הגשת תביעה צור קשר עם בית הדין לתשלום אגרה
ארץ חמדה

מפקח בנייה שהטעה את המזמין ופיקח על חברה בבעלותו 77007-2

תקציר

התובע נשכר כמפקח בנייה על ידי הנתבעים כדי לפקח על חברת בנייה. התברר כי התובע אמנם מכר את החברה, אולם, העברת הבעלות התעכבה. נמצא שהוא פיקח על חברה בבעלותו, ובנוגע לפריט מסוים המליץ לנתבעים לשלם לחברה הרבה יותר מאשר ההצעה המתחרה. יתירה מזו, התובע לא התריע על כך שהנתבעים התבקשו להקדים לחברה תשלומים מעבר למה שסוכם, וזאת, בשעה שהיה לו עניין ישיר בכך. בעקבות זאת קבע בית הדין כי בנסיבות אלה התובע אינו זכאי לשכר על עבודתו כמפקח וכן הוא נושא באופן אישי באחריות לתשלומי היתר, ועם החברה לא תסיים את העבודה הוא יידרש להחזיר את הכסף מכיסו.
print

בס"ד, ח' באדר תש"ף

4 במרץ 2020

תיק מס' 77007

פסק דין סופי

בעניין שבין

התובע 

מר ד'

ע"י ב"כ עו"ד

הנתבעים

הרב א' ראש מוסדות ב'

מוסדות ב'[1]

ע"י ב"כ עו"ד

הצדדים קבלו את הח"מ (להלן: ביה"ד) כבוררים הן לדין והן לפשרה, וחתמו על הסכם בוררות כנדרש.

ביה"ד קיים מספר דיונים בנוכחות הצדדים, וכן סיור באתר הבניה. לביה"ד הוגשו גם כתבי טענות, סיכומים, ומסמכים שונים ע"י הצדדים.

לא נפרט בפסה"ד את כל הטענות שנטענו בפנינו, ואת כל הראיות שהוגשו לנו, אלא רק את עיקרי הדברים.

תיק זה עבר כמה וכמה גלגולים, ומכאן התמשכות ההליכים בתיק. תחילתו בתביעת התובע, המשכו בתביעה שכנגד, בביטול (?) התביעה ע"י התובע, בחזרתו מהביטול, בהתלבטות הנתבעים האם לדון בביהמ"ש או בפנינו לאור פיצול ההליכים הצפוי, החלטות ביניים, ובסופו של דבר הדיון בפנינו בתביעה ובתביעה שכנגד. לא נפרט את כל הנ"ל – הדברים גלויים וידועים היטב לצדדים – אלא רק את הנחוץ לענייננו.

נציין עוד, כי נעצבנו מאד לראות כיצד התובע והנתבע שהיו בעבר ידידים טובים, משעה שגבה טורא בינייהו הפכו פניהם זה לזה והשתמשו בביטויים קשים איש על רעהו. אכן חז"ל כבר קבעו [2] כי "אין אדם נתפס בשעת צערו". אולם אנו מקווים כי עם מתן פס"ד זה, יוכלו הצדדים למחול איש לרעהו, ולחזור ולחדש את יחסיהם הטובים.

ביה"ד משבח בעניין זה את התובע על חזרתו מביטויים קשים אלו. [3]

העובדות:

הנתבעים הינם בעלי נכס הכולל אולם, ועוד אולמות וחדרים שונים. הנתבעים בקשו לבנות בבנין זה אולם נוסף גדול בקומה התחתונה (להלן "אולם א'"), אולם א' נוסף (קטן יותר) בקומה העליונה (להלן "אולם ב'"), ואולם נוסף בקומה העליונה (להלן "אולם ג'").

לצורך זה, פנו הנתבעים אל התובע, שהיה מוכר להם במשך שנים רבות כקבלן בנין, בנה עבורם, ואף שימש כמפקח בעבורם, בבקשה כי יסייע בידם בבחירת הקבלן המבצע, לאחר שיקיים מעין "מכרז" (בחירה בהצעה הטובה ביותר). [4] לדברי התובע, הפיקוח והניהול על הבניה בקומה העליונה היו ללא תמורה. זו תרומתו לביהכ"נ. הנתבעים ציינו בפני התובע כי הם מעונינים בקבלן הזול והיעיל ביותר.

בין התובע לנתבעים נחתם הסכם. הסכם זה כולל לכאורה שני עמודים.

עמוד אחד שכותרתו: "חוזה עבודה", הנושא תאריך יד' אב תשע"ה (30.07.2015). בעמוד זה נאמר כי שכרו הכולל של התובע יהיה 78,000 ₪ כולל מע"מ. סדרי התשלום: 13,000₪ עם חתימת ההסכם, 5,000 ₪ בתחילת עבודת הקבלן, ובהמשך 5,000 ₪ כל חדש כל עוד הקבלן עובד. [5] בהסכם מצוין, כי במקרה והקבלן יפסיק את עבודתו מכל סיבה שהיא [6] – יפסקו התשלומים לתובע. (לדברי התובע, העבודה נמשכה כ- 9 חדשים)

העמוד השני להסכם שכותרתו: "חוזה עבודה לניהול פרויקט אולם א'" נושא תאריך ח' תשרי תשע"ו (21.09.2015). בעמוד זה מוגדרות התחייבויות התובע. בין השאר מתחייב התובע:

הכנת חוזה עבודה מול הקבלן, הכנת מפרט טכני, הכנת לוח זמנים ותשלומים לשלבי עבודה, פיקוח לפי שלבי העבודה של הקבלן, באחריות המפקח לבדוק עמידה בתנאי ההסכם וביצוע נאות של הקבלן.

כמו"כ נזכר בעמוד זה כי מדובר על פיקוח שאיננו יום יומי, ואיננו צמוד (כל היום באתר), אלא לפי הצורך. כן נזכר שם:

המזמין ישלם לקבלן רק עפ"י הוראות המפקח לפי לוח תשלומים. המזמין יחתום חוזה עבודה מפורט מול הקבלן/נים שאותו יכין אליהו פדידה. המפקח אינו אחראי לתיקון תקלות של הקבלן. המפקח אינו אחראי לפצות על נזק אם הקבלן לא יבצע זאת בעצמו.

במהלך החדשים מאי ו-יוני 2016 נידונה גם הצעתו של מר י' לביצוע הפרויקט הנ"ל.

התובע הודיע לנתבעים כי הוא ממליץ על חברת ל' בע"מ (להלן "החברה") תוך שהוא מציין כי בעל השליטה בחברה הינו הקבלן מר נ' (להלן "הקבלן"). התובע ציין כי לדעתו לא ניתן לקבל הצעה זולה יותר.

בתאריך כח' סיון תשע"ו (04.07.2016) נחתם חוזה בין הנתבעים לחברה. היקף העבודה כ-3,750,000 ₪. [7]

לביה"ד הוגש הסכם [8] בין התובע לבין בנו של הקבלן (להלן "בן הקבלן"). הסכם זה הינו הסכם למכירת החברה. התובע הינו המוכר. בן הקבלן הוא הקונה. הסכם זה נושא תאריך 15.01.2016. ע"פ ההסכם הנ"ל, החברה נמכרה בחדש ינואר 2016 לבן הקבלן. [9]

ע"פ הרישום ברשם החברות הועברו מניות החברה לידי בן הקבלן בתאריך 06.02.2017. ע"פ הרישום הנ"ל, בתאריך הנ"ל התובע הינו הדירקטור הרשום היחיד בחברה, וכתובתו משמשת ככתובת החברה.

הטענות:

התובע טען כי ע"פ סיכום עם הנתבעים הוא נתן לקבלן 8 צ'קים בסך 21,060₪ (18,000 ₪ + מע"מ 3,060 ₪) כל צ'ק. סה"כ 168,480 ₪. לדבריו, הנתבעים התחייבו לתת לו (לתובע) 8 צ'קים בסך 18,000 ₪ כל אחד. על פי זה התובע אמנם משלם לקבלן את המע"מ, אך היות והתובע הינו בעלים של חברה בע"מ, הוא יקבל את המע"מ בחזרה משלטונות המס. [10]

מוסכם על הצדדים שהנתבעים לא שילמו לתובע את כל 8 הצ'קים שסוכם שישולמו לו.

במכתב מתאריך כח' תשרי תשע"ז טען התובע כי היות והנתבעים הפרו את ההסכם איתו, הרי שכעת הוא אינו מוכן להמשיך בתשלום המע"מ מכיסו כנ"ל, והוא דורש לקבל 6 תשלומים בסך 18,000 ₪ + מע"מ בסך 3,060 ₪ סה"כ כל תשלום 21,060 ₪. ביחד 126,360₪.

בדיון בתאריך 08.02.17 אמר התובע כי קיבל 3 תשלומים מתוך 8. כמו"כ ויתר בדיון הנ"ל על המע"מ. וע"כ התובע דורש בענין זה רק סך 90,000 ₪.

כמו"כ התובע דורש לקבל את יתרת שכרו כמפקח בסך 36,000 ₪. [11]

סה"כ התביעה הינה בסך 126,000 ₪. לא כולל הוצאות וכו'.

 לדברי הנתבעים הסכמה זו (למתן 8 צ'קים) היתה בטעות. [12] בהמשך טענו הנתבעים [13] כי התנו תשלומים אלו בכך שהקבלן לא יחדל מעבודתו, ויעמוד בקצב שהתחייב אליו. ומשעה שהקבלן לא עמד בכך, אין עליהם חובה להמשיך ולשלם את הצ'קים הנ"ל. לטענתם (שם) אף התובע הסכים לכך, ואף הודיע שבמקרה כזה (אם הקבלן לא יתמיד בעבודתו), יבטל (התובע) את הצ'קים שנתן לקבלן.

לטענת הנתבעים, החברה הינה למעשה של התובע! הוא רשום כבעל שליטה בחברה. לטענתם, זהו ניגוד ענינים מובהק, ואף רמאות מוחלטת. הנתבעים לא ידעו על כך. וממילא גם הפיקוח לא התקיים. ועל כן לא מגיע לו שכר כמפקח. לטענתם, אף לוח התשלומים שאישר התובע, אינו סביר. [14]

אמנם התובע טוען שהוא מכר את החברה. אך לדברי הנתבעים היא עדיין היתה רשומה על שמו. והוא היה בעל חשבון הבנק של החברה. [15]

וע"כ, טוענים הנתבעים, למעשה כי כל תשלום שאישר התובע לנתבעים לשלם לחברה נכנס למעשה לכיסו של התובע (בהיותו בעל החברה).

כמו"כ לטענת הנתבעים נעשתה למעשה רק עבודה מועטת באולם א' ביחס לסכום ששולם עבורה.

ע"פ חו"ד מר ל', שהוגשה ע"י הנתבעים, שווי העבודה שבוצעה במקום [16] [17] עבורה היה עליהם לשלם הינו כ-230,000 ₪ (כולל מע"מ) בלבד, בעוד שהנתבעים שילמו ע"פ אישורי התובע סך 1,016,000 ₪. כלומר 786,000₪ יותר ממה שהיו צריכים לשלם. [18] לדברי הנתבעים ברור שהתובע היה מודע לתשלומים אלו, שחלקם נכנס ל"כיסו" – חשבון החברה.

התובע בחר שלא להתעמת עם חוות הדעת הנ"ל, או להגיש חו"ד אחרת. למעשה התובע הודה כי יתכן וחו"ד זו נכונה – ביחס לכמות העבודה שבוצעה באולם א'. [19]

אלא שהתובע טוען, כי הנתבעים שילמו לקבלן / לחברה סכומים גדולים ללא ידיעתו (של התובע). לטענתו, הוא אף עצר מספר תשלומים שהנתבעים עמדו לשלם לקבלן. לטענתו, הוא אישר לשלם רק 300,000 ₪. ותשלום זה היה מוצדק. [20]

התובע מדגים את טענתו ע"י התשלום למתקין המזגנים. לטענתו, שולמו תחילה 118,000 ₪ למתקין המזגנים, ללא אישור התובע וללא ידיעתו. בהמשך, טוען התובע, גדל הסכום ששולם לאיש המזגנים ל-650,000 ₪.

הנתבעים טוענים בענין זה, כי היות והתובע היה בעל חשבון הבנק של החברה, הרי שלא יתכן שלא ידע על תשלומים גדולים שנכנסו לחשבון החברה.

כדוגמה לטענתם בדבר ידיעת התובע על התשלומים ועל המתרחש בחשבון, המציאו הנתבעים צילום צ'ק על סך 210,600 ₪ שנתנו הנתבעים כתשלום לקבלן. צ'ק זה הגיע לידי התובע, הלה חתם עליו מאחור והפקידו בחשבון החברה בתאריך 01.08.2016 – תאריך בו היה החשבון בשליטתו של התובע. רצונם לומר: התובע ידע גם ידע על כל מה ששולם לקבלן, באשר הוא בעל השליטה בחשבון, ובחלק מהמקרים הוא שהפקיד את התשלומים בחשבון החברה.

התובע המשיב, כי יתכן שלא כל הכסף ששולם לקבלן נכנס לחשבון החברה. ובהחלט יתכן שחלק מהחשבון שולם ישירות לספקים. להערכתו כ-700,000 ₪ מתוך מה ששילמו הנתבעים – לא נכנס לחשבון החברה.

עוד טוענים הנתבעים, כי התברר שהמחיר שבקשה החברה הינו גבוה בהרבה מהמקובל בשוק. ובוודאי שניתן היה לקבל הצעות מחיר זולות יותר.[21] התובע מסכים כי אולי היה ניתן לקבל הצעת מחיר זולה יותר. אולם, לטענתו, יש צורך לבדוק: האם הקבלן מסוגל לבצע את העבודה הנדרשת? האם יש ברשותו כלים מתאימים? האם יש לו נסיון בעבודות מסוג זה? לטענת התובע, הקבלן עונה לדרישות הנ"ל, והתובע אינו מכיר קבלן נוסף שעונה על הדרישות הנ"ל, ושידרוש מחיר נמוך יותר.

ובכל אופן, טוען התובע, כי לא התחייב לקיים מכרז. הוא רק המליץ לנתבעים על הקבלן, ואף ציין בפני הנתבעים כי מכר לו את החברה, תוך שהוא מציין בפניהם כי כדאי שהנתבעים יחפשו הצעת מחיר נוספת להשוואה. ולמעשה הם (הנתבעים) אכן קיבלו הצעה נוספת ממר ט' שהיתה יקרה יותר במליון ₪ בערך. [22]

עוד טוענים הנתבעים כי לא רק שהעבודה התנהלה בעצלתיים (כולל ימים שלמים ללא כל עבודה), אלא למעשה התובע אף לא שהה במקום כנדרש, אלא מעט מאד. התובע מכחיש טענה זו. לדבריו, הגיע למקום, בתקופה בה היתה בניה, כ-5 פעמים בשבוע בממוצע.

הנתבעים מוסיפים וטוענים כי הקבלן השתמש באתר הבניה הנ"ל כמחסן ומשרד לצורכו ולצורך פועליו. עבור שימוש זה, דורשים הנתבעים סך 30,000 ₪. [23]

הנתבעים דורשים כי התובע ישיב להם גם את הסכום הנ"ל.

עוד טוענים הנתבעים, כי הקבלן הוציא מהמקום חומרים שנרכשו בכספי הנתבעים. [24] אכן הנתבעים לא ציינו מה שווי החומרים הנ"ל, ומה הכמויות אליהם הם מתכוונים. לטענתם זהו גזל. והם דורשים את השבתו.

הנתבעים גם דורשים לקבל הוצאות משפט, וכן הוצאות עבור הדיון שהופסק באמצעו עקב נטישת הדיון ע"י התובע, למרות נסיונות אב"ד להניא את התובע מכך. וכן הוצאות שנגרמו להם עקב ביטול התביעה (בתחילת ההליך). וכן פיצוי על עגמת נפש שנגרמה להם, ונזקים כבדים שנגרמו להם בגין העיכובים ובגין הצורך בגיוס משאבים נוספים. [25]

סך התביעה שכנגד 816,000 ₪ (786,000 עבור מה ששילמו לקבלן [26] + 30,000 ₪ הנזכרים לעיל בסעיף ל') בצירוף ריבית והצמדה מתאריך 25.03.2017 יום הגשת כתב התביעה שכנגד. לא כולל האמור בשני הסעיפים הקודמים.

התובע משיב בענין זה, כי הטענות צריכות להיות מופנות כלפי הקבלן והחברה. אי תביעתם ע"י הנתבעים מלמד, לטענת התובע, כי הנתבעים מודעים לחוסר הסיכוי של תביעתם. ומ"מ תביעתם זו של הנתבעים, המופנית כלפי התובע הנוכחי בלבד אינה הוגנת ומהווה "חוסר תום לב מובהק" [27] המצדיקה דחיית התביעה הנגדית.

עוד מוסיף התובע וטוען כי הטענות בדבר "קנוניה" שרקם כביכול עם הקבלן – אינן נכונות, ולא הובאה כל הוכחה לקיומה של קנוניה זו.

נזכיר כי סה"כ התביעה (ע' פירוט לעיל בסעיפים יד'-טו') הינה בסך 126,000 ₪. לא כולל הוצאות וכו'.

דיון:

תחילה לענין הצדדי – התביעה הנגדית בסך 30,000 ₪ עבור שימוש בנכס הנתבעים כמחסן / משרד ע"י הקבלן. תביעה זו צריכה להיות מוגשת כלפי הקבלן. לא מצאנו טעם מספיק מדוע זו אחריותו של התובע. ועל כן דין תביעה זו להדחות.

מאותו טעם נדחית התביעה בענין החומרים שנטען שהקבלן הוציאם מרשות הנתבעים ולקחם לעצמו. יתכבדו הנתבעים ויתבעו בענין זה את השבת הגזלה (כטענתם) מהקבלן.

כמו"כ אנו דוחים את תביעת הנתבעים בענין "נזקים כבדים שנגרמו להם בגין העיכובים ובגין הצורך בגיוס משאבים נוספים". לא הובאו ראיות בפנינו לנזקים אלו.

ועתה לענין המרכזי.

צודק ב"כ התובע כי מכירת החברה: אינה פיקטיבית (או פורמלית בלבד). [28] לדעתנו, התובע התכוון בלב שלם למכור את החברה לקבלן (או לבנו). נערכו בדיקות מקדימות מתאימות. ונערך ונחתם הסכם בין הצדדים בענין זה.

אולם מתברר כי ההסכם למכירת החברה לא קוים!

ע"פ ההסכם, המניות והשליטה המלאה בחברה, כולל השליטה המלאה בחשבון הבנק של החברה, היו אמורים לעבור בחדש ינואר 2016 לידי הרוכשים. דבר זה לא נעשה. העברת המניות התעכבה למעלה משנה!

בהסכם נזכר גם שעבוד מניות החברה לטובת המוכר, עד לסיום התשלומים כלפיו. שעבוד זה לא נתבצע. לא ראינו רישום שיעבוד זה, לא ברשם המשכונות ולא ברשם החברות.

למעשה מתברר כי הצדדים למכירה זו (התובע והקבלן) היו מודעים היטב למשמעות אי העברת המניות – אי קיום ההסכם ככתבו וכלשונו.

כך למשל, אומר התובע בדיון מתאריך 20.06.2018 שההסכם של התובע עם הקבלן היה: "שהוא מקבל לידיו את המניות, כי הוא לא משלם הכל במכה אחת. הוא נותן לי תשלומים בדירוג. כתוב שברגע שהוא ישלם את כל הכסף, תעשה העברת בעלות מסודרת...".

כלומר התובע מעכב את העברת המניות, ולמעשה נשאר בעל החברה. ובתשובה לשאלת אב"ד: "מה היה קורה אם הוא לא היה משלם את יתר התשלומים?", השיב התובע: "המניות אינן שלו, הן שלי. המניות לא עוברות אליו..." [29]

כך גם בדיון בתאריך 10.07.2019 [30] אומר התובע: "...בעצת עו"ד לא העברתי רשמית, עוה"ד אמר שאעביר את השם של החברה רק אחרי שאקבל את כל התשלומים. אב"ד: כשהרב א' חתם עם הקבלן, הוא חתם מולו. אבל חוקית ופורמלית, באותה עת אתה היית בעלים? תובע: נכון."

גם מההתכתבויות שבין התובע לעו"ד ג' עולה כי התובע היה מודע לכך שהוא עדיין מעורב מאד בחברה, שלא לאמר בעליה ממש / בפועל.

טענות ב"כ התובע [31] כי מדובר רק במשהו "פורמאלי" (כלשונו) – נדחות, ואף אינן נכונות. ההסכם מדבר במפורש על העברת המניות ועל העברת חשבון הבנק של החברה [32] (אמנם תחת שיעבוד) [33] לידי רוכש החברה. דבר זה לא התבצע ! גם השיעבוד לא נרשם. [34] "חתימה פורמאלית" (כלשון ב"כ התובע שם) על צ'קים רבים, הפקדות ומשיכות, במשך תקופה ארוכה (לפחות שנה) – משמעותה אחת: הבעלות עדיין בידי התובע.

מעתה שבאנו לידי קביעה זו (שהתובע נשאר בעליה היחיד של החברה בשנת 2016), אם כן קמה וגם ניצבה בפנינו השאלה: היאך יהיה אדם מפקח על עצמו? והלא כלל כללו חז"ל: "אין אדם רואה נגעי עצמו". [35]

אמת הדבר שהנתבעים ידעו שהחברה היתה שייכת בעבר לתובע. אולם התובע חזר ואמר להם שמכרה לקבלן. ואמנם זאת היתה כוונתו בסוף שנת 2015, עת בה נחתמו ההסכמים בין התובע לנתבעים. אולם משעה שהחליטו התובע והקבלן לא לקיים את ההסכם שביניהם וכנ"ל, מדוע לא פנה התובע אל הנתבעים ואמר להם: הוו יודעים שבינתיים אני הוא בעל השליטה בחברה? [36]

אמור מעתה. הסכם הפיקוח שבין התובע לנתבעים, נכרת על בסיס ההנחה שהחברה שייכת (או תהיה שייכת תוך זמן קצר) לקבלן ולא לתובע. הנחה זו לא היתה פרי דמיונם של הנתבעים, אלא על פי הצהרות התובע. ומשעה שנתברר שהנחה זו אינה נכונה, יש מקום לומר שההסכם שבטעות יסודו, אינו מחייב את הצדדים. והרי זה כפועל שהטעה את בעה"ב לשוכרו ואין לך מום גדול מזה (שיפקח על עצמו), ולפחות הווי מום שאי אפשר להניח שהיה בעה"ב מסכים לו בוודאות. [37]

ואם כנים דברנו, הרי שאין התובע זכאי ליתרת התשלום עבור עבודתו (36,000 ₪), שהרי ההסכם כולו [38] בטעות יסודו. [39]

יש לציין בהקשר זה כי לא הוכח שהתובע לא ביקר באתר הבניה כנדרש (כטענת הנתבעים). ואף ההסכם שבין הצדדים קובע מפורשות כי הפיקוח אינו יום יומי, ולא למשך כל יום העבודה. אלא שכאמור הטענה היא שעצם ההסכם מבוסס על הטעיה.

לענין ה"מכרז". ההסכם שבין הצדדים אינו מזכיר את חובת התובע לקיים מכרז בין הקבלנים, אף לא שהתובע יעזור לנתבעים בבחירת ההצעות השונות. מצד שני ברור ע"פ השתלשלות הענינים שפורטה בכתבי הטענות, וידועה היטב לצדדים, והוזכרה בתמצית לעיל, שהתובע היה מעורב בבחירת החברה כחברה המבצעת את פרויקט אולם א'.

לביה"ד הוגש מסמך שבראשו נזכר: "תנאי תשלום". מסמך זה מלמד שכבר בתאריך כד' שבט תשע"ו היה התובע מעורב מאד בכריתת ההסכם שבין הנתבעים לחברה. וכטענת הנתבעים: "הכין את ההסכמים את כתבי הכמויות והמפרט הטכני ואת לוחות התשלומים". [40] כך גם עולה מהמסמך הנושא את הכותרת "מפרט טכני לעבודות גמר אולם א'" שתאריכו אדר תשע"ו. [41]

עכ"פ אנו סבורים שהתובע נטל על עצמו חובת סיוע בבחירת הקבלן. האם מעל התובע בחובתו זו?

תשובתנו: מעילה כנ"ל לא הוכחה. למעשה אף הצעת ט' שהיא גבוהה יותר מהצעת הקבלן מראה שלא היתה אלטרנטיבה אחרת ראויה יותר, ושהתובע פסלה. ולמעשה התובע אף חזר אמר: לא מצאתי הצעה טובה יותר.

אולם אין מחלוקת כי חלק מתפקידו של התובע ע"פ ההסכם היה: "הכנת חוזה עבודה מול הקבלן. הכנת מפרט טכני. הכנת לוח זמנים ותשלומים לשלבי העבודה". האם מעל ההתובע בתפקידו זה?

צודק ב"כ התובע, כי העובדה שהוכנו 2 לוחות תשלומים מלמדת על מו"מ שהתקיים בענין. ועל כן אין לבוא בטענות על התובע בענין הקדמת התשלומים כגון דמי קדימה וכד'.

הנתבעים טענו אמנם כי המחיר הסופי מוגזם ביותר (עשרות ומאות אחוזים כלשונם) אולם לא הביאו ראיה לטענתם זו, פרט לדוגמה אחת [42] (ענין הספרינקלרים). [43] וע"כ דין טענה זו להדחות.

אמנם לענין הספרינקלרים – צודקים הנתבעים. זוהי הטעיה ברורה, שלא לומר התרשלות או מעילה בתפקידו של המפקח "הכנת מפרט טכני" ו-"הכנת לוח זמנים ותשלומים". נשגב מבינתנו הכיצד הכין התובע לוח תשלומים בו על הנתבעים לשלם 400,000 ₪ (!) במקום 84,000 ₪ כפי הצעת חברת אלקטרה. אנו דוחים את תשובת התובע בענין. תשובה זו אינה הולמת את הנאמר בלוח התשלומים.

משמעותה של התרשלות זו, קודם כל אבדן זכאותו של התובע לשכרו. אולם לענין האם עליו לפצות את הנתבעים על המחיר המוגזם בו חויבו בגלל רשלנותו – נדון בזה לקמן יחד עם נושאים נוספים.

ליבה של התביעה שכנגד היא, טענת הנתבעים כי התובע התרשל / מעל בתפקידו וגרם להם נזק עצום באשרו תשלומים לקבלן, שלא הגיעו לו כלל (היות והעבודה עבורם שילמו הנתבעים לא בוצעה כלל).

התובע משיב לטענה זו (בתמצית):

הוא מעולם לא אישר תשלומים אלו.

הוא כלל לא היה מודע לתשלומים אלו.

הנתבעים נהגו לשלם ישירות לקבלן.

אין לו אחריות לתשלומים שלא נתן להם אישור. וכפי הנאמר במפורש בהסכם שבין הצדדים ("המזמין ישלם לקבלן רק עפ"י הוראות המפקח לפי לוח התשלומים")

אין בידינו לקבל טענות אלו של התובע. למעשה התובע הודה כי שלט בחשבון החברה עד תחילת 2017. [44] טענותיו כי לא ידע על התשלומים שנכנסו לחשבון – אינן סבירות, אף אינן נכונות. ולא רק ביחס לדוגמה הברורה ושהוזכרה לעיל בדבר הפקדת הצ'ק בסך 210,600 ₪. וכי יש לך אדם השולט בחשבון חברה, שהוא עדיין מקבל ממנה כסף, ואינו מודע להפקדות בסכומים של מאות אלפי שקלים, פעם אחר פעם. [45] ביחס לצ'ק הנ"ל נציין גם שזהו הצ'ק היחיד שהופקד באותו חדש !

והרי התובע בעצמו הפקיד את הצ'ק בסך 210,600 ₪, ואפילו אם נקבל את עמדתו, שלא אישר את התשלום. מדוע לא התקשר התובע לנתבעים לומר להם לא לשלם ?

גם דבריו הנ"ל בפנינו מאשרים זאת. ולמעשה אף דברי ב"כ התובע: [46] "...גישה לחשבון...בדיקה של מצב החשבון על מנת לוודא שאין חריגות ושהתשלומים להם התחייב הרוכש [בן הקבלן] משולמים על פי ההסכם" מלמדים כי התובע היה מעודכן היטב בנעשה. לפחות ביחס לסכומים גדולים. [47]

נציין כי חובתו של התובע בענין זה, אינה רק חובה שבדיעבד. הגדרת התפקיד לפי התובע: "אני מנהל הפרויקט. תפקידי הוא לנהל את סדר העבודה ואת בעלי המקצוע בצורה מסודרת." [48] "לוודא ביצוע של העבודה. מוודא שהיא מתבצעת לפי הסדר ולפי לו"ז. לוודא תנאי תשלום."[49] רצונו לומר, חובתו היא לדאוג שהתשלומים ישולמו לפי ההסכם. וחובתו היא להתריע בפני הצדדים אם מי מהם מפר את ההסכם (מעכב תשלום, מעכב עבודה, דורש / מקבל תשלום שלא עפ"י לוח התשלומים). [50]

נעיר עוד, כי טענת ב"כ התובע כי מוכח מההקלטות שכל נושא התשלומים "נסגר ישירות עם [הקבלן]" – אינה נכונה. בין הצדדים התנהל מו"מ. הועלו הצעות שונות. וגם להצעות אלו היה התובע מודע.

גם העובדה בדבר תשלום מוקדם לאיש המיזוג ישירות ע"י הנתבעים אינה מעלה או מורידה מאחריותו של התובע הנזכרת לעיל. מה עוד שתשלום זה גם לא נתבע ע"י הנתבעים. וגם על תשלום זה ניתן לשאול: מדוע התובע לא פנה והעיר לנתבעים – וכפי הנשמע מההקלטות גם לא לאיש המיזוג – על כך שהתשלום לא אושר ע"י התובע? שהתשלום מוקדם מדי (ביחס ללוח התשלומים)? שהתשלום אינו ע"פ ההסכם?

שאלות אלו עולות גם ביחס לשיחות נוספות שניהל התובע: [51] מדוע התובע לא אומר לנתבעים "אל תשלמו לקבלן", "לא מגיע לו"? ומדוע התובע תומך בדרישת הקבלן לקבל 50,000 ₪ כל שבוע? מדוע אינו אומר לנתבעים: הקבלן קיבל יותר מדי כסף! [52] למעשה התובע אף אומר לנתבעים שלא נשארה הרבה עבודה שלא בוצעה. ולכאורה זה אינו נכון. למעשה בשיחה הנ"ל התובע דוחף את הנתבעים לשלם. התנהגות זו וודאי עולה לכדי חוסר פיקוח / התרשלות.

אולם האמת היא שלתובע היה אינטרס ברור שיכנס כסף לחברה בכדי שיקבל את התשלומים בסך 520,000 ₪ (20 אש"ח מדי חדש), ע"פ הסכם המכירה. ואכן התובע הצליח להקדים את התשלומים הנ"ל מכפי הנקוב בהסכם המכירה. עיון בדפי החשבון מעלה משיכות בסכומים גבוהים לאחר ההפקדות בחשבון. למשל: משיכה בסך 100,000 ₪ בסמוך להפקדת הצ'ק הנ"ל בסך 210,600 ₪. ועוד.

נמצא אפוא שהתובע בהתרשלותו גרם לתובעים לשלם כנ"ל סך 786,000 ₪ לקבלן בטרם ביצע הנ"ל את עבודתו.

מהי אחריותו של התובע במקרה זה? במיוחד שהכסף שולם לחשבון הנמצא בשליטתו הבלעדית.

יש מי שרצה לדון את מפקח הבניה כשומר שכר. [53] אולם לענ"ד אין לדונו כשומר, אלא כפועל או כשליח. או ככל אדם המטעה את חברו, וגורם לו לסמוך עליו, ונמצא (הסומך) ניזוק.

ובזה פסק בשו"ע: [54]

המראה דינר לשולחני, ואמר לו: יפה הוא, ונמצא רע, אם בשכר ראהו, חייב לשלם אף על פי שהוא בקי ואינו צריך להתלמד. ואם בחנם ראהו, פטור, והוא שיהיה בקי שאינו צריך להתלמד. ואם אינו בקי, חייב לשלם אף על פי שהוא בחנם, והוא שיאמר לשולחני: עליך אני סומך, או שהיו הדברים מראים שהוא סומך על ראייתו ולא יראה לאחרים. (ויש אומרים דאפילו סתמא נמי חייב...ומכל מקום הסברא הראשונה נראה עיקר).

וא"כ המפקח (הנוטל שכר על עבודתו) האומר למזמין העבודה: עליך לשלם, כאשר הוא יודע שמזמין העבודה משלם יותר ממה שצריך לשלם, או כאשר הוא יודע שהקבלן מתעכב וכד', ולא אמר / פעל כפי שהיה עליו לפעול – חייב בנזקי הסומך עליו.

כמו"כ מצאנו בגמ': [55]

אמר רב חמא: האי מאן דיהיב זוזי לחבריה למיזבן ליה חמרא, ופשע ולא זבין ליה - משלם ליה כדקא אזיל אפרוותא דזולשפט. אמר אמימר: אמריתא לשמעתא קמיה דרב זביד מנהרדעא. אמר: כי קאמר רב חמא - הני מילי ביין סתם, אבל ביין זה - לא, מי יימר דמזבני ליה ניהליה? רב אשי אמר: אפילו יין סתם נמי לא, מאי טעמא? אסמכתא היא, ואסמכתא לא קניא. ולרב אשי מאי שנא מהא דתנן: אם אוביר ולא אעביד - אשלם במיטבא! - התם בידו הכא – לאו בידו

בטעם הדבר שהשליח שלא ביצע את שליחותו חייב לפצות את המשלח על ההפסד שגרם במחדלו – התרשלותו, כתב הריטב"א בשם רבו: [56]

"ומורי הרב תירץ דהכא אף על פי שלא קבל עליו תשלומין כלל כיון שנתן לו מעותיו ליקח סחורתו ואלמלא הוא היה לוקח ע"י עצמו או ע"י אחרים אלא שזה הבטיחו שיקח לו וסמך עליו ונתן לו מעותיו על דעת כן [57] הרי הוא חייב לשלם לו מה שהפסיד בהבטחתו דבההיא הנאה דסמיך עליה ונותן לו ממונו משתעבד ליה משום ערב, וזה ענין שכירות פועלים דבפרקין דלקמן שחייבין לשלם לבעה"ב מה שמפסיד כשחזרו בהן או שבעה"ב חייב לשלם להם מה שמפסידין דכיון שסמכו זה על זה נתחייבו זה לזה במה שיפסידו על פיו, וזה דין גדול." [58]

וק"ו לנידון דנן, שהרי לא רק במניעת רווח עסקינן, אלא בגרימת נזק (עקיף) קא עסקינן. חוץ מהעובדה שהכסף הגיע לחשבון הנשלט ע"י התובע (המפקח).

אמנם ראשונים רבים חלקו על הריטב"א, והסבירו שהשליח חייב לשלם רק אם התחייב לכך במפורש. ראה למשל ברשב"א [59] הכותב: "ואף על גב דאמרי, בירושלמי דהמבטל כיסו של חברו פטור מלשלם, הכא בשהתנה בפירוש שאם לא יקנה לו שישלם כדאזיל בשוקא דבלשפט." [60] וכן פסקו חלק מהאחרונים. [61]

אמנם לענ"ד המקרה שבפנינו אינו רק מניעת רווח, אלא גרימת נזק, ובזה בהחלט יתכן שגם החולקים על הריטב"א יודו שחייב. ומכל מקום די במה שכתבנו לעיל על פי השו"ע בדין מראה דינר לשולחני בכדי לחייב.

כמו"כ כתבנו לעיל שיש לראות את המפקח (התובע) גם כשליחו של המזמין (הנתבעים). וככזה יש לו אחריות מוגברת בביצוע השליחות, וחובת פיצוי אם התרשל במעשיו, אפילו בגרמא. [62]

בעומדנו בזה (ומשבאנו למסקנה כי התובע חייב בנזקים שגרם לנתבעים) ראינו לצטט בהרחבה את הנאמר בזה בשו"ת חות יאיר: [63]

...כמעשה שהיה שעושר ר"פ הידוע לך בא לדין עם שפחתו שהזהיר אותה כמה פעמים שלא תגדל המדורה בתנור בית החורף ותשגיח בפרט על העץ שתניח ליבש בנקב גדול שעל פי התנור להסירו אם תרצה להרבות בחבילות ולא השגיחה ונאחז שלהבת מתוך התנור בעצים שעל פי התנור ונשרף לו קצת כלי בית לערך ששה ר"ט ונתחייבה השפחה לשלם כי לא טענה רק ששכחה להסיר העצים ולקח התובע הפסק כתוב וחתום וכל השומעים תמהו על התובע שנטפל עם שפחתו העניה כי הוא איש מכובד ונדיב כידוע לך עד כי הדיין עצמו שאלו על זה והשיב כי חלילה לו לבקש ממנה דבר רק להפחידה להבא שתזהר בזה ותשמר מלעשות היזקות באבדון ושבירת כלים. לכן איעצך שגם אתה תעשה כן מטעם זה ממש ואתה שלום...

להבדיל, גם ע"פ הדין הכללי נוהגים בתי המשפט לחייב את מפקח הבניה בנזקי מזמין הפיקוח, במקרה והלה לא פיקח כראוי. כך למשל פסק ביהמ"ש העליון: [64] "מעמדו המיוחד של בעל מקצוע המפקח על ביצוען של עבודות בנייה עשוי להטיל עליו חובות מיוחדות...אולם משמעות הדבר אינה מתן פטור גורף לקבלן המבצע או הטלת אחריות בלעדית על המפקח; סטנדרד ההתנהגות של המפקח כאיש מקצוע נמדד ביחס לזה של בעל המקצוע הסביר באותן הנסיבות, קרי אחריותו אינה מוחלטת אלא מבוססת על אשמה. היא תקום רק אם לא עמד בעל המקצוע בסטנדרד האמור..."

נבקשש לצטט בהקשר זה את דברי ביהמ"ש בנהריה [65] בענין הדומה לנידון דנן:

"נכרת בין הצדדים הסכם...אשר על פיו התחייב הנתבע לנהל את הפרויקט...לבדוק ולאשר חשבונות חלקיים וסופיים של הקבלן בהתאם לחוזה ועל סמך מדידה ואישור של הכמויות בהתאם לתוכניות...

הנתבע הכחיש את טענות התובעים וטען כי למרות שהקבלן היה אמור לבצע את עבודות הבניה עפ"י הוראות הנתבע, הרי שבפועל פעלו התובעים והקבלן לאורך כל תקופת הבניה בניגוד מוחלט לסיכומים שהיו... והקבלן נהג לקבל הוראות ישירות מהתובעים... והתובעים הגדילו לעשות כאשר שילמו ישירות לקבלן חשבונות חלקיים וסופיים שלא אושרו ע"י הנתבע, ומבלי שהתובעים בדקו קודם לכן עם הנתבע שהקבלן אכן מבצע את כל העבודות כנדרש...

הנתבע מפנה לעובדה שהתובעים לא תבעו ישירות את הקבלן...

...ולא מצאנו ולו מכתב מחאה אחד אשר שלח הנתבע אל התובעים ובו הוא מתריע בפניהם על כך שאין הם מאפשרים לו למלא את חובתו...

עכ"ל בימ"ש בנהריה.

שאלתו זו של ביהמ"ש מהדהדת פי כמה באוזנינו במקרה שבפנינו. ולא רק מכתב. לא הובאה אפילו שיחת טלפון אחת (ומתברר שהתובע הרבה להקליט את שיחותיו, ואולי אף את כולן, עם הנתבעים) בה התובע מתרה בנתבעים כי הם עוקפים אותו, כי הקבלן קיבל יותר מדי וכנ"ל.

ראוי להזכיר בהקשר זה, כי אמנם הסכם בין הנתבעים לקבלן נעשה מרצונם החופשי של החותמים עליו. אולם, התובע הינו שושבין מרכזי בבחירת הנתבעים קבלן. עובדה זו מטילה על התובע אחריות מסוימת, וכפי שכותב הרמ"א: [66]

"אמר להם בשעת מתן מעות: הלוהו ואני ערב, נשתעבד הערב ואינו צריך קנין. הגה: ואפילו לא נתערב בהדיא, רק שאומר למלוה להלוות ללוה כי בטוח הוא, ועשאו על פיו והיה שקר, חייב לשלם לו, דהוי כאילו נתערב לו". [67]

הערת ביניים: ב"כ התובע טען כי היות והנתבעים השתהו זמן רב בתביעתם – אבדו זכותם. אכן לענ"ד לנוכח הנסיבות המוכרות היטב הן לצדדים והן לביה"ד, אנו סבורים כי לא היה כאן שיהוי. [68]

עוד טען ב"כ התובע, כי העובדה שהנתבעים לא תבעו את הקבלן, מוכיחה כי אין ממש בתביעתם זו כנגד התובע. והנה, אף שיש משקל מסוים לטענה זו וכפי שיבואר בסעיף הבא, אולם למעשה אנו דוחים טענה זו. ראשית גם בפסה"ד (ע' לקמן) אליהם הפנה ב"כ התובע מבואר שאין טענה זו מבטלת את אחריותו של המפקח. שנית, נימוקם של הנתבעים, כפי הנזכר בכתבי הטענות, גם אם ניתן לחלוק על ההגיון שבו, מכל מקום די בו בכדי לאיין טענת "איפה ואיפה" וכד' כלפי התובע.

אכן בדין חיוב מדין המראה דינר לשולחני כ' בשטמ"ק: [69]

...ברם צריך את למידע דכי אמרי המראה דינר לשלחני ונמצא רע חייב הני מילי כגון דשקליה בדמי זבינא אי נמי כמלוה ופקדון וגזל דהוו להו גבי חבריה דאלו אמר ליה שלחני דבישא הוה לא מקבל ליה בדמי טבא והוה מחליף ליה דהוה מחייב בגויה ומחמת דאמר ליה שלחני דטבא הוא הוא דלא בעי האיך לקבוליה מיניה. אי נמי כגון דמית האיך או אזל למדינת הים ולא אפשר לשדורי ליה דאשתכח דשלחני הוא דאפסדיה להאי דינר מבעל הבית אבל היכא דיכול לאהדוריה למריה ומחלי ליה ניהליה אי נמי לא יכול לאהדוריה ניהליה ולא מחמת דאמר ליה שלחני דטבא הוא אלא מחמת מידי אחרינא לא מחייב שלחני לשלומי ליה אפילו הדיוט שבהדיוט אף על פי דעביד בשכר דאמר ליה מאי אפסדתיך. מיהו אגריה מיהא מפסיד כדמוכח בפרק האומנין גבי בני העיר ששלחו את שקליהן.

ואשר על כן, על אף שקבענו שהתובע חייב בנזקים שגרם לנתבעים. יהיה עלינו לוודא שהנזק שנגרם אינו כזה שיכול להיות מתוקן בקלות.

נוסיף עוד. הנתבעים לא תבעו שהתובע יחזיר את השכר שקיבל עבור הפיקוח. ובזה כבר פסק הרמ"א: [70]

הגה: בעל דין שתבע חבירו בעד דבר מועט, והדיין רואה שיתחייב לו על פי הדין יותר ממה שתבע, אין לו לדיין לפסוק יותר ממה שתבע; ואם פסק לו יותר, הוי טעות בדין, וחוזר." [71]

אמנם בהחלט יתכן שמה שהנתבעים לא תבעו את החזר השכר מהתובע זה משום שהתובע שילם לקבלן עבורם. ובזה אינם מוכנים להחזיר (פרשת הצ'קים בסך 18 אש"ח דלעיל).

נוסיף עוד. שמחנו לראות את הפנייתו של ב"כ התובע לפסה"ד 76052 של חברינו בירושלים. ואכן בפרטים רבים דומה המקרה הנדון בפסה"ד הנ"ל לנדון שבפנינו.

אולם זהו מעשה לסתור. גם בפס"ד זה וגם בפסה"ד 71082 של חברינו שבעפרה [72] נקבע שבאופן עקרוני יכולה להיות אחריות למפקח על מעשי הקבלן, והכל תלוי כמובן בנסיבות הענין. במקרים הנדונים שם הנסיבות היו כאלו שמהוות סיבות לפטור את המפקח מאחריותו למעשי הקבלן. [73] למשל, המפקח הורה לעכב חלק מהתשלומים לקבלן היות ולא הלה לא סיים את עבודתו. [74] משא"כ בנדון שבפנינו, וכפי הנזכר לעיל, שאחריותו של התובע כלפי הנתבעים היתה ברורה, אלא שהתרשל בתפקידו.

ושלא כדברי ב"כ התובע המשווה [75] בין אישור תשלום מוקדם לבין השארת חלק מהתשלום לתיקון הנזק. ולמעשה בפסה"ד הנ"ל [76] לא נדחתה הטענה בדבר אחריותו של המפקח על תשלום מוקדם. אלא על כך שהשאיר חלק עבור תיקון הפגמים.

לענין התביעה להחזר הצ'קים (18 אש"ח X 5 = 90,000 ₪). [77] העובדות העיקריות בענין זה, אינן שנויות במחלוקת (עצם ההסכמה על נתינת הצ'קים והתמורה לכך, הסכומים) וכנ"ל. [78] הטענה כי מדובר בטעות, [79] אינה יכולה להתקבל.

אולם התובע נושא אף הוא באחריות לכך. מפני שמרגע שראה שאין בכוונת הנתבעים לשלם לו עבור הצ'קים הנ"ל, היה יכול לבטלם, או לומר / לבקש / לדרוש מהקבלן לא להפקידם.[80] והרי הם היו אמורים להיות מופקדים בחשבון שבשליטתו וכנ"ל. [81] פניה כזו מאת התובע לקבלן לא נעשתה ! [82]

ואשר על כן אבד התובע את זכאותו לקבל הנ"ל מאת הנתבעים.

לסיכום:

תביעות התובע לקבלת יתרת שכרו + החזר הצ'קים בסך 90,000 ₪ - נדחות.

התביעה שכנגד בסך 795,000 (נכון ליום הגשת התביעה שכנגד [83] ) – מתקבלת, ובתנאי שהקבלן לא ישלים את העבודה לכדי שווי 1,016,000 ע"פ מחירי ההסכם שבין הצדדים.

הטענה בדבר המחיר המופרז של הספרינקלרים והתקנתם – מתקבלת.

שאר התביעות, של שני הצדדים נדחות.

לאור העובדה כי כל צד ראה את עצמו כצודק, ויש בסיס חלקי לראייתו זו, לכאורה אין מקום לחיוב בהוצאות. מאידך, אין להעלים עין מהתנהלותו של התובע שגרמה להתמשכות ההליכים שלא לצורך. (הדיון שבוטל, הדחיות האחרונות, ועוד).

ולפיכך אנו מחייבים את התובע בהוצאות משפט 5,000 ₪.

החלטות:

התובע, ישלם הוצאות משפט לנתבעים, הרב א' ומוסדות ב' בסך 5,000 ₪ תוך 30 יום מיום מתן פסה"ד.

התובע ישלם לנתבעים סך 795,000 ₪ צמוד למדד מיום  25.03.2017 (יום הגשת התביעה שכנגד), תוך 90 יום מיום מתן פסה"ד, אא"כ יפעל ע"פ ההוראות דלהלן:

ביה"ד ממנה בזה את מר ל' כמעריך שווי העבודה. (על התובע להמציא למזכירות ביה"ד, תוך 14 יום מיום מתן פסה"ד, אישור בכתב של מר ל' על נכונותו לשמש בתפקיד זה). שכרו של מר ל' ישולם ע"י שני הצדדים. מר ל' יעריך את שווי העבודה שתבוצע / בוצעה ע"י הקבלן (או קבלן אחר לפי בחירת התובע). המחיר להערכת העבודה – ההסכם שנחתם ע"י הצדדים (ולא מחירון דקל וכד') – למעט ענין הספרינקלרים והתקנתם וכפי שיבואר בסעיף הבא. במידה ותוך 90 יום מיום מתן פסק הדין תושלם העבודה ע"י מר הקבלן (או קבלן אחר לפי בחירת התובע) עד לסך 1,016,000 ₪, ע"פ קביעת מר ל' – יפטר התובע מלשלם את הסכום הנזכר בסעיף הקודם.

עלות הספרינקלרים והתקנתם תחושב ע"פ הצעת חברת אלקטרה – 84,000 ₪  ולא 400,000 ₪ כנזכר בהסכם שבין הצדדים.

במידה ולא יתקבל במזכירות ביה"ד אישורו של מר ל' כנ"ל, תוך 14 יום מיום מתן פסה"ד, ימנה ביה"ד מעריך אחר לפי שיקול דעתו.

פסק הדין ניתן היום ח' באדר תש"ף, 4 במרץ 2020

והאמת והשלום אהבו

הרב ניר ורגון

הרב אליעזר שנקולבסקי, אב"ד

הרב בצלאל דניאל

 

[1] הכותרת בכתבי ביה"ד שהוגשו בתחילה ע"י ב"כ הנתבעים מציינת את הנתבעים: מוסדות ב'. ב"כ הנתבעים לא דייק בזה. הנתבעים הם גם המוסדות וגם הרב א' עצמו. כך גם מופיע בהסכם הבוררות. במהלך בוררות זו אף לא נטען שהרב א' אינו צד לבוררות זו. גם הרב א' שהופיע בפנינו לא טען כך מעולם. ואף הכותרת שונתה בהמשך ע"י ב"כ הנתבעים, כך שתכלול גם את הרב א'.

[2] בבא בתרא דף טז' ע"ב.

[3] כתב ההגנה בתביעה שכנגד עמוד 7 סעיף 15.

[4] ציינו ענין זה בפרק העובדות, היות שגם התובע השתמש בלשון דומה: "...הרב פנה אלי, הראיתי שאני עושה מכרזים בין אנשים..." פרוטוקול הדיון מתאריך 10.07.2019 עמוד 2 שורה 13. וכן "עשינו מכרז לקבלנים" פרוטוקול דיון מתאריך 08.02.2017 עמוד 1 שורה 17. (בשונה מדבריו בדיון בתאריך 20.06.2018 עמוד 5 בפרוטוקול). אמנם ע' להלן בפרק הטענות, שהתובע חזר בו מענין ה"מכרז".

[5] סעיף 6 להסכם הנ"ל "יתרה בתשלום בגמר מסירת האולם" אינו ברור. אולם אין זה משנה לנדון שבפנינו.

[6] ההדגשה אינה במקור.

[7] הסכום עבור אולם ב' 577,000 ₪. (הסכום תוקן ביחס לכתב התביעה, ע"פ הודעת הנתבעים).

[8] בהסכם מוזכרים נספחים רבים. נספחים אלו לא הוגשו לביה"ד לא ע"י התובע וב"כ ולא ע"י הנתבעים וב"כ.

[9] רו"ח מר צ' ציין במכתבו לחברה (ללא תאריך) כי עקב מכירת החברה, החל מתאריך 01.01.2016 לא ייצג יותר את החברה.

ע"פ ההסכם, תועבר זכות החתימה בחשבון הבנק של החברה לידי הרוכש.

[10] השתלשלות הענין ע"פ התובע: בשלב מסוים לא היה לנתבעים כסף עבור אולם א'. הנתבעים סיכמו עם הקבלן כי יסיים בינתיים את רק את העבודה על אולם ב'. הקבלן הסכים תמורת 50,000 ₪ לשבוע. הנתבעים הסכימו בהתחלה לדרישת הקבלן. אולם אח"כ אמרו כי הם יכולים לשלם רק 18,000 ₪ לשבוע. הקבלן דרש גם מע"מ. הנתבעים סירבו. ולפיכך הציע התובע את שהציע.

הנתבעים טוענים כי תפקידו של התובע כמפקח היה לאמר לקבלן: אין לך זכות לבקש 50,000 ₪ כל שבוע, היות ולא ביצעת את העבודה כנדרש.

[11] בדיון בתאריך 20.06.2018 טען התובע ליתרת חוב הנ"ל בסך 36,000 ₪. לפי החשבון 5,000 ₪ לחדש X 9 חדשי עבודה = 45,000 ₪ + המקדמה בסך 13,000 ₪ = 58,000 ₪. התובע מודה כי קיבל כתשלום עבור הנ"ל 17,000 ₪ (וכך נאמר – הודאה בקבלת 17,000 ₪ - גם בכתב ההגנה שכנגד). הרי שיתרת החוב צ"ל לכאורה 41,000 ₪.

[12] פרוטוקול דיון מתאריך 08.02.2017 עמוד 3 שורה 29 ואילך.

[13] סעיף 14 לכתב התביעה שכנגד, סעיף 26 לכתב התביעה שכנגד המתוקן.

[14] התובע משיב בענין זה, כי לוח התשלומים היה נתון למו"מ, ואף שונה לפי דרישת הנתבעים. כך שבסופו של דבר הסכימו הנתבעים ללוח התשלומים המעודכן. והתובע מהו כי ילינו עליו.

[15] בניגוד לאמור בהסכם המכירה של החברה.

[16] תאריך הבדיקה אינו ברור. המכתב של מר ל' הינו מתאריך 16.03.2017. אולם הוא משתמש במחירון דקל 07/2017, ומציין כי נתבקש לבדוק את הענין בתאריך 15.09.2016. תאריך הבדיקה עצמה לא מופיע.

[17] חו"ד מעריכה את שווי העבודה לפי מחירון דקל, ולא לפי המחירים להם התחייבו הנתבעים – ודלא כנאמר בכתב התביעה שכנגד סעיף 22.

[18] למעשה הסכום המדויק הנזכר בחו"ד הנ"ל הוא: 221,248.17 ₪ (כולל מע"מ). ולפ"ז הנתבעים שילמו סך 794,751.83 ₪ יותר משוויה של העבודה (לטענתם). ואכן הנתבעים עדכנו לאחרונה (בתגובה לכתב ההגנה שכנגד סעיף 5 ובסיכומם של דברים – הוגש לביה"ד בתאריך 21.11.2019) את התביעה שכנגד לסך 795,000₪.

[19] בפרוטוקול הדיון מתאריך 10.07.2019 עמוד 7 שורה 15 נאמר:

"עו"ד: לפי הדו"ח של ל' העבודה הייתה בעלות של 188 אש"ח. האם אתה חולק על זה?

תובע: אני אומר שהעבודה הופסקה באמצע. בגלל הסכסוך לא יכולתי לבדוק מה הסתיים ומה לא, אז אני לא יודע כמה בנו.

עו"ד: אבל היית בשטח כל הזמן?

תובע: היינו בעיקר למעלה.

עו"ד: אתה מסכים שרק בערך 20% ממה שהיה למטה בוצע?

תובע: כן. יכול להיות שיותר. לא יודע...."

[20] ע' פרוטוקול דיון מתאריך 20.06.2018 עמוד 6 שורות 19, 31, 32. אמנם בכתב ההגנה בתביעה שכנגד כ' ב"כ התובע כי התובע אישר רק תשלום אחד ואולי שניים שסכומם הכולל 200,000 ₪ + 17,000 ₪ (מע"מ).

[21] כדוגמה בלבד מציינים הנתבעים כי בהצעת המחיר שהגישה החברה מצוינת עלות ספרינקלרים באולם א' -400,000 ₪. אולם מתברר ע"פ הצעת המחיר מחברת אלקטרה כי המחיר (כולל הובלה והתקנה) הוא כ-84,000 ₪ בלבד !

התובע משיב בענין זה, כי הסכום 400,000 ₪ אינו מחיר הספרינקלרים, אלא הסכום הנדרש לתשלום בשלב התקנת הספרינקלרים. הסכום הנדרש לתשלום נקבע לפי דרישות וצרכי הקבלן, ולא לפי שווי העבודה שבוצעה, או לפי עלות החומרים שהשתמש בהם.

הנתבעים מציינים כי בהסכם מופיע במפורש 200,000 ₪ עבור הספקה ו-200,000 ₪ עבור עבודה והתקנה.

[22] הצעת המחיר של מר ט' מחודש יוני 2016 (הובאה לביה"ד). תמצית ההצעה: סה"כ עבור עבודה וחומרים סך 3,919,500 ₪ + מע"מ בגובה 17% - כלומר סך 666,315 ₪ = 4,585,815 ₪.

[23] לפי חישוב דמי שכירות חדשיים בסך 10,000 ₪ למשך 3 חדשים.

[24] מדובר לטענתם על: חומרי גבס, אבן ירושלמית, ספרינקלרים, ברזים, מתזים, אינסטלציה, חול, חצץ, ברזל, ניצבים, אריחים, מלט, צינורות חשמל ועוד.

[25] לא ננקבו סכומים. ולא הובאו ראיות לענין הנזקים הנוספים.

[26] ללא העדכון הנזכר לעיל בהערה 20, לסך 795,000 ₪.

[27] לשון ב"כ התובע בכתב ההגנה שכנגד עמוד 6 סעיף 13.

[28] ע' למשל בדיקת הנאותות – נספח 3 לכתב ההגנה שכנגד.

[29] וכפי שציין ב"כ הנתבעים, בהסכם מכירת החברה לקבלן לא כתוב שהחברה תעבור לרשות הקבלן רק בתום התשלומים. אלא תועבר מיד, והתשלומים יהיו חוב בלבד.

[30] עמוד 2 שורה 21.

[31] סעיפים 33-37 לכתב ההגנה שכנגד.

[32] סעיפים 1ז', 4א', 5, 6 להסכם מכירת החברה.

[33] שם סעיף 7ד'.

[34] לפחות לא הובאה בפנינו ראיה לרישום שיעבוד כזה.

[35] משנה מסכת נגעים פרק ב משנה ה. ולדעת ר"מ אף לא נגעי קרוביו.

[36] מצב שהיה יכול למעשה להמשך תקופה ארוכה מאד – עד שישלם הקבלן לתובע את כל חובותיו.

[37] במיוחד לאור העובדה שההסכם בין התובע לנתבעים נחתם כחצי שנה לאחר שחלף המועד בו אמור היה להתקיים ההסכם שבין התובע לקבלן (מכירת החברה).

[38] נדגיש, אין זה דומה ליורד לשדה חברו ברשות, משום שמהות הפיקוח הוא נציגות של מזמין העבודה על הקבלן. ולא פיקוח של הקבלן על עצמו. וכפי שכתבנו למעלה.

[39] לכאורה לפי זה יהיה על התובע להחזיר גם את הסכום שקיבל כבר עבור שכרו, שהרי קבלו בטעות. על סמך הסכם שנכרת בטעות. אולם הנתבעים לא דרשו את החזרת הסכום הנ"ל. ומכל מקום עיין עוד לקמן האם יש לסכום זה (ששולם ולא נתבעה החזרתו במפורש) משמעות לנדון דידן.

[40] גם אם נקבע שהכנת ההסכמים עצמם לא נעשו ע"י התובע. אולם לוח התשלומים והמפרט הטכני בוודאי נעשו על ידו. ולמעשה מודה בכך ב"כ התובע בסיכומיו סעיף 48 ועוד. אמנם ב"כ התובע טוען כי מסמך זה הוכן לראשונה בתאריך א' סיון תשע"ו, ושונה לצורתו הנוכחית בתאריך ז' תמוז תשע"ו – בניגוד לתאריך המופיע בראש המסמך.

[41] נעיר עוד. בהסכם שבין הצדדים נזכרת מקדמה בסך 13,000 ₪. אין לראות בכך הוכחה לחובת התובע לקיים מכרז, משום שבהחלט יתכן שסכום זה הוא תשלום על הכנת המפרט הטכני והסיוע בהכנת ההסכם מול הקבלן, ולא בעצם בחירתו של הקבלן מבין קבלנים אחרים.

[42] 2 סעיפים מתוך כ-40 סעיפים.

[43] נציין כי הבאת ראיה לטענת הנתבעים בענין המחיר הגבוה ביחס למחיר השוק, הינה לכאורה ראיה פשוטה. השוואת המחירים בהסכם למחירון דקל וכד'.

[44] פרוטוקול הדיון מתאריך 10.07.2019 עמוד 9.

[45] להלן ציטוט חלקי מהפרוטוקול הנ"ל (עמוד 9 ואילך):

"...עו"ד: עד מתי היית מורשה חתימה של החשבון?

תובע: עד תחילת 1.17.

עו"ד: אז אתה יודע שהם שלמו מעל מיליון ₪ על האולם.

תובע: אני יודע.

עו"ד: אמרת שאתה לא יודע!

תובע: עכשיו אני יודע. אז לא ידעתי.

עו"ד: על אולם א' – כתוב – 100 אש"ח, לפני יולי 16. 117 – גם ביולי 16. עוד 234 – 4.7.16. עוד 160 – 20.7.16. חלק מהתשלומים היו בצ'ק. אז הם נכנסו לחשבון של . והיית מורשה חתימה.

תובע: אני לא נכנסתי לחשבון. הם הפקידו צ'קים לחשבון. לא נכנסתי לחשבון לראות מה יש שם.

...עו"ד: העבירו אליך מחשבון הבנק של הקבלן. אתה חתמת על הצ'ק?

תובע: כן. אבל לא נכנסתי לראות מה קורה בחשבון.

עו"ד: הצ'ק של 210,600 ש"ח, אתה מכיר?

תובע: לא ראיתי באותו הזמן. צ'ק שנכנס?

עו"ד: כן. זו חתימה שלך?

...תובע: נראה לי שכן.

עו"ד: אתה חתמת על הצ'ק?

תובע: כן. זה דומה לחתימה שלי.

עו"ד: זה צ'ק שהופקד ב-28.7.16. זה זמן הפרעון. אתה חתמת על הצ'ק?

תובע: לא יודע. זה נראה כמו החתימה שלי.

...עו"ד: זה צ'ק שאתה הפקדת. איך אתה יכול לומר שלא ידעת שיש תשלומים.

אב"ד: יש כאן צ'ק, 210 אש"ח. מיולי 16. על הגב חתום מי שהפקיד. זה נראה כמו חתימה שלך. מכאן הוא לומד שאתה הפקדת צ'ק לתוך חשבון הבנק של הקבלן.

תובע: לא. אני מכרתי את החברה לקבלן. יחד עם החותמת. הוא לא יכול להפקיד צ'קים בלי חתימה שלו. אז הוא קיבל ממוסדות שונים, ובכל פעם חתם.

אב"ד: אז הוא זייף את החתימה?

תובע: יכול להיות. לא יודע.

...עו"ד: מה שאומר שאתה עשית את כל הפעולות בחשבון. אז בהכרח ראית שנכנס כסף בסכומים גבוהים!

תובע: אני רואה סכומים כל הזמן. אני לא עוקב מה שלהם ומה לא.

עו"ד: אתה לא שם לב מי הכניס בכל פעם? אתה זה שמכניס!

תובע: אני רואה 200 אש"ח, אני לא בודק מניין זה הגיע."

[46] סעיף 35 בכתב ההגנה שכנגד.

[47] ולכן גם אילו נקבל את הצהרת הקבלן (שלא נחקר עליה) כי רק התשלומים הראשונים נעשו ע"פ התובע, אין זה מבטל את אחריות התובע לעדכן את הצדדים, משעה שנודע לו על תשלומים אלו.

נציין עוד כי העובדה שחתימת התובע אינה מופיעה ליד התשלומים ששילמו הנתבעים לקבלן, אינה מלמדת על אי הסכמת התובע לתשלומים אלו. והראיה, שחתימת התובע אינה מופיעה גם ליד התשלומים הראשונים. והאמת היא, שהתובע כלל אינו אמור לחתום ליד תשלומים אלו. ולמעשה חתימתו מופיעה רק על התשלומים שקיבל בעצמו (18 אש"ח), ולא על מה שהקבלן קיבל.

[48] פרוטוקול דיון מתאריך 10.07.2019 עמוד 3 שורה 9.

[49] שם עמוד 6 שורה 30.

[50] ע' גם הערה בסעיף הקודם.

[51] למשל בהקלטה (נספח 21 לכתב ההגנה שכנגד). וכן בהקלטה בענין הצעת הצ'קים – 18,000 ₪ כל שבוע. (נספח 22 שם).

[52] ע' למשל בהקלטה (נספח 24 שם) המראה שהתובע נוטה בבירור לצד הקבלן.

[53] ע' למשל בהרחבה הרב גדעון פרל בפס"ד שהתפרסם בקובץ שערי צדק כרך ו' עמוד 213 ואילך.

[54] שו"ע חו"מ סימן שו' סעיף ו'. ויסודו בגמ' ב"ק דף ק' ע"א.

[55] בבא מציעא דף עג' ע"א.

[56] שם ד"ה "האי מאן".

[57] נתינת המעות אינן עיקר, וכפי שמוכח בהמשך דבריו בפועל החוזר בו, או בבעה"ב החוזר בו.

[58] ראה גם שו"ת חתם סופר חלק ה' (חושן משפט) סימן קעח' המסביר מדוע לא הווי כמבטל כיסו של חברו (שפטור):

"...משום דביטל כיסו ולא בא אליו לחזור בו ואלו הי' בא לחזור בו והחזיר לו מעותיו בזמנו הי' הבעה"ב משתדל להמציא לעצמו שליח אחר או מו"מ אחר ואז הי' דינו של זה כפועל אבל עכשיו שעיכב המעות אצלו גרע כנ"ל פירושו.

ועל זה דחה הש"ס דלא קי"ל כרב חמי כיון שאין ההיזק ברור כל כך דלא הי' בידו לקנות יין דמאן יימר דמזבני לי'. ומינה כל היכי שהפסדו ברור צריך לשלם לו כחמרא דזלשפט לדעת הריטב"א ורבו ז"ל.

וצ"ל דס"ל להריטב"א דהך דירושלמי דמבטל כיסו דקאי אברית' דנותן מעות לחברו על פירות היינו טעמי' דפוטר משום שאין ההפסד ברור שהי' בידו לעשות משו"ה ה"ל גרמא...

ונראה דלדינא לא יחלוק אדם אהריטב"א דהא ראיתו נכונה מפועל..."

ע' נתיבות המשפט סימן קפג' סק"א שפסק כריטב"א, וכן נראית דעת נתיה"מ בסימן קעו' סקל"א, ובסימן שו' סק"ו.

[59] ב"מ שם ד"ה "משלם".

[60] וכן דעת הרא"ש שם פרק ה' סימן לט'. וכ"נ דעת נמו"י ור"ן שם. ואף הריטב"א כ"כ בשם ר"י.

[61] ע' למשל שו"מ משיב דבר חלק ג' סימן טו', אמרי בינה למהר"ם אויערבאך הלכות הלוואה סימן לט' ד"ה "אולם".

[62] ע' למשל בדברי הרשד"ם (שו"ת מהרשד"ם חלק ח"מ סימן קכב') הכותב:

"...ומה התם שלא היה מוטל כלל על ראובן לטרוח שהרי שכרו לא היה אלא בשביל הסרסרות לבד אפ"ה כתב הרב הנז' שחייב לשלם ולחזור על החייב בנ"ד שכפי הנראה המנהג ודאי הוא שמקבלים שכר טרחם ועמלם עד יוציאו לאור כל מה שנושאים ונותנים עאכ"ו שחייבים לשלם ואעפ"י שנאבד כיון שפשע ולא עשה מה שהיה מוטל עליו לעשות הרי הוא חייב: ומעיד אני עלי שמים וארץ שמורי הרב הגדול כמהר"ר יוסף טאיטצאק ז"ל היה מחזיק תשובת הרב הנז' כתשוב' אחת מהרא"ש ז"ל א"כ כדאי הוא לעשות מעשה ולחייב...

אבל שומר שכר אפי' הקפהו חומה של ברזל אין אומרים אלו היה שם והיה יכול להצי' חייב ואם לאו פטור אלא אומרים אלו היה שם היה יכול להציל וחייב לעולם בגנבה ואבידה אלא א"כ היה שם ולא היה יכול להציל ע"כ.

הרי בנ"ד הדבר ברור שחייב שמעון ואינו יכול לומר אפי' הייתי שם לא הייתי יכול להציל אלא יש לנו לומר אלו היה שם היה יכול להציל..."

עכ"ל הרשד"ם.

ע' גם שו"ע חו"מ סימן קפה' סעיף י' הכותב: "וכל שכן שאין לסרסור למכור חפץ באשראי, אלא אם כן נטל רשות מבעל הכלי."

ע' גם שו"ת תורת אמת סימן קח הכותב :

"...על ענין פאטור שצוהו הבעל הבית שיבטיח את סחורותיו והבטיחם ואח"כ בהגעת הזמן שהיה לו לגבות מה שהבטיח הרויח לו הזמן ונשבר המבטיח אם יקרא הפאטור פושע או לא.

תשובה נר' דודאי ראובן הפאטור הזה חייב לשלם שהרי המנהג הפשוט הוא שהשכר שמקבל הפאטור אינו לבד בעבור טורח המכירה אלא גם בעבור גביית המעות וכיון שכן כל זמן שלא נגבה החוב עדין הוא בשמירתו וכיון שפשע שהניח את המבטיח לעבור זמן הרבה והיה יכול לגבות הימנו קודם שנשב' המבטיח והוא הרויח לו כמו שכתב השואל בהא ודאי דפושע מיקרי וזה דבר פשוט אין צורך לראיה. והאריכות בו יגיעת בשר ודמי לרועה שהיה יכול להציל וכו' ועדיפא מינה וכו'...."

עכ"ל תורת אמת.

וכפי שסיכם ענין זה החת"ס (שו"ת חתם סופר חלק ה (חושן משפט) סימן קמ): "...אע"כ האמת יורה דרכו דלא נאמרו דיני גרמי וגרמא אלא באיניש דעלמא המזיק חברו אבל מי שבא הדבר לידו בתורת שמירה או שליחות חייב אפי' על צד רחוקה ונפלאה וכל פשיעת השומרים ועיוות שליחות כד מעיינת בהו איננו אלא גרמא בעלמא..."

[63] סימן קסט'.

[64] עא 3392/93‏ אבולהיג'א איברהים נ' אלון הגליל - מושב עובדים להתישבות חקלאית שיתופית בע"מ.

ע' גם תא (נצ') 552/98 כרדוש ג'ריס נ' עיריית נצרת.

ע' גם תא (פ"ת) 3026-11-10‏ ‏ רחל פולת נ' יעל אלמור בו חוייב המפקח בתשלום בגלל פיקוח רשלני. אמנם פס"ד זה עוסק בפיקוח צמוד. ובמקרה שלפנינו הובהר מראש כי הפיקוח אננו צמוד. אולם בהחלט יש כאן עמדה לעצם אחריותו של מפקח בניה.

ע' גם תא (חי') 12343/00 ‏ ‏ ציון אביב נ' עזבון המנוחה ויקי בן ציוני ז"ל. פס"ד זה עוסק ב"פיקוח עליון" (בדומה לנדון שבפנינו). שם קבע ביהמ"ש:

"מחובתם של האדריכלים כמפקחים עליונים לדאוג לכך שהבניה תבוצע לפי ההיתר שניתן. תקנה 1 לתקנות התכנון והבניה (פיקוח עליון על הבניה) מגדירה "פיקוח עליון" כפיקוח על בניית מבנה או חלקים ממנו כמפורט בתקנות אלה... מפקח עליון אינו נדרש להעמיד את עצמו במקום הקבלן הראשי או המפקח הצמוד ואין להטיל עליו אחריות אם לא נתן את דעתו לכל פגם הנובע מסטייה אפשרית מהתקן, התקנות או התוכניות. הוא גם אינו חייב להיות נוכח במהלך הביצוע, אלא מזמן לזמן בלבד בנקודות מרכזיות של תהליך הבניה...,

ע' גם תא (ת"א) 52467-03-12 חיה רינגל נ' פיני אדר.

[65] תא (נהריה) 2882/94 דני שמחוני נ' אלי עמיר, אוחד עם תא (נהריה) 2889/94 סקג'יו אייזיק נ' אלי עמיר.

[66] שו"ע חו"מ סימן קכט' סעיף ב'.

[67] וע' ש"ך (שם סק"ז) הכותב (שים לב להדגשה):

...ומ"ש ועשאו ע"פ היינו שיש הוכחה לזה שסמך עליו ושחבירו יודע שהוא סומך עליו...דהיכא דמוכח מילתא דעליה קסמיך הוי כאומר ליה חזי דעלך קסמכינא...ומ"מ אם הוא בקי כגון אחיו ושותף היודע בעסקיו וקרן שלו ויודע שאינו חייב לאחרים אפי' א"ל חזי דעלך כו' פטור כ"כ בש"ס שם:

וכתב ע"ז בנתה"מ (באורים שם סק"ב):

עיין ש"ך ס"ק ז'. ומשמע דאין בזה חיוב [מ]טעם ערבות רק [מ]דין גרמי...ומ"ש הש"ך דאם הוא בקי כגון שותף דפטור. הטעם, דהוי כמו מראה דינר לשולחני דאומן פטור דהוי אונס, וה"ה בבקי הוי כמו אומן דפטור מטעם אונס." וע' באור הגר"א שם סק"ה דגם הוא ס"ל שהווי מדינא דגרמי וכדין מראה דינר לשולחני.

ובערוה"ש (שם סק"ג):

...בשעת ההלוואה....זהו כערבות כיון שעל פיו הלוהו ואין לך גרמי גדול מזה... ונ"ל להכריע...אבל אם בא אל המלוה וא"ל הלוה לפלוני כי איש בטוח הוא וודאי דחקר היטב וחייב אם לא היה בטוח אז אף כשלא א"ל ראה שאני סומך עליך...וכן משמע לי דעת רבינו הרמ"א בסעי' ב'...

וע' ב"פתחי חושן" הלכות הלוואה פרק יג' סעיף ג' הערה ד' שכ' שהדבר תלוי באומדנא (דלא כל מי שממליץ על חברו [בשעת ההלוואה / בשעת ההסכם] גמר בדעתו להיות ערב בענין).

והאמת היא שיש הבדל בין חיוב מטעם ערב, או מטעם דינא דגרמי. שאם החיוב מטעם ערב, חייב המלווה לתבוע קודם את הלווה, משא"כ אם החיוב מדינא דגרמי.

[68] מבלי להכנס למשקלה ההלכתי של טענת שיהוי.

[69] בבא קמא דף צט' ע"ב.

[70] שו"ע חו"מ סימן יז' סעיף יב'. ויסודו מההוא עובדא דרוניא ב"ב דף ה' ע"א.

[71] נחלקו האחרונים הרבה בטעמה ובגדרה של הלכה זו. לדעת קצוה"ח (שם סק"ג) הטעם הוא משום מחילה. ולדעתו הרמ"א ס"ל כריב"ש דמחילה בטעות הווי מחילה. ולפ"ז לעולם אין לדיין לחייב יותר מהסכום הנתבע. ולדעת נתה"מ (שם באורים סק"ב) אם טעותו של התובע עולה לכדי כך שגזל ביד הנתבע, מחויב הדיין לפסוק יותר מסכום התביעה – להוציא הגזילה מתחת ידו. ולדעת הש"ך (שם סקט"ו) בד"כ יש להניח שהתובע מחל על מה שלא תבע, וע"כ אין לדיין לפסוק סכום גבוה יותר מסכום התביעה. אולם במקום שמתברר לדיין שהתובע טעה – אין כאן מחילה, ויכול הדיין לחייב יותר מסכום התביעה.

בנדון דנן שהנתבעים מיוצגים כדבעי ע"י עו"ד הבקי במקרה, בחוק ובהלכה אין להניח שמדובר במחילה בטעות. ובמיוחד שאחד הנתבעים הוא ת"ח מפורסם ובזה כבר פסק באו"ת (תומים שם סק"ח, אורים שם סק"ח) שמן הסתם יודע את זכויותיו ומה שלא תבע – מחל.

[72] זהו פס"ד משמעותי יותר (ואף ביה"ד בירושלים הסתמך עליו רבות), באשר הוא מרחיב יותר ביסודות הענין.

[73] הערה: לענין מה שהסתמך ביה"ד בירושלים על המנהג המקובל. בזה לענ"ד אין מנהג מקובל כפי שנזכר שם (ולא הוכח שיש מנהג כזה, למעט דברי מומחה ביה"ד). ואף ספק אם היה בכוחו לשנות את הדין במקרה זה. ואכמ"ל.

[74] ומומחה ביה"ד ציין שם שכך נהוג !

[75] סעיפים 93-94 לכתב ההגנה שכנגד.

[76] עמוד 7.

[77] ב"כ התובע קושר כתרים לראשו של מרשו בענין הצעה זו "הצעה בלתי נתפסת" (סעיף 58 לכתב ההגנה שכנגד). אמנם, לתובע היה ענין ברור שהעבודה תימשך. הן בכדי שימשיך להיות מועסק כמפקח, והן כדי שיכנס כסף לחשבון החברה. וכפי הנזכר בפס"ד הנ"ל 76052, זהו אינו מקרה יחיד בו המפקח מתערב מבחינה כספית בעסקה שבין הקבלן למזמין העבודה.

נציין גם כי לדעתנו נפלה טעות בדברי ב"כ התובע. בסעיף 56 לכתב ההגנה שכנגד נטען כי בתאריך 02.09.2016 שולם התשלום השישי בסך 51,120 ₪ עבור אולם א'. בדיקת לוח התשלומים מראה כי תשלום זה הינו התשלום השביעי. אולם לא עבור אולם א', אלא עבור אולם ב'.

[78] כך עולה גם מההקלטות - נספחים 24 ו-26 לכתב ההגנה שכנגד.

[79] ע' לעיל סעיף טז' שהנתבעים הסבירו גם שמתן הצ'קים היה בתנאי שהקבלן ימשיך בעבודתו, ואם לא – יבטל התובע את הצ'קים.

[80] צ'קים אלו לא הובאו לעיון ביה"ד. אולם נציין כי אם התובע השאירם פתוחים ולא מילא בהם את שם הקבלן (כך שהקבלן יכול להעבירם הלאה), הרי שהאחריות לכך מוטלת עליו.

[81] ע"פ כתב ההגנה שכנגד סעיף 58, הצעת התובע בענין הצ'קים הועלתה לראשונה בתאריך 14.09.2017.

שם בסעיף 62 נאמר שבתאריך 23.09.2017 עדיין לא החלה נתינת הצ'קים.

שם בסעיף 63 נאמר שההצעה נתקבלה בשבוע שלאחר התאריך הנ"ל.

שם בסעיף 63 נאמר שבתאריך 30.09.2017 הוחזרה לתובע תמורת הצ'ק הראשון (18,000 ₪).

שם בסעיף 64 נאמר שבתאריך 05.10.2017 – כלומר באותו שבוע – כבר הודיעו הנתבעים לתובע על סירובם לשלם לתובע עבור בצ'קים הנ"ל.

כלומר בשלב זה היה יכול הקבלן להשתמש בצ'ק אחד בלבד ולכל היותר בשנים!

ומדוע אפוא המשיך התובע להניח מעותיו על קרן הצבי שכבר התחיל לנוס ?

לא למותר לחזור על העובדה שבשלב זה, חשבונה של החברה הקבלנית היה עדיין בשליטתו הבלעדית של התובע. כך שאפילו היה הקבלן מסרב (שלא בצדק) לפנייתו (המוצדקת) של התובע, היה יכול התובע להחזיר לעצמו את הסכומים הנ"ל מתוך חשבונה של החברה.

[82] מ"מ לא הובאה לידיעתנו, אף לא נטענה ע"י התובע וב"כ.

[83] כמובן שללא ריבית !