פסק דין

בענין : התובע - דייר בישוב

נגד : מנהלת הישוב (עמותה) - הנתבעת

הצדדים קבלו את הח"מ כבורר הן לדין והן לפשרה, וחתמו על הסכם בוררות כנדרש.

ביה"ד קיים דיון בנוכחות הצדדים בו פרטו הצדדים את טענותיהם. כמו כן הוגשו לביה"ד מסמכים שונים ע"י שני הצדדים.

לא נפרט בפסק הדין כל טענה וכל פרט ופרט שנטענו בפנינו אלא רק את עיקרי הדברים.

העובדות:

         א.         רוב העובדות אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים. התובע הינו משתכן בישוב. וככזה חתם עם הנתבעת על מספר חוזים המסדירים את הבניה (שבוצעה ע"י קבלנים שונים בפיקוח העמותה) ואת רישום הנכס במנהל מקרקעי ישראל. התובע בקש מהנתבעת לשנות את שביל הכניסה לביתו. הנתבעת הסכימה,[1] תמורת תשלום מסוים. בהמשך התקיים מו"מ נוסף בנדון. כמו"כ בוצע קיזוז תשלומים בין הצדדים.

הטענות:

         א.         לחייב את העמותה לרשום את ביתו במינהל מקרקעי ישראל כמחויב מההסכם שנחתם ביניהם.

         ב.         להורות לעמותה להשיב לו סך של כ- 1100  שקל  עבור אדמת גן ששילם לה עבורה, ולבסוף ביטל את בקשת האספקה.

          ג.          ביחס לתשלום עבור שינוי בשביל הכניסה לביתו, לטענת התובע, המחיר שמבקשת הנתבעת עבור העבודה שבצעה, הינו גבוה בהרבה מהמחיר המקובל לעבודה מעין זו. לדעתו עליו לשלם רק את המחיר הסביר / הממוצע לעבודה מעין זו. הוא טוען עוד, שהנתבעת לקחה לעצמה חלק מן הסכום הנתבע, ולא כל הסכום משולם לקבלן המבצע.

         ד.         עוד בפי התובע שלש טענות: האחת - אין לחייבו בהצמדה, היות ואין בינו ובין הנתבעת כל הסכם. השניה – בהיעדר תביעה מצד הנתבעת השנים הרבות שחלפו מהוות ויתור על החוב הנ"ל. השלישית – חישוב העלויות אינו תואם את המציאות והוא חוייב על פי תחשיב של שטח גדול ממה שבוצע בפועל.

         ה.         הנתבעת טוענת כי זהו מחיר סביר. אמנם הנתבעת מודה כי השתמשה בקבלן בנין שאינו זול, אולם לדבריה עשתה כן משום שהקבלן המדובר היה ידוע בטיב איכות בנייתו. לטענתה, זכותה לבחור קבלן כראות עיניה, מה עוד שהתובע לא הלין על הבחירה בקבלן ועל המחיר המבוקש, מזה שנים רבות.

דיון:

         א.         התובע לא הוכיח את טענתו כי המחיר שחוייב לשלם הינו מחיר מופקע.[2] (בין השאר משום שעברו שנים רבות מאז בקשת השינוי ע"י התובע וביצוע העבודה ע"י הנתבעת). כמו כן לא הצליח התובע להוכיח כי הנתבעת לקחה לעצמה חלק מהסכום הנדרש, בעוד שהקבלן דרש סכום נמוך יותר, וכפי שטען התובע. אמנם הנתבעת הודתה כי ניתן היה לקבל מחיר זול יותר, אולם לא מצאנו כי מוטלת עליה חובה לבצע שינויים אלו במחיר בנמוך ביותר האפשרי, ע"פ החוזה שבין הצדדים.

         ב.         ולפיכך, היות והתובע לא הגביל מראש את הנתבעת בסכום אותו הוא מוכן לשלם, הרי שהנתבעת היתה רשאית לבחור את הקבלן הטוב ביותר לפי ראות עיניה (ואולי אף היתה חייבת לנהוג כן). והרי זה כדין האומר לשלוחו צא ושכור לי פועלים, שכל שלא שינה מדעת בעה"ב – חייב בעה"ב לשלם (פתחי חושן שכירות ד, יא). במיוחד במקום שישנם סוגי פועלים הנשכרים במחירים שונים. נעיר עוד כי במקרה כזה אין דין אונאה (שו"ע חו"מ רכז, לג).

          ג.          הטענה בענין ההצמדה – נדחית. וכי מצבו של מעכב תשלום יהיה יותר טוב מאשר לווה רגיל?! ועל כגון זה נאמר: "שלא יהא חוטא נשכר".

         ד.          גם הטענה כי הנתבעת ויתרה על החוב – נדחית. הובאו בפנינו מסמכים רבים התומכים בטענת הנתבעת כי מעולם לא ויתרה על החוב.

         ה.         על מנת לבדוק את טענות התובע כי אין התאמה בין החשבון שערכה הנתבעת לבין המציאות ביה"ד מינה מודד. ע"פ המדידה עולה כי אכן יש מקום לתקן את חשבונה של הנתבעת. ולפיכך אנו קובעים כי יתרת החוב הינה 2,281 ₪ בלבד, כולל תשלום הצמדה.

          ו.          ולפיכך ראוי לחייב את התובע לשלם לנתבעת סך 2,281 ₪, ובמקביל לחייב את הנתבעת להעביר ע"ש התובע את הזכויות במנהל מיד לאחר מכן.

מסקנות:

1. התובע ישלם סך 2,281 ₪ תוך 14 מיום מתן פסק דין זה.
2. הנתבעת תעשה כל הנדרש ע"מ לגרום לרישום זכויות התובע בנכס הנדון במנהל מקרקעי ישראל, תוך 14 יום מיום ביצוע התשלום הנזכר בסעיף 1.

                                    והאמת והשלום אהבו