ערעור על האופן בו תיושם הפשרה בין קבלן למזמין 83031-6

בס"ד,‏

ל' ניסן תשפ"ה

‏28 אפריל 2025

תיק מס' 83031-6

ערעור

בעניין שבין

מזמיני עבודה

התובעים

לבין

קבלן

הנתבע

רקע והחלטות קודמות

החלטה ראשונה מיום ב' אב תשפ"ג, 20 ביולי 2023

הנתבע הינו קבלן אשר בנה שתי יחידות דיור עבור התובעים. המחלוקת בין הצדדים נסובה בעיקר סביב השלמת תיקונים וליקויים ביחידות הדיור. התובעים טוענים, ששילמו את כל מה שהתחייבו ואף מעבר לכך, ולכן הקבלן מחויב להשלים את התיקונים הנדרשים. לעומת זאת הנתבע טוען, שהפרויקט עלה לו יותר ממה שתכנן, העסק שלו התפרק והוא שקוע בחובות. הוא הסכים להשלים את העבודה, אך דרש תשלום נוסף עבורה.

שני הצדדים קיבלו במעשה קניין את הצעת הפשרה שהציע בית הדין, מתוך הבנה שהכרעה על פי מידת הדין לא תועיל לאף אחד מהצדדים, וזאת בשל מצבו הכלכלי של הנתבע, ורצון התובעים בהשלמת הפרויקט וקבלת אחריות על העבודה.

הפשרה כללה את התנאים הבאים:

הנתבע ישלים את הפרויקט לשביעות רצון התובעים.

הנתבע יבצע את התיקונים הנדרשים (למעט התיקונים האמורים בסע' 3-4) בתמורה לסך של 600 ש"ח ליום עבודה, ועד לסכום כולל של 3,000 ש"ח.

הנתבע אחראי לנהל את העבודה בעניין סידור החניה וריצוף השבילים, כולל בחירת פועלים מיומנים ואחריות על איכות העבודה. מאידך, התשלום לפועלים ולחומרים יהיה על ידי התובעים.

הנתבע לא יידרש לתקן את השיפוע של הריצוף בתוך המבנה ושל ארונות המטבח, שנקנו על ידי התובע והורכבו על ידו.

הנתבע יישא באחריות "בדק בית" למשך שנה ממועד מתן פסק דין זה. כלומר שנת הבדק התסיימה ביום 20 ביולי 2024.

ביום ב' אב תשפ"ג (20 ביולי 2023) הוציא בית הדין פסק דין ראשון, שבו נכתבה הצעת הפשרה הנ"ל, שהצדדים הסכימו עליה. המועד האחרון לביצוע הסכם הפשרה היה בתאריך א' חשוון תשפ"ד.

החלטה שנייה מיום ג' ניסן תשפ"ד (11 באפריל 2024)

במהלך הזמן שחלף, ביצע הנתבע חלק מהעבודות שהיו מוטלות עליו לבצע על פי דו"ח הליקויים, אך לפני תום המועד לסיום העבודות, פרצה מלחמת "חרבות ברזל", אליה גויס הנתבע, והעבודות הופסקו. באותה תקופה גויס הנתבע ליחידה צבאית לוחמת ברצועת עזה, וחופשותיו היו תלויות במידת העצימות של הלחימה. מעבר להשלמת העבודות שנקבעו בהסכם הפשרה, התגלו ליקויים נוספים במהלך שנת הבדק.

התובעים דרשו שהנתבע ישלים את כל העבודות שלא בוצעו בהקדם האפשרי, כולל תיקון הליקויים החדשים שנתגלו. כמו כן ביקשו התובעים להאריך את שנת הבדק. בתגובה ענה הנתבע כי הוא אינו מתנער מאחריותו לביצוע העבודות, אך טען שהעיכוב נגרם בגלל גיוסו למילואים. הנתבע הודה שלא הזדרז להשלים את העבודות, וזאת בשל העובדה שלא קיבל כל תשלום עבור העבודות שכבר ביצע.

במהלך דיון שהתקיים, העריך הנתבע את היקף העבודות שבוצעו על ידו ביומיים וחצי עבודה, והתובע שילם לו במקום סכום של 1,500 ₪ באמצעות אפליקציה bit.

ביום ג' ניסן תשפ"ד (11 באפריל 2024) הוציא בית הדין פסק דין שני, ובו הוצע מתווה חדש לביצוע הסכם הפשרה, שהוסכם על ידי הצדדים וקיבל תוקף של פסק דין. המתווה כלל את התנאים הבאים:

משך ביצוע העבודות: לפי הסכם הפשרה נותרו לנתבע עוד כשבעה ימי עבודה, עד למועד בו היה עליו לסיים את העבודה, אלא שאז פרצה המלחמה. לפיכך על הנתבע לבצע את כל העבודות שהיו בדו"ח הליקויים וטרם בוצעו על ידו, לרבות סידור החניה והשבילים, תוך שבעה "ימי עבודה" (ימי חופשה מהצבא) החל מסיום חג הפסח תשפ"ד.

העבודות שבדו"ח הליקויים: הנתבע יבצע את כל העבודות שפורטו בדו"ח הליקויים ולא בוצעו, כולל התקנת מקלחון, תיקון שיפוע של אריח, צביעת קורה וסידור החניה והשבילים. לאחר מכן, ישלמו התובעים לנתבע את יתרת התשלום על פי הסכם הפשרה (600 ₪ לכל יום עבודה ועד 1,500 ש"ח).

ליקויים שהתגלו בשנת הבדק: הנתבע יתקן את הליקויים שנתגלו בשנת הבדק תוך שבעה ימי עבודה נוספים, כולל תיקון מרווח בדלת, חיזוק ארון חשמל, תיקון דליפות במרזבים וחיזוק חיבורי מים. בנוגע לתיקון השיפוע בשירותים ונזילה באמבטיה, ככל ויתברר שהנתבע אינו אחראי לליקויים, הוא לא יהיה חייב לתקנם.

שנת הבדק: לא תוארך מעבר למה שהוסכם בפשרה המקורית (20 ביולי 2024).

סעד במקרה של אי קיום פסק הדין: אם הנתבע לא ימלא אחר התחייבויותיו, יהיו רשאים התובעים להזמין איש מקצוע אחר, והנתבע ישלם להם את מחיר העבודה.

החלטה שלישית מיום ז' בסיון תשפ"ד (13 ביוני 2024)

בהחלטה השנייה נקבע שהנתבע לתקן את הליקויים בתוך שבעה "ימי עבודה" (ימי חופשה מהצבא) החל מסיום חג הפסח. אולם הנתבע הודיע לתובע כי הוא נמצא במילואים ברפיח ולא יכול לבצע את העבודות.

ביום ז' בסיון תשפ"ד (13 ביוני 2024) הוציא בית הדין קמא החלטה נוספת בה הוא כתב כי הוא מודע לקושי של הנתבע עקב שירות המילואים, אך מבין גם את התובעים שממתינים זמן רב לסיום העבודות. בית הדין סבור, שלא ייתכן שבחודשיים האחרונים לא מצא הנתבע אפילו שבוע של חופשה, גם לא בימים לא-רצופים, כדי להשלים את העבודות.

לאור זאת קבע בית הדין קמא כי הנתבע נדרש לסיים את העבודות שנקבעו בדו"ח הליקויים וזאת עד לתאריך כ"ד סיון תשפ"ד (30 ביוני 2024). בית הדין לא ייתן דחיה נוספת, גם לא בשל שירות מילואים. עם כל החשיבות שבית הדין רואה בשירות המילואים (ואף אב בית הדין בעצמו היה בשירות ארוך גם כן), אין הדבר מצדיק הימנעות מוחלטת מקיום מחויבותו של הנתבע, באופן הגורם לעוגמת נפש רבה לתובעים. עוד נקבע בהחלטה כי ככל והנתבע לא יעמוד בהתחייבות, בית הדין יקבע אילו עבודות יעברו לקבלן אחר, והנתבע יישא בעלותן.

החלטה רביעית מיום ח' בתמוז תשפ"ד (14 ביולי 2024)

הנתבע הודיע לבית הדין כי לא ביצע שום עבודה מהעבודות אותן הוא נדרש לבצע על פי הסכם הפשרה, ואף לא יוכל לבצען בעתיד הנראה לעין.

לאור הודעה זו הוציא בית הדין קמא החלטה בה נכתב כי הנתבע לא עמד בהסכם הפשרה לסיים את העבודות, ולפיכך רשאים התובעים לבצע את העבודות בעצמם. על התובעים להגיש לבית הדין שתי הצעות מחיר מפורטות משני קבלנים שונים, עבור רשימת העבודות הנדרשות. בית הדין יאשר את אחת ההצעות, והנתבע יחויב לשלם את עלות העבודות, בהתאם להסכמי הפשרה הקודמים.

בנוגע לסידור משטח החניה וריצוף השבילים, קבע בית הדין קמא כי יש להגיש הצעת מחיר מפורטת לשלושה מרכיבים נפרדים: עלות חומרי הבנייה, עלות שכר הפועלים ושכר עבור ניהול ופיקוח על העבודה. אציין כי דרישה זו לפירוט עלויות נועדה לוודא שההצעה תואמת את ההסכם הפשרה שבין הצדדים, בו נקבע כי הנתבע אחראי על ניהול ופיקוח בלבד.

החלטה חמישית מיום ח' שבט תשפ"ה (6 בפברואר 2025)

עקב הזמן הרב שחלף (בעקבות עניין רפואי מסוים במשפחת התובעים), ולשם סיום הסכסוך, קצב בית הדין קמא את המועד להגשת הצעות המחיר וקבע כי אם לא תוגשנה הצעות מחיר במועד הנקוב – בית הדין לא יטפל עוד בתיק. סמוך למועד אותו קצב בית הדין, הוגשו לבית הדין הצעות מחיר חלקיות, ואיתן טענות נוספות, ובית הדין ניגש למתן פסק הדין.

כאמור, בהוראת בית הדין פנו התובעים לשני קבלנים על מנת לקבל מהם הצעות מחיר. הצעות המחיר אינן מתייחסות לכלל העבודות שהוטלו על הנתבע, אך הואיל ובית הדין נדרש לסיים את הסכסוך, בית הדין פסק על פי הצעות המחיר שהוגשו לפניו בלבד.

ביום ח' שבט תשפ"ה (6 בפברואר 2025) הוציא בית הדין קמא פסק דין שלישי, שבו דחה את התביעה בנוגע לעבודות שלא הוגשו עבורן הצעות מחיר. בנוגע לעבודות עבורן הוגשו הצעות מחיר - בית הדין בחן את הצעות המחיר ובחר את הנמוכה שבהן (כמפורט בפסק הדין של בית הדין קמא).

בהצעת העבודה לריצוף שני השבילים נכתב, שעלות יום עבודה משוערת לקבלן היא בסך של 1,200 ₪ בתוספת מע"מ, ועלות משוערת לעובד רגיל היא בסך של 800 ₪ בתוספת מע"מ. עוד נכתב שעל מזמין העבודה לספק את כלל החומרים הנדרשים לביצוע העבודה. בהצעת מחיר מוערך משך זמן העבודה בין ארבעה לשמונה ימי עבודה, ולפיכך בית הדין חישב את העלות לפי ההערכה הממוצעת: ששה ימי עבודה, כך שעבור עבודת הקבלן בשבילים, חייב הנתבע לשלם לתובעים סך של 7,200 ₪ לפני מע"מ (1,200 ש"ח * 6 יום), ולאחר הוספת 18% מע"מ הסכום לתשלום הוא 8,496 ₪.

עוד חויב הנתבע לשלם עבור תיקונים נוספים (כמפורט בפסק הדין ואינם מעניינו של הערעור).

בסך הכל על הנתבע לשלם לתובעים סך 11,146 ₪. על פסק דין זה נסוב הערעור של הנתבע.

טענות הנתבע

הנתבע מערער על כך שבית הדין קמא חייב אותו לשלם את מלוא עלות ריצוף השבילים, כפי שנקבע בפסק הדין מיום ח' שבט תשפ"ה (6 בפברואר 2025). לדבריו, פסק הדין אינו תואם את ההסכמות המקוריות כפי שבאו לידי ביטוי בהסכם הפשרה מיום ב' אב תשפ"ג (20 ביולי 2023), שאושר על ידי בית הדין קמא, לפיו הנתבע מחויב רק לפקח על העבודה, בעוד שהתובעים אמורים לשאת בתשלום ישיר לפועלים ולספק את החומרים הדרושים.

בהצעת המחיר שהוגשה ישנם שני סוגי תשלום: תשלום לעובד פשוט (800 ש"ח + מע"מ ליום) ותשלום לקבלן (1,200 ש"ח + מע"מ ליום). בהתאם להצעת המחיר שהוגשה על ידי הקבלן, עולה כי הקבלן עצמו נוטל חלק פעיל בביצוע העבודה, ולא רק מספק פיקוח, ומכיוון שהנתבע אמור לשלם רק עבור ניהול, ולא עבור ביצוע העבודה, הרי שיש להפחית את התשלום שמבצע הקבלן החדש בעצמו, ולחייב רק בסך 400 ש"ח ליום, כי שאר הסכום (800 ש"ח) הוא עבור עבודת הקבלן עצמו, והנתבע לא אמור לשאת בתשלום זה.

עוד מבקש הנתבע כי התשלום יועבר רק לאחר הצגת חשבונית מס כדין, ותיעוד מצולם המעיד על ביצוע העבודות בפועל, ולא כדרישה לתשלום מראש כמקובל בתעשיית הבנייה.

תגובת התובעים

התובעים פתחו בכך שבהתחשב בהתמשכות ההליכים, ובניסיונו המתמשך של הנתבע למשוך זמן, הם עומדים על כך שסדרי הדין יישמרו. לדעתם, תנאי הסף לקבלת ערעור לא התקיימו, כי לא נפלה כל טעות משמעותית בהלכה, בשיקול הדעת, בבירור העובדות או בניהול ההליך המקורי.

לאחר שהתובעים פנו להליך משפטי, בית הדין כבר פסק לפני כשנה (ניסן תשפ"ד) כי על הנתבע להשלים את העבודות בתוך שבעה ימי עבודה, אך הנתבע לא קיים את פסק הדין ולא ביצע את עבודתו. התובעים מציינים כי הם שילמו לנתבע את מלוא הסכום שדרש עבור העבודות שביצע, אך גם לאחר מכן הנתבע לא המשיך בעבודה.

התובעים רואים בערעור ניסיון נוסף של הנתבע למשוך זמן, ולהימנע מהשלמת העבודות. לטענתם, כל הטענות שהעלה הנתבע בערעור היו ידועות ונידונו בהרחבה בהליך הקודם. לאור האמור, התובעים עומדים על כך שיקוימו סדרי הדין, ואם בית הדין לערעורים לא יזהה טעות משמעותית, שידחה את הערעור על הסף ויאפשר את ביצוע פסק הדין.

סדרי הדין הנוגעים להחלטה בערעור

אפתח בדיון בסדרי הדין הרלוונטיים להחלטה בערעור זה, כפי שהועלו על ידי התובעים. סעיף י(4) לסדרי הדין של בית הדין ארץ חמדה גזית, מגביל את עילות הערעור לשלושה נימוקים בלבד: א) טעות בהלכה. ב) טעות הנראית לעין בשיקול הדעת או בקביעת העובדות. ג) פגם מהותי בניהול הדיון באופן המשפיע על תוצאות הדיון.

טענות הנתבע מכוונות לטעות בשיקול הדעת של בית הדין קמא. הנתבע טוען שהסכם הפשרה המקורי הגביל את אחריותו לתשלום עבור ניהול ופיקוח בלבד, בעוד התשלום לקבלן החדש כולל גם ביצוע עבודה ממשי. לטענתו, יש להפחית את עלות הביצוע (800 ש"ח ליום) מהסכום שבו חויב, ולהותיר את החיוב רק לסך 400 ש"ח ליום עבור הפיקוח.

הערעור של הנתבע טוען אפוא כנגד האופן שבו העריך בית הדין קמא את העובדות, ואת האופן שבו הוא יישם את הדין בנסיבות הקונקרטיות של המקרה. על מנת לדחות את הערעור על הסף, יהיה עלינו לקבוע שהערעור אינו מעלה טענה לטעות בשיקול הדעת. מכיוון שלטענת הנתבע אכן התרחשה טעות כזו, יש לבחון את טענותיו לגופן.

לסיכום, יש לבחון את טענות המערער.

יישום הסכם הפשרה

כאמור, לטענת הנתבע, שגה בית הדין קמא כשחייב אותו לשלם לקבלן 1,200 ש"ח ליום עבודה, שכן לדבריו הסכם הפשרה מגביל את אחריותו לפיקוח בלבד, בעוד הצעת המחיר כוללת גם ביצוע עבודה. הנתבע מציע לפצל את השכר לקבלן ל-800 ₪ עבור ביצוע ול-400 ₪ עבור פיקוח, ולחייב אותו רק ב-400 ₪ ליום. נדון בטענה.

נוסח הסכם הפשרה

להלן נוסח הסכם הפשרה כפי שנקבע בפסק הדין מיום ב' אב תשפ"ג (20 ביולי 2023), הצעה שניתנה בהסכמת שני הצדדים:

סידור משטח החניה וריצוף השבילים יבוצעו בניהול הנתבע, כאשר הוא זה שידאג לבחירת פועלים טובים ומיומנים לביצוע העבודות ויישא באחריות על עבודתם, אך התשלום לפועלים ולחומרים יהיה על ידי התובעים.

מכאן עולה שהנתבע אחראי לשלושה מרכיבים: א) בחירת פועלים מיומנים; ב) פיקוח על העבודה; ג) אחריות על טיב העבודה. מאחר שהנתבע לא מילא התחייבות זו, עליו לשלם את העלות הכספית של מרכיבים אלה.

אמנם הנתבע טען ששירות המילואים הקשה עליו, אך בית הדין קמא קבע כי היו לו הזדמנויות סבירות לבצע את העבודה, והוא לא הוכיח שלא היו לו ימי חופשה כלל. לפיכך, אין בכך כדי לפטור אותו מאחריות.

ניתוח הצעת המחיר

בהצעת המחיר שהתקבלה נכתב: "עלות יום עבודה לקבלן – 1,200 ש"ח בתוספת מע"מ; לעובד רגיל – 800 ש"ח בתוספת מע"מ; צוות העבודה יכלול עובד וקבלן, ויכול לגדול לפי שיקול הקבלן". הנתבע טוען שהקבלן מבצע עבודה פיזית, ולכן יש להפחית 800 ₪ משכרו. טענה זו נדחית: השכר בסך 1,200 ₪ ליום משקף את שלושת המרכיבים שהנתבע התחייב להם – בחירה, פיקוח ואחריות – ולא עבודה פיזית בלבד. גם אם הקבלן מסייע לעיתים בעבודה פיזית, זהו חלק משיקוליו המקצועיים, ואין בכך כדי לשנות את ערך עבודתו הקבלנית.

הפיצול שהציע הנתבע (על פיו עלות הפיקוח היא 400 ₪ ליום) אינו הגיוני מבחינה כלכלית, שכן ניהול ופיקוח דורשים מיומנות ותגמול גבוה יותר מעבודה פיזית בלבד. יתרה מכך, הנתבע לא הביא ראיה ש-1,200 ₪ ליום חורגים ממחירי השוק בישראל ב-2025.

התכתובת עם הצדדים

מקריאת התכתובת שהייתה בין בית הדין לצדדים עולה, שיש לדחות את טענת הנתבע וכדלקמן.

להלן בקשה מאב"ד שהובאה לידיעת שני הצדדים:

על התובעים לבקש [הקבלנים] (שהגישו הצעות מחיר) להפריד את המחיר שדרשו על סידור החניה בין מחיר העבודה של הפועל המבצע ובין עלות הפיקוח הקבלני הנדרשת לעבודה זו בלבד (הדגשות לא במקור).

תשובת התובעים:

עשיתי שיחות טלפונים עם [הקבלנים] וזו ההפרדה שהם הגדירו ... [קבלן 1]: הצעת המחיר לסידור החנייה היתה 2,300. לדבריו: 1,100 לקבלן, ו-1,200 לפועל לשני ימי עבודה (הדגשות לא במקור).

כלומר, אב"ד היה מודע לחלוקה שנעשתה בהצעת הפשרה, ואף ביקש מהתובעים לוודא ביצוע חלוקה זו. התובעים ניסחו את צורת החלוקה בצורה קצרה יותר, ובמקום לנסח: מחיר עבודה של פועל; עלות פיקוח קבלני – הם ניסחו זאת בקצרה: הסכום הנדרש לפועל והסכום הנדרש לקבלן.

צריך לשים לב שבנוגע לעבודת סידור החנייה, הנתבע קיבל את החלוקה שהציגו התובעים, ולא ערער על פסק הדין, שמגיע לתובעים סך של 1,100 ש"ח לקבלן, ואין כל סיבה לחלק בין עבודה זו ובין עבודת ביצוע שני השבילים. בשתי העבודות הללו (סידור החנייה וביצוע שני השבילים), החלוקה היא בין עבודת הפועל ובין עבודת הקבלן, ובשתי העבודות, הכוונה בעבודת הקבלן היא לשלושת סוגי העבודות הנ"ל שהנתבע אמור לממן, כפי האמור בהצעת הפשרה.

בנוסף, אב"ד ביקש מהתובעים שיגישו לו שתי הצעות מחיר, ואכן התובעים הגישו את שתי ההצעות הבאות:

הצעה ראשונה שלא התקבלה - עלות שני פועלים: 1,200 ש"ח ליום * 8 ימי עבודה = 9,600 ש"ח. תוספת קבלנית (סכום קבוע): 15,000 ש"ח. סה"כ עלות כוללת: 24,600 ש"ח (9,600 ש"ח + 15,000 ש"ח).

הצעה שנייה שהתקבלה - עלות עובד אחד: 800 ש"ח ליום * 8 ימי עבודה = 6,400 ש"ח. עלות הקבלן: 1,200 ש"ח ליום * 8 ימי עבודה = 9,600 ש"ח. סה"כ עלות כוללת: 16,000 ש"ח (6,400 ש"ח + 9,600 ש"ח).

השוואת הצעות המחיר מדגימה את חוסר הסבירות בטענת הנתבע בנוגע לשכר על עבודת הקבלנות: בהצעה הראשונה (שלא התקבלה), השכר על עבודת הקבלנות הוא סך של 15,000 ש"ח; בהצעה השנייה (לפי הבנת הנתבע), השכר על עבודת הקבלנות 3,200 ש"ח (400 ש"ח × 8 ימים). פער של כ- 469% אינו סביר. נראה כי הבנה זו אינה תואמת את ההיגיון הכלכלי והפרשנות הסבירה של הצעת המחיר. הפיצול שהציע הנתבע אינו משקף את הערך האמיתי של ניהול ופיקוח, שכן עבודה זו דורשת מיומנות ותגמול גבוה יותר מעבודה פיזית בלבד, כפי שמוכח מהצעת המחיר.

לסיכום, טענת הנתבע נדחית, ולפיכך יש לקבוע שהנתבע חייב לשלם לתובעים עלות עבודה קבלנית בסך 1,200 ש"ח בתוספת מע"מ, עבור ששה ימי עבודה, ובס"ה: 8,496 ₪ כולל מע"מ.

האם התשלום מותנה בביצוע העבודות?

כאמור, מבקש הנתבע כי התשלום יועבר רק לאחר הצגת חשבונית מס כדין, ותיעוד מצולם המעיד על ביצוע העבודות בפועל, ולא כדרישה לתשלום מראש כמקובל בתעשיית הבנייה.

השאלה לדיון היא, האם יש לקבל את בקשת הנתבע להצגת חשבונית ותיעוד, כתנאי לתשלום הסכום שקבע בית הדין קמא?

כתב החזון איש (בבא קמא סי' ו אות ג):

ואילו שכר פועלים לבנות לו בית בקבלנות בכך וכך, וחייבים לבנות כפי מנהג המקום, והניחו כותל אחד מחוסר מחיקה, שיבוץ, וכדומה לפי מנהג המקום, מן הדין שמנכה להן משכירותן. וכן אם מכר ביתו ואח"כ נודע ללוקח קלקול כותל אחד יכול לנכות מדמיו ולפעמים לבטל המקח. וכמו כן, חשיב זה שהזיק את הנוי מזיק, ומשלם כפי ששוה לבעלים בעצמו, והרי עומד לתקן, ומנהגו של עולם להוציא הוצאות על זה, וזה שוויו.

...ולא עוד אלא אם הניזק טוען שאין רצונו למלא, ורצונו בדמי הנזק - הרשות בידו. וראיה מהא דאמר פ"ה א': אמר לי' קוץ לי מקץ, א"ל: כש"כ דפשעת בנפשך, וקרו לי שור המזיק. ואם איתא דבכל נזק מיפטר בתיקונו, ואינו יכול לתבעו דמי נזק, למה צריך טעם בריפוי, אלא ודאי בכל נזקין יכול לתבוע דמי נזקו, רק בריפוי של אדם המזיק - לא מצי לתבוע דמים, אם המזיק רוצה ליתן דמים לרופא לרפאותו. ומזה יש להוכיח ג"כ, דחיוב נזק הוא בממון, ולא בתיקון הנזק.

כלומר לדעת החזון איש, המזיק לא צריך לתקן את הנזק, אלא המזיק צריך לשלם את ההפסד הממוני שנגרם לחפץ בעקבות הנזק. על המזיק מוטל חוב, ועליו לשלם לניזק גם אם הניזק ייקח את הכסף לשימוש אחר ולא יתקן בו את החפץ.

החזון איש מוכיח זאת מדברי הגמ' (בבא קמא דף פה עמוד א): "ואי א"ל: קוץ לי מקץ, א"ל: כל שכן דפשעת בנפשך, וקרו לי שור המזיק". הגמ' דנה באדם שחבל בחברו, והוא אמור לשלם דמי ריפוי. אך הנחבל מבקש לקבל פיצוי כספי בשווי הוצאות הריפוי, ואין רצונו לרפא את עצמו – החובל לא חייב לשלם לנחבל, אלא יכול החובל לדרוש לשלם לרופא בעצמו, או לדרוש קבלה ממרפאה, ובכך לוודא שאכן הכסף עבר לצורכי הריפוי. הגמרא מסבירה זאת כי בחבלה יש חשש שמא הנחבל לא ירפא את עצמו, אלא הוא ישתמש בכסף לדברים אחרים, ויישאר חבול כל ימיו, וכך יהיה גם לחובל גנאי גדול, שיתפרסם באופן תמידי שהוא אדם אלים, ויקרא בכינוי: שור המזיק.

מדברי הגמרא משמע, שרק בנזקי גוף הנחבל אינו יכול לבקש פיצוי ללא ריפוי בפועל, בכדי שלא יצא שם רע על החובל כל ימיו ויקראו לו שור המזיק[1], אבל בהיזק ממוני - אין חיוב לתקן את הנזק, אלא יכול הניזק לקחת את הכסף לשימושים אחרים[2]. אילו הייתה חובה לתקן את הנזק, הגמרא לא הייתה צריכה להדגיש את דין חובל, כי לפי הנחה זו, בכל דיני נזיקין יש חובה על המזיק לתקן את החפץ (כפי טענת הנתבע), ומכך שהגמרא התייחסה רק לחובל ונחבל, משמע שבהיזק ממוני – אין חובה לתקן, אלא יש חובה כספית שמוטלת על החייב לשלם את חובו ורשאים התובעים לעשות בכספים כרצונם. החזון איש פתח בכך שגם קבלן שלא השלים את עבודתו, דינו כמזיק, וממילא חיוב התשלום אינו מותנה בביצוע של השלמת העבודה.

מעבר לצורך אעיר כי דיון זה נאמר רק מתוך הנחה שכלל לא הובררה, שהתובעים לא יתקנו את הליקויים, אך הדעת נותנת שהתובעים יתקנו את הליקויים, כך שבכל מקרה דין טענת הנתבע להידחות.

החלטות

הערעור של הנתבע – נדחה.

הנתבע חייב לשלם לתובעים סך של 11,146 ₪, כפי הכרעת בית הדין קמא מיום ח' שבט תשפ"ה, 6 בפברואר 2025.

אין צו להוצאות.

אין אפשרות לערער על החלטה זו.

פסק הדין ניתן בתאריך ל' ניסן תשפ"ה, 28 אפריל 2025

בזאת באתי על החתום

_____________________

הרב ישועה רטבי, אב"ד

[1] וכך פסק השולחן ערוך (חושן משפט סימן תכ סעיף כג): "אמר הנחבל: תן לי שכר הרופא ואני ארפא את עצמי, יכול החובל לומר לו: שמא לא תרפא עצמך יפה ויקראו אותי מזיק לעולם".

[2] החיוב לרפא את הניזק הוא מהפסוק: "ורפא ירפא", כלומר צריך בפועל לרפא את הניזק, אין כאן חיוב בתשלום אלא חיוב בריפוי. לכן אם הניזק ימות - המזיק לא יצטרך לשלם את דמי הריפוי ליורשים (קובץ שיעורים מס' כתובות בס"ק ריח).