים בעסקה עליה הוא לקח הלוואה (הנתבע לקח את ההלוואה לצורך תזרים עסקי) - עדיין ניתן לחייבו לשלם את הריבית המוסכמת בסכום ההתפשרות, מתוך הנחה שהלווה הרוויח בעסקים אחרים .

לפיכך יש לקבוע את גובה הריבית לרמה של 15% שנתי.

ה.         האם הנתבע מחויב לקחת הלוואה לצורך פירעון החוב לתובע?

על פי ההלכה אם אין לחייב כספים - אין לאוסרו במאסר או לנקוט כלפיו סנקציות עונשיות עד לפירעון החוב, כפי שנפסק בשולחן ערוך (חושן משפט סימן צז סעיף טו):

אבל אין כופין אותו להשכיר עצמו ולא לעשות שום מלאכה כדי לפרוע. ואפילו התנה על עצמו שיתפוש המלוה את גופו, וכתב לו זה בשטר, אינו מועיל, ואינו יכול לא לאסרו ולא להשתעבד בו .

בקובץ הישר והטוב (כרך יז עמוד קכ"ג) דנו בשאלה, האם ניתן לחייב את הלווה לטרוח בהשגת הלוואה בכדי לפרוע את חובו לתובע?

אמנם נראה על פי המקובל כיום, שאנשים רבים לווים לתקופה מגמ"ח מסוים ובהגיע מועד הפרעון לווים מגמ"ח אחר כדי לפרוע, עד שבמשך הזמן מצמצמים החוב, שכיון שהלוה יודע בשעת הלוואה שלא יהיו לו מעות משלו לפרוע בזמן שקבעו לפרעון, ולווה על דעת כן שבהגיע זמן הפרעון ילווה מאחרים ויפרע חובו, וגם המלוה יודע שזו כוונת הלוה, ואדעתא דהכי מלווהו המעות, שילווה מאחרים כדי לפורעו, נראה שחייב הלוה ללוות מאחרים כדי לפרוע החוב בזמנו, דאדעתא דהכי הלווהו והוי כהתנו כן מתחילה להדיא, וכאמור שאם התנו - חייב לעשות בתנאו, ויתכן שכיון שהוא כאילו התנו מראש ביד ב"ד גם כן לכופו על זה.

כלומר יש לראות כעין תנאי מכללא שבו הלווה מתחייב לעשות את מירב המאמצים בכדי לפרוע את חובו, כולל השגת הלוואה ממקור אחר.

למעשה נראה כי יש להבחין בין כפייה לעבוד ובין כפייה לקחת הלוואה. כפייה לעבוד חמורה בגלל שיש בה פגיעה בחירות האדם, מה שאין כן בכפייה לקחת הלוואה. ובכל מקרה נראה שאת המקרה כאן יש להשוות למה שכתבו בבית דין הישר והטוב, שהמלווה הלווה את הכספים על דעת כך שהערב ילווה מאחרים כדי לפרוע את החוב של הלווה, ונחשב כתנאי מכללא שההלוואה ניתנה על דעת כך שהערב יתחייב לקחת הלוואה כדי לכסות את החוב. במצב שכזה ניתן לכפות על הלווה או על הערב לקחת הלוואה. נציין שיצרנו קשר עם בית דין הנ"ל, שם נאמר לנו כי סברא זו נאמרה על ידי הגרז"נ גולדברג זצ"ל.

כך גם עולה גם מדברי הפרישה (חושן משפט סימן צט סוף ס"ק יב), שדייק מדברי הרמב"ם (הלכות מלוה ולוה פרק ב הלכה ד), שאם אין איסור ריבית בהלוואה – רשאי המלווה לדחוק בלווה שייקח הלוואה לצורך החזר החוב.

לפני מתן ההלוואה שלח התובע לנתבע בוואטצפ:

סומך עליך לגמרי. רק חשוב לי שהכסף באמת יגיע עוד חודש. הנתבע הגיב עם אייקון: ????

עוד כתב התובע: "אני בונה בית. יש ים הוצאות ומלא כסף לספקים. כל יום זה אלפי שקלים". תגובת הנתבע: "מבין. מכיר".

כלומר הייתה הסתמכות של התובע בנתבע שיחזיר את ההלוואה בתוך כחודש. יש משמעות להסתמכות זו שנותנת תוקף לכך שעל המלווה מוטלת האחריות לעשות את מאמצים רבים ומשמעותיים בכדי להשיב את החוב.

גם בדיון אישר הנתבע שהוא הבין זאת, וכפי שמופיע בפרוטוקול הדיון:

אב"ד - האם אתה מאשר שהוא אמר לך שהוא צריך את הכספים תוך חודש?

הנתבע – כן.

אב"ד – כאשר אתה לוקח ממנו את הכספים, אתה מבין שגם הוא במצוקה של תזרים מזומנים?

הנתבע – מבין. כן.

אב"ד – מה אתה כעת מציע? פריסה של שנים במקום החזר של חודש?

הנתבע - אין לי יכולת לשלם כרגע.

התובע אמר לנתבע שהוא סומך עליו והנתבע הבין היטב את מצוקת תזרים המזומנים של התובע שעשה עמו חסד בהלוואה זו. במצב דברים שכזה מצופה מהנתבע שיעשה מאמצים להשגת הלוואות מבני משפחתו, מחבריו או מקרנות הלוואה, ולהתחיל להעביר סכומים משמעותיים באופן מידי.

עיינו עוד בנספח שם מובאים מקורות הדנים במצווה ובחובה המוטלת על הנתבע לפרוע את חובו למלווה.

לסיכום: מוטלת על הנתבע החובה לעשות מאמצים רבים לפרוע את חובו.

ו.          האם יש לאפשר פריסה רחבה של תשלומים?

בדיון הודה הנתבע בסכומים שהוא חייב לשלם לתובע:

•           קרן ההלוואה - 50,000 ₪.

•           ריבית – 19.5% לחודש (שני הצדדים בדיון הסכימו לכך).

•           שכר עבודה - 11,676.6 ש"ח.

אומנם הנתבע טען כי אין לו אפשרות כלכלית לשלם את החוב, ולפיכך הוא מבקש שבית הדין יפרוס את החוב בפריסה ארוכה למשך מספר שנים, כיוון שלדבריו הוא יכול לשלם רק 1,000 ש"ח לחודש. בסוף הדיון טען הנתבע שהוא יכול לדחות הלוואה אחרת ולשלם לתובע סך של 2,500 ש"ח בחודש.

מאידך הגיב התובע וטען, שהנתבע "חי טוב, יש לו רכב טסלה בחצר, הוא בנה חצר במאות אלפי שקלים. יש ציוד וריהוט בשווי של מאות אלפי שקלים" (פרוט' עמ' 3 שורה 11). ובהמשך (פרוט' עמ' 4 שורה 1): "קשה להתחשב בבן אדם שיש לו נהג פרטי, ויש לו טסלה וגינה. חי בעושר וכבוד אוכל במסעדות, והכל על חשבוני".

לפי ההלכה (שולחן ערוך חו"מ סימן צז סעיף כג), מלוה שבא לגבות את חובו מהלווה, אינו רשאי לגבות את כלל נכסיו של הלווה, אלא עליו להשאיר לחייב דברים מינימאליים הנחוצים לצורך מחייתו (דין זה נקרא: "סידור לבעל חוב"): מזון למשך שלשים יום, בגדים למשך שנים עשר חודשים, מיטה, נעליים, תפילין, בגדים פשוטים שמתאימים למעמדו, כלי אומנותו הנדרשים לו לצורך פרנסתו (הלווה יכול להחזיק רק כלים ייעודיים שמיוחדים למעשה האומנות, ולא ניתן להשתמש בהם לדברים אחרים), הלווה לא יכול להחזיק בידו נכס, דהיינו דבר שניתן להפיק ממנו רווח נוסף.

הש"ך (שם ס"ק יד) כתב בשם מהר"א ששון (סי' רטז): בסידור בעל חוב, ניתן לגבות את החוב גם מהבית שבעל החוב גר בו. (וכדברי המשנה שם: "אע"פ שאמרו חייבי ערכין - ממשכנין אותו"). וכ"פ ערוך השולחן (שם בסעיף כו).

עוד עיינו בדברי הרמ"א שכתב (סימן קג סעיף ה) בשם הרשב"א (שו"ת חלק א סימן אלף קמג), שגם אם החוב יחסית קטן ניתן לגבותו מדירת הלווה: "ואין חוששין להפסד הלוה, ואין מרחמים בדין לומר כיצד נוציא הלוה מביתו משום דבר מועט".

הגר"מ שטרנבוך (תשובות והנהגות כרך ד סימן שו) הציע כיצד לנהוג למעשה: "והיינו דלמעשה נכוף את החייב למכור מיד את ביתו ולדור בו בשכירות, ובעוד שנה אם עדיין לא ישלם - נכוף אותו ג"כ לצאת מבית זה ולדור במקומות בשכירות בבית פשוט".

מדברים אלו ניתן ללמוד על המאמץ המיוחד שנדרש מהלווה בכדי להחזיר את חובו למלווה.

בענייננו מדובר בבקשה לפריסה של כחמש שנים, בהם הנתבע חייב על פי ההלכה להישבע לשלם כל סכום שיגיע לידיו, כדברי השולחן ערוך (חושן משפט סימן צט סעיף א):

התקינו הגאונים שמשביעין את הלוה כעין של תורה בנקיטת חפץ, שאין לו כלום יותר על מה שמסדרין לו, ושלא החביא ביד אחרים, ושלא נתן מתנה על מנת להחזיר, וכולל בשבועה זו שכל מה שירויח וכל שיבא לידו או לרשותו מאשר תשיג ידו לא יאכיל ממנו לא לאשתו ולא לבניו, ולא ילביש אותם ולא יטפל בהם, ולא יתן מתנה לאדם בעולם, אלא יוציא מכל אשר תשיג ידו מזון ל' יום וכסות י"ב חדש מזון הראוי לו וכסות הראויה לו, לא אכילת הזוללים והסובאים או בני מלכים, ולא מלבושי הפחות והסגנים, אלא כדרכו, וכל היתר על צרכו יתן לבעל חובו ראשון ראשון, עד שיגבנו כל חובו.

כיוון שבית הדין אינו מחייב שבועה בימינו, ומכיוון שאין בידינו את הכלים לחקור את יכולת הנתבע לשלם את החוב, (הנתבע צריך היה להביא תדפיס תנועות בעובר ושב של כל חשבונות הבנק שברשותו, וכן תדפיס של כלל כרטיסי האשראי שברשותו, אך אין כל אפשרות לוודא שקיבלנו את כלל הנתונים ושאין חשבון בנק שלא הובא לידיעתנו. גם דוח DBI לא היה מסייע, כי הוא מופק מנתונים שהנתבע מזין. עוד היה צריך לבצע בדיקת נכסים במקרקעין מהאתר הממשלתי, אך מסופקני אם ניתן לדעת דרך בדיקה זו על נכסים שלא רשומים בטאבו (כמו דירות רבות ביו"ש), הרי שאין דרך לוודא שהנתבע מעביר לתובע את הכספים הפנויים שבידו. לכן מסתבר שיש לחייב את הנתבע במלוא הסכום כעת, ואת טענותיו ישטח בפני רשם ההוצאה לפועל.

צריך לציין שדין סידור גביית חוב המובא בהלכה - חמור מאוד, שהרי יש לקחת את כל המטלטלים של החייב (עד לרמת מחט), לא לאפשר מזונות לאשתו וילדיו, לאפשר מזונות רק עבור החייב למשך שלושים ימים, לא לאפשר מוצרי חשמל, ולא ספרי קודש. כך שלמעשה הוצאה לפועל בדרך כלל מקילה עם החייב יותר ממה שמחייבת ההלכה, וגם אין בהפניה להוצאה לפועל על ידי בית הדין משום איסור ריבית (ראו: שו"ת שחר אורך ב, סימן לה בארוכה).

בסעיף 5 למדיניות בית הדין נכתב:

כאשר החייב מבקש פריסה ארוכה מאד של החוב ואין זה ברור שבקשתו תואמת את ההלכה, ניתן להפנות את הזוכה להוצל"פ, שם מתבצעת "חקירת יכולת" מקצועית.

עוד אציין שמנהג בתי הדין הוא לכתוב בפסק הדין (בכלל התביעות הכספיות) את הסכום לחיוב מבלי לבחון יכולת, וזאת מתוך הנחה שהתובע רשאי לפנות לבית המשפט השלום בבקשה לאשר את פסק הדין, ולאחר מכן לפנות להוצאה לפועל בבקשה לביצוע פסק הדין לצורך גביית החוב.

לפיכך יש לפסוק כפי האמור בסעיף 5 למדיניות בית הדין, ולהעביר את בירור "חקירת יכולת" להוצאה לפועל.

ז.          הוצאות משפט

על פי ההלכה כאשר שני הצדדים התנהלו בדיון המשפטי באופן סביר, פנייתם נחשבת לפנייה משותפת ולכן הם מתחלקים בשווה באגרת בית הדין (ראו משנה בבא בתרא קסז ע"ב בנוגע לתשלום שכרו של סופר בית הדין, ועיינו גם שו"ת הריב"ש, תעה; שו"ת תשובות והנהגות ב, תרצו, בסופו. וכן במדיניות בית הדין באתר בית הדין).

התובע שילם 963 ש"ח עבור אגרת בית הדין, לפיכך על הנתבע לשלם לתובע 481.5 ש"ח עבור השתתפות באגרת בית הדין.

ח.         החלטות

1.         הנתבע חייב לשלם לתובע את הסכומים הבאים:

א.         סך 50,000 ₪ עבור קרן ההלוואה. לסכום זה תוצמד ריבית בשיעור של 15% (ריבית שנתית) מיום ד' באייר תשפ"ד (12.5.2024) ועד למועד פירעון חוב ההלוואה.

ב.         בנוסף, הנתבע חייב לשלם לתובע סך של 11,676.6 ש"ח בתמורה לעבודות שביצע התובע לנתבע (ללא הצמדה לריבית).

ג.          בנוסף, הנתבע חייב לשלם לתובע סך של 481.5 ש"ח, עבור השתתפות באגרת בית הדין.

2.         התשלומים הנ"ל יבוצעו בתוך 35 יום מהמועד הנקוב על החלטה זו.

3.         ניתן לערער על פסק הדין בתוך 30 יום מהמועד הנקוב עליו.

פסק דין ניתן ביום ט"ז באב תשפ"ד, 20.8.2024

בזאת באתי על החתום

____________________

הרב ישועה רטבי, אב"ד 

ט.         נספח: מצווה וחובה על הלווה לפרוע את חובו

הגמ' (במסכת בבא בתרא דף קעד עמוד א) קבעה שיש מצווה על הלווה לפרוע את חובו. וכ"פ השולחן ערוך (בסימן צז סעיף טו): "שפריעת בעל חוב - מצוה, ומכין אותו עד שתצא נפשו כדי לקיימה". דין שייך במלווה שיש לו אפשרות להחזיר את החוב ולא מעוניין להחזיר , וכך כתב שולחן ערוך הרב (חושן משפט הלכות הלואה סעיף יג): "וכל מי שיש לו יותר מכדי סידור בעל חוב ואינו רוצה ליתן - מותר לכפותו אפילו על ידי הכאה ואין בזה משום לא תהיה לו כנושה". ומכאן ניתן ללמוד בק"ו שניתן להעביר את נושא הגבייה להוצאה לפועל.

הראשונים הביאו מספר מקורות למצווה המוטלת על הלווה לפרוע את חובו:

א.         רש"י (מסכת כתובות דף פו עמוד א ד"ה פריעת) ציין את מקור המצווה לפרוע חוב: "מצוה עליו לפרוע חובו ולאמת דבריו, דכתיב (ויקרא פרק יט פסוק לו) הִין צֶדֶק - שיהא הן שלך צדק, ולאו שלך צדק".

ב.         הרמב"ן (מסכת בבא בתרא דף קעה עמוד ב) למד את המקור לכך שיש מצווה לפרוע חוב מהפסוק (דברים פרק כד פסוק יא): "וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת הַעֲבוֹט הַחוּצָה" - דוהאיש קאמר מצוה".

ג.          הרדב"ז (חלק ב סימן תרי) כתב שהמקור לכך הוא איסור גזל: "שאלת ממני על הא דאמרינן פריעת בעל חוב מצוה - אם היא מצוה מן התורה או מדרבנן... תשובה: מצות עשה של תורה היא, דכתיב והשיב את הגזלה אשר גזל, או את העושק אשר עשק, או את הפקדון אשר הופקד אתו, או את האבדה אשר מצא".

הג"ר שמעון שקופ (שערי ישר שער ה פרק ב) הסביר:

דענין שיעבוד הגוף בכל חיובי ממון הוא דין משפטי שהאדם מחויב ועומד להמציא מנכסיו לחבירו כך וכך, שחיוב זה הוא חיוב משפטי גם בלי מצות התורה, כשם שסוג הקנינים וחוקי הבעלים בנכסים הוא דבר משפטי, גם בלי אזהרת לא תגזול... דגם מצות פריעת בעל חוב הוא אחר החלטת ענין החוב על פי דין משפטי, שאם חל על ראובן חיוב תשלומים מסוג חוקי המשפט - אז הוסיפה תורה אזהרה ומצוה לשמור לשלם חיובו שחייב על פי חוק המשפטי.

כלומר יש חיוב משפטי על הנתבע להחזיר את חובו לתובע. חובה משפטית זו יוצרת שעבוד של הלווה למלווה, כאשר התוצאה לכך היא שיש גם מצווה לפרוע את החוב. מצווה זו הינה ככל שאר המצוות המוטלות על האדם.

בספר חובות הלבבות (שער ו - שער הכניעה פרק ב) יש התייחסות ללווה שלא יכול לפרוע את חובותיו: "שאין האדם יכל לפרעו והוא חייב להכנע ולהשפל לפני בעליו, כמו שכתוב (משלי פרק כב פסוק ז): וְעֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה ". תחושת הכרת הטוב כלפי המלווה צריכה להביא לידי הכרה מוסרית שיש לעשות מאמצים ניכרים ומשמעותיים הרבה יותר ממה שנעשה כעת בכדי לפרוע את החוב למלווה.

במשנה במסכת אבות (פרק ב משנה ט) מובא: "צאו וראו איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנה האדם? ...רבי שמעון אומר הלוה ואינו משלם, אחד הלוה מן האדם - כלוה מן המקום ברוך הוא, (תהלים פרק לז פסוק כא) לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן".

רבינו יונה (מסכת אבות פרק ב משנה ט) הסביר:

ומי שאינו רואהו (את הנולד) - אינו מתרחק מדרך רעה כמו הלוה ואינו משלם שבשעת הלואה היה לו לחשוב ולראות אם יוכל לפרעו כשיגיע זמן הפרעון. ואם לא יכיר בשלו כי יהיה בידו יכולת - לא ילוה עתה משום דוחק שיהיה לו וידחוק השעה גם אם הוא צריך ההלואה הרבה מאד. אחד לוה מן האדם כאלו לוה מן המקום ב"ה, שמצינו הלואה בהקב"ה שנאמר [משלי י"ט י"ז] מלוה ה' חונן דל וגמלו ישלם לו - ר"ל כאילו מלוה ה' אותו החונן לדל ושכר גדול יש לו. וזהו שנאמר כאן כאילו לוה מן המקום.

כלומר לבל תחשוב אחר שאין לי במה שאפרענו וכבר תבעני בב"ד ולא מצאו לי דבר למשכן - יצאתי זכאי מה פשעי ומה חטאתי וכאילו לוית מן המקום ב"ה הדבר עליך, ואם אתה פטור מדיני אדם אך לא מדיני שמים, וכאשר לא תפטר בשביל בני האדם היה הדין בינך ובין השם. כי בהיות לך דין הלואה עם בני אדם - אינך פטור אף על פי שבני אדם פטרוך מה טעם שנאמר [תהלים ל"ז כ"א] לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן. כלומר כיון שלוה ואינו משלם - רשע הוא. ואף על פי שאין לו, כי מתחלה היה לו לעיין במה יפרעהו.

אבל הצדיק חונן ונותן מה שיש לו ליתן ולפרוע בהן נותנו כי על כל פנים הוא נזהר מתחלה במה יוכל לפרוע ואף על פי שלאדם הפורע חובו אין מחזיקין טובה לו. אך הצדיק שהוא בדרך ארץ חן בשפתותיו ואף כשמחזיר ממונם לבני אדם מחזיקין לו טובה ונעשין אוהביו על ידי הממון שלהם.

עיינו עוד בדברי החפץ חיים (אהבת חסד פרק כד) בנוגע לחובה ללווה לפרוע את חובו.